 |
/images/archive/gallery/183/902.jpg ילדים בחורף
צילום: יהודה לחיאני  |
|
|
|
|
| דוד אנסבכר על פרשת נוח ותוכנית ההתנתקות |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
14/10/2004 14:20 |
|
|
|
|
|
|
|
מסביב הולך ומתרגש לו המבול. סערה, רוחות עזות, מים הניתכים בעצמה רבה. הדרך היחידה לשרוד זעם אלוקי זה הינה הכניסה אל התיבה, ההסתגרות בתוכה, אטימת כל חלונותיה ודלתותיה. רק ההתכנסות פנימה, תוך מניעת כל אפשרות של חדירת המציאות החיצונית אל התיבה, תאפשר את ההישרדות. מסביב יהום הסער, ובבית פנימה - שקט ובטחון. זהו הצו האלוקי, זהו גם ההיגיון האנושי. עת מהומה, בוקה ומבולקה - עת היא להסתתר, לברוח אל תחת קורת גג חסונה המאפשרת הגנה וביטחון.
פעמים רבות, יש את נפשנו לנצל פתרון חיוני זה, להימלט אל תוך "החדר האטום", לוודא היטב את בידודנו מפני המהומה החיצונית, ולהמתין בו עד שוך הסערה. הדברים אינם אמורים רק בעת מלחמה פיזית, אלא גם בעת שסערה רוחנית משתוללת סביבותינו. כאשר רוחות שונות מאיימות על חוסננו הנפשי, על ערכים בהם אנו מאמינים, קיים האינסטינקט הטבעי והבריא לפעול מתוך הגנה עצמית, להסתתר ולהינצל.
הבריחה אל המדבר, כפי שהיא מתועדת רבות במהלך ההיסטוריה האנושית לדורותיה, בין אם היא באה כבריחה מפני סכנה, כאמצעי זהירות והגנה עצמית, או כדרך לשמור על אמונות וערכים, לעיתים אף מתוך יאוש מן החברה הסובבת - מבטאת אף היא מצב אנושי טבעי של הסתתרות והסתגרות. לא אחת אנו מוצאים פתרון זה כלגיטימי, בין אם הוא נעשה על ידי יחיד או משפחה או אף אם הוא נעשה על ידי מנהיג.
בזמן שכזה, ראוי לשים לב לשאלת משך ההינתקות מהסביבה הסוערת, כמו גם לאופייה של זו הינתקות זו. מהו יחסו של המתבודד אל החיים שמחוץ למקלט הבטוח, בזמן בו הוא מסתגר? האם הוא חי את חייו ללא התחשבות ורגישות, דאגה ותפילה לאלה שגורלם לא שפר עליהם, והם מצויים בעיצומה של התמודדות? האם שכח את סביבתו, חי את חייו, דואג רק לעצמו ולאשר עימו בתוך התיבה המבוצרת? האם הוא מנוכר או מביט מפעם לפעם מבעד לצוהר הקיים בתיבה?
על המסתגר, ה"ממ"דניק" (מרחב מוגן דירתי), ישנה חובה לדאוג ולהזכיר לעצמו ולסביבתו הקרובה כי הוא מצוי בשהייה זמנית במקלט. שומה עליו להכין את עצמו לרגע היציאה מהתיבה, לבחון מפעם לפעם את האפשרות לצאת ולתקן עולם. להבחין ולהבין כי הצלתו לא נועדה אך ורק לעצמו – "הוא את נפשו הציל" – אלא עליו לחיות בתודעת שליחות מתמדת, לתקן עולם חרב ולנסות לשקמו במידת האפשר.
שומה עליו להפנים כי באותה הפרשה בה מופיע הצו האלוקי: "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז' א), מופיע גם הצו הקיומי: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (בראשית ח' טז).
שלושה הם שראו בימיהם בניין בנוי שחרב ונבנה בשנית: נח דניאל ואיוב. האחד ראה את היקום כולו נהרס עד היסוד, השני ראה כך את הבית היהודי, בית המקדש, והשלישי את ביתו ומשפחתו.
"וְהָיוּ שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב, הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי ה' (יחזקאל י"ד יד). מדרש תנחומא, בראשית פרק ה: "זה אחד משלשה שראו ג' עולמות - נח ודניאל ואיוב. נח ראה עולם בישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו ביישובו. דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני. איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה ביישובו".
לכל אלה תודעת התמודדות והישרדות, כמו גם תודעת שליחות לשיקום ובנין. אין צורך להרחיק בזמן כדי לפגוש בדור שראה בנין בנוי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, בחורבנו הגדול בשואה ובבניינו מחדש עם תקומת מדינת ישראל. לדאבון ליבנו, סופה וסערה אינן דבר נמנע, ושומה עלינו ללמוד דרכי התמודדות מולן ודרכי תגובה ביום שאחריהן.
דוד אנסבכר הוא חבר בית מדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
