 |
/images/archive/gallery/184/963.jpg אפי איתם
צילום: ראובן קסטרו  |
|
|
|
|
| "יהיה כעס, ויהיה תסכול, אבל לא יהיה דבר כזה שאנשים יאחזו בנשק. לא תהיה מלחמת אחים," אומר אפי איתם לחבריו בגוש קטיף
• ובינתיים הוא קץ בתעלולי המפד"ל, מתכנן לפרוש מיד אחרי ההצבעה בכנסת החודש, ולחבור לתקומה ולאיחוד הלאומי |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
בן כספית
15/10/2004 13:23 |
|
|
|
|
|
|
|
"המפד"ל מדשדשת במי אפסיים כבר הרבה שנים," אומר האיש המכונה עדיין יושב ראש המפד"ל, "לדעתי המפלגה הזו קרובה לגזור את גורלה בהתנהגותה הנוכחית." נמאס לו, לאפי איתם. "אם האנשים היו אומרים שהם בעד ההתנתקות ומוכנים להקריב את גוש קטיף, אפשר היה להתווכח. אבל הקומבינה כאילו המפד"ל עוצרת מבפנים ומעכבת את ההתנתקות מתוך הממשלה, זו פארסה. זה פשוט דבר איום ונורא. המפד"ל לא עוצרת שום דבר מבפנים, אלא מסייעת למימוש חלום חייו של חיים רמון, ורמון לא טיפש, הוא הרי אמר לי את זה כבר לפני חודשים. הוא אמר לי שכשאנחנו נהיה חלק מהדבר הזה, זה יהיה הסימן והאישור ההיסטורי לכך שטעינו, עווינו ופשענו כל השנים הללו."
איתם בדרך החוצה. מבחינתו, לא הוא הפורש. אורלב ויהלום וחבורתם, הם אלה שפרשו, שבגדו, שזנחו את האידאולוגיה האמיתית. המפד"ל זה הוא, ואם הם לא יבינו את זה בטוב, אז הם יבינו את זה ברע, בבחירות הבאות, כשיקבלו שלושהארבעה מנדטים והוא, יחד עם הנדל וליברמן ופורשי הליכוד ואייקונים ימניים נוספים יקימו גוש פוליטי ויביאו מספר דו-ספרתי.
"כשממשלת שרון תלויה על בלימה והמפד"ל היא הזיז שעליו הממשלה הזו תלויה, אם אפשר לקרוא לשאול יהלום זיז, אז אני לא רוצה להיות חלק מזה," אומר איתם, "נלחמו כאריות, נפלו כזבובים. זו אינה דרכנו. אף אחד לא יקנה את הסחורה הזו מהם. לצערי, המפד"ל שקועה בין בחירות לבחירות בביצה שלה, האנשים לא מרימים את הראש לבדוק איפה כולם.
כי אם היו מרימים, היו רואים שכולם הולכים הלאה, למקום בו המים נקיים יותר."
איתם ימתין עד 26 באוקטובר. זהו קו פרשת המים שלו ושל הרב יצחק לוי. "ברגע שזה עובר בכנסת, אנחנו בדרך חדשה, אחרת," הוא אומר, "אם הם יחליטו להשאר בקואליציה, עם הסיפורים המוזרים של אורלב והתירוצים המצחיקים של יונתן בשיא, אנחנו נהיה כבר במקום אחר. שיטת שאול יהלום, על פיה ראש הממשלה התחרפן ואנחנו צריכים להיות ה'פן' על החרפון שלו, פשטה את הרגל מבחינתי."
אז מה הוא הולך לעשות? "קודם כל, אני אגיד את האמת שלי, בכל הענווה ועם כל האומץ. אנחנו נעשה הכל כדי שההתנתקות לא תעבור. אנחנו נילחם בכל מקום, ורק במסגרת החוק. אנחנו נחבור לתקומה ולאיחוד הלאומי ולקראת הבחירות הבאות נבדוק את הדרך הטובה ביותר לרוץ. אני מאמין שאם ראש הממשלה ימשיך לדרוס את כולם ולרמוס את סדרי השלטון, יהיו רבים מהליכוד שימאסו במצב הזה ויצטרפו אלינו. יכול להיות שנרוץ בגוש דתי ובגוש לאומי, תוך הצהרה שאחרי הבחירות נתאחד לבלוק פרלמנטרי אחד. הפוליטיקה הזו, הנוכחית, נמאסה על האנשים. הציניות הזו, של היבחרות על מצע אחד, ואחר כך חטיפת 40 המנדטים למדיניות אחרת, עברה כל גבול. היתה לשרון ממשלה יציבה וטובה שהיתה יכולה לטפל בטרור, להבריא את החינוך, החברה והכלכלה, לשלוט ביציבות עד סוף הקדנציה, לעשות כאן משהו. במקום זה, הוא מטליא טלאים, יוצר זיווגים, מייצר יחסים מוזרים שלא כדרך הטבע."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שמאלן משיינקין
|
|
|
 |
|
|
|
איתם מהורהר, שרוי במצב רוח של חשבון נפש. התקופה הקצרה בפוליטיקה הותירה בו לא מעט צלקות. איפה צה"ל ואיפה המפד"ל. הוא למד בתנועה, הפיק לקחים, היום הוא רגוע יותר, ממוקד הרבה יותר. "באתי למפד"ל נקי מכל חשבון ומכל תכך, היתה מצוקה, קראו לי ובאתי. אני לא רוצה עדיין להספיד את המפד"ל, אולי היא תתעשת ברגע האחרון. אבל ברור שצריך לעשות מעשה. אני חש מחויבות ואחריות לעשות אותו."
בשבוע שעבר ירדנו יחד לגוש קטיף. ערב החג השני של סוכות הגוש פורח, מקושט, ערוך לשמחת תורה. מתחת לפני השטח, הכל מבעבע. בדרך למחסום כיסופים כבר אפשר לשמוע את טרטור מסוקי הקרב. שני מובילי טנקים עמוסים, בדרך לעזה וממנה, מפרים את הפסטורליה. שדות הנגב החומים רובצים דרוכים, ממתינים לגשם הראשון. ריח של התנתקות באוויר.
איתם מביא את עילית, האישה שאיתו. שיער קצר מוטמן בכיסוי ראש ספרטני, חולצת טי ממורטטת, חצאית ארוכה ועיניים יוקדות. אישה חדה כתער, ממוקדת, משדרת עוצמה מתפרצת, לא מתפשרת. אומרים שאפי איתם הוא השמאלן השינקינאי של הבית. כנראה שצודקים. עילית לא עושה חשבון, אומרת מה שחושבת, ויודעת להגיד. קשה לא להתרשם ממנה.
צבי הנדל מחכה לנו במחסום. משם, ממשיכים ברכב ממוגן פנימה. הנדל, איש גדול ועצוב, מדריך את הסיור. מדלגים בין הסוכות הארעיות, שיפורקו בעוד יומיים, לבתים הקטנים, המטופחים, שיפורקו(?) בעוד כמה חודשים, הטובלים בירק ובילדים. מסע מזורז, הזוי למחצה, בין נוה דקלים לעצמונה, עד גני טל, הבית של הנדל, ובחזרה. הנה הם האנשים המועדים לפינוי, במלוא ייאושם ונחישותם היוקדת.
בינתיים, הורג צה"ל שלושה מחבלים שחדרו לחממות כפר דרום, לא לפני שהרגו פועל תאילנדי, ושלוש פצצות מרגמה נופלות בישוב הסמוך ")בחצר של הרופא.(" אף אחד לא מתרגש. החיים נמשכים כרגיל.
יושבים אצל הרב יגאל קמינצקי, הרב של גוש קטיף, אחד ממנהיגיו הרוחניים של הגוש ומי שמוביל את המאבק באמונה ובביטחון עצמי. פינוי? איזה פינוי? לא היה, לא יהיה. קמינצקי, יחד עם הנדל, היו שני המאמינים העיקריים, לכל אורך הדרך, בניצחון במשאל המתפקדים. עכשיו הם מאמינים, ביחד, בניצחון במשאל עם (אבל אין משאל.( יושב איתנו גם אבנר שמעוני, ראש המועצה. על השולחן בקבוקי שתייה קלה, יין, עוגיות תוצרת בית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עילית איתם. צילום: אריאל בשור.
|
|
|
|
|
|
|
חיבור, לא ניתוק
|
|
|
|
|
|
|
"שתו, בואו נשתה לחיים," אומרים כולם, מנסים להיות שמח, "שמחת תורה מחר."
ומחרתיים? "ככה או ככה," אומר הרב יגאל, "אנחנו צריכים לעבור את כל עם ישראל. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, וזה מה שנעשה. 20 אלף איש, עשרת אלפים צמדים, יעברו מבית לבית. יפקדו כל יהודי ויהודי. אנחנו מקימים עכשיו מיטות במאה ערים. אנחנו נתחבר לעם הזה. לא נתנתק, נתחבר. אני מאמין גדול בעם הזה."
הנדל מספר על המימונה אצל רפי אלול בפסח האחרון. "רפי הזמין אותי, הייתי המתנחל-מחמד שם, אני ביחסים טובים איתם. פגשתי את חיים רמון. הוא שאל אותי, נו צביקה, מה אתה עושה פה, יש לכם הרבה עבודה, יש משאל מתפקדים בליכוד. אמרתי לו שהכל בסדר, בשליטה, המצב מצוין. הוא אמר לי שהפעם חבל על הזמן שלנו. אין לנו שום סיכוי. נפסיד בגדול. שאלתי אותו מה יעשה אם ננצח והוא, חיימקה רמון, ענה לי שאם ננצח הוא בעצמו בא לגור בגוש קטיף."
חיים לא בא. עילית איתם מצטרפת לשיחה.
"אתם כולכם גנרלים," היא גוערת בנוכחים, "אני החפ"שית היחידה כאן, ואני עברתי לפני המשאל מבית לבית בשיכון ג' בטבריה. אני פגשתי שם את עם ישראל האמיתי. הבנתי שהם לא יהיו מוכנים לשבת ככה בבית ולראות בטלוויזיה איך מגרשים יהודים מהבתים שלהם. יש לי שכנה אחת במושב ברמת-הגולן, גברת מגונדרת, כזאת שלא יוצאת מהמטבח. אפילו כשהיה קמפיין נגד החזרת הגולן היא לא יצאה. אני ידעתי שאנחנו מנצחים כשהגברת הזו יצאה וירדה לשיכון ג' בטבריה. 'מפרקים את גוש קטיף,'? היא אמרה לי, 'לא יהיה דבר כזה.' ואז אני ידעתי שניצחנו."
בינתיים, למרות ההפסד, מצעיד ראש הממשלה את ההתנתקות קדימה. התמיכה בה מטפסת בסקרים. בהצבעה בכנסת, בעוד עשרה ימים, צפוי לשרון ניצחון. ואילו כאן, בגוש קטיף, עולם אחר, עולם אבוד. לאורך היום כולו, כולם חוזרים על אותה מנטרה. "לא יהיה פינוי," הם אומרים אחד לשני, או לשלישי, או לעצמם, "לא יהיה." ממלמלים, משננים, חוזרים וטוענים, כמו במסע שכנוע עצמי עמוק, כמו במדיטציה. מנטרה שחוזרת על עצמה בתצורות שונות, בכוונה גדולה, לפעמים עם דמעות בעיניים. לא ברור עד כמה הם מאמינים באמת לעצמם. כמה מהם מאבדים את האמונה הזו, מבינים שזה אבוד.
האם זה אבוד? לא ברור. בינתיים, השטח רותח. כשמגיעים לנושא הזה, מפתיע אפי איתם בנחרצותו. "לא תצא מפה מלחמת אחים," הוא אומר לפתע, בסוכה של הרב יגאל, "אין פרטנר בצד של הציונות הדתית למלחמת אזרחים."
הסוכה דוממת רגע. הנדל ושמעוני מתמרדים. "מה זה מלחמת אזרחים מבחינתך,"? מקשה שמעוני.
"אנשים שיאחזו בנשק," עונה איתם. "יהיה כעס, ויהיה תסכול, אבל לא יהיה דבר כזה. לא יקום ולא יהיה." אבנר שמעוני מביט בו בעיניים כואבות. "הם לא יפנו אותנו," הוא אומר, "האנשים כאן על גבול הפיצוץ. אי אפשר להתחייב, אפי. תאמין לי."
"אתה מדבר על משאת נפש, אפי," מצטרף צבי הנדל, אבל איתם לא מרפה: "אני מדבר על יותר מזה." שמעוני: "האנשים בגוש קטיף נמצאים על סף פיצוץ, אפי." הנדל: "האחריות על מלחמת אחים לא מוטלת עלינו, היא מוטלת עליו. רק עליו. על אריק."איתם נחוש: "גם עלינו." הנדל: "זה לא יכול להיות, אפי, שהוא יירק לקערה הדמוקרטית חמש פעמים ביום ויאשים אותי."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החרון וההשפלה
|
|
|
|
|
|
|
איתם: "חבר'ה, זו גם האחריות שלנו. אל תטשטשו כאן שום דבר. עם כל הקושי, והקושי עצום, ואני חי אותו כמוכם. האחריות עליו, וגם עלינו, להגיד דבר פשוט. למלחמת אחים אין פרטנר. אתם יכולים להילחם בנו, אנחנו לא נילחם בכם."
שמעוני: "אתה מדבר מדם לבך, אפי, אבל אני אומר לך שגוש קטיף, שהוא אחד המקומות הרגועים ביותר, נמצא היום בפינה של חרון, של זעם, של כעס."
הנדל: "השפלה."
עילית איתם מתפרצת: "יש הסכמה מלאה על הדבר הזה. השאלה היא איזה דגש אנחנו שמים. אני חושבת שצבי צודק. צריך לשים דגש שהאחריות על אריק." הנדל שואב עידוד מתמיכתה של הצלע הנשית לבית איתם. "על מה הם מדברים כאן," הוא אומר, "הרי עזה לא היתה מעולם תחת ריבונות פלשתינית או משהו דומה. לא כבשנו אותה ממישהו אחר. היה כאן ממשל צבאי מצרי והמצרים לא רצו את הרצועה בחזרה. והחולות כאן, איפה שאנחנו גרים, היו שוממים. הערבים טענו שזו אדמה מקוללת. אף אחד לא היה כאן. כולם ידעו שרק היהודים מסוגלים להפריח את האדמה הזו. והיהודים הפריחו. אח, כמה הייתי רוצה עכשיו ללחוץ על איזה כפתור שנפסיק לריב ולהתווכח חמש שנים. שנתאחד. שנתמקד קודם כל במלחמה בטרור. רק אחר כך נחדש את הוויכוח על הארץ."
הנדל יודע שאין לחזון שלו סיכוי. עילית איתם: "איזה כיף היה ביום העצמאות,"? היא מדברת על הפגנת השרשרת האנושית הגדולה מגוש קטיף לירושלים, "היינו כאן שבע שעות בפקק. היה גדול. אנשים עם ילדים, עם תינוקות, בחום, בשמש, וכולם מאושרים, שמחים, בהתנהגות מופתית."
הנדל: "באו איזה 70 אלף איש, כשכל גאוני וגדולי מארגני ההפגנות מיש"ע אמרו לי שיבואו מקסימום 15 אלף." שמעוני: "יש לנו כאן תחושה של רמיסה." הנדל: "השפלה."
שמעוני: 95" אחוז מהתושבים כאן אוהבים את המקום הזה ורוצים להישאר בו. המקום הזה הוא החיים שלהם. תראה את הדורסנות. אתם לא מבינים את החרון, את הכעס, את הבטן שמתהפכת לך שלוש פעמים ביום. שיילך למשאל עם. שישאל את העם."
איתם: "התיאור שלך את החרון הוא אותנטי." עילית איתם: "הוא חלש. החרון חזק ממנו." איתם: "אריק חוזר על השגיאות של רבין. אצל רבין אלה היו ביטויים מקוממים. פה זה תהליך הרסני. תראו, אנחנו מתכוונים לעמוד בשלב מסוים במרכז הנהגת מדינת ישראל. הרעיון הציוני של התיישבות וציונות לא סיים את תפקידו. הוא רק מתחיל. ולא ניתן לרבב של מלחמת אחים לדבוק בנו. אני אמרתי את זה לאבי דיכטר ואמרתי לו שהאחריות מוטלת גם עליו. שלא יחסוך באמצעים. כל דבר חוקי שאפשר לעשות כדי למנוע ממטורף לעשות מעשה, שיעשו."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חיבוק הגולנצ'יקים
|
|
|
|
|
|
|
"שיהיה לך ברור," אמר לי איתם כעבור כמה ימים, "לא דיברתי שם סתם. אני רציני. אני אעמוד ואחסום בגופי כל רמז לאלימות. מעשים, ואפילו דיבורים. אסור שזה יקרה. עם כל הכאב, ועם כל המחלוקת. עד כאן. אסור שזה יקרה."
ומה עם סרבנות? "אני נגד," אומר איתם, "אני נגד סרבנות עקרונית. יש מישור שבין החייל למפקד, ויכולים להיות חיילים שיבקשו מהמפקדים להימנע מהמשימה הזו כי אינם מסוגלים לבצע אותה. את זה אני יכול לקבל. יהיו חיילים, אולי הרבה חיילים, שלא יוכלו לבצע את זה. אבל סירוב פקודה עקרוני של הציבור שלנו, סירוב גורף שיגיד שאנשים לא מוכנים לבצע פקודות של הדרג המדיני, לא יהיה. אסור שיהיה. בשום אופן."
בינתיים, סיים צה"ל את המצוד אחר המחבלים בכפר דרום. מפקד האוגדה, תת-אלוף שמואל זכאי, קופץ לסוכה להגיד שלום. אפי איתם היה המפקד שלו בלבנון. שניהם גולנצ'יקים, תכונה שאי אפשר להפטר ממנה. הם מתאחדים לחיבוק ממושך. "צריך את האחוקיות של גולני כדי לעבור את המשבר הזה," אומר איתם וכולם מסכמים לא לדבר עכשיו על פוליטיקה. זכאי הוא נציג הצבא, השלטון, הסמכות. הוא אמור לפנות אותם עוד מעט. למרות זאת, הם נותנים לו כבוד גדול. אוהבים אותו.
החיים של זכאי מסובכים. המשימה שלו כמעט בלתי אפשרית. בגדוד 51 יש לו שני חיילים מעניינים. אחד, מפקד מחלקה, הוא הבן של אפי איתם, ובמחלקה שלו משרת הבן של אבנר שמעוני. בתוך כל התסבוכת הזו צריך זכאי גם לחסל את חוליות המחבלים שזורמות פנימה ולצוד את הקסאמים. והוא עדיין מחייך, שותה מכוס קלקר משהו קר והולך. אני ממשיך איתם שם, בין הסוכות, בין החממות הפורחות שמשפחת הנדל מטפחת כבר 25 שנה, בין העצים העבותים, המדשאות המטופחות ואפילו מרתפי היין המושקעים של גני-טל. באחת הסוכות ממתינות לי רבקה גולדשמיט, שושי סלוצקי ומירה מרק, יחד עם רחל (של צבי) הנדל, ומתנות את מצוקתן, אהבתן העצומה למקום, הקשר שלהן לבית ולאדמה, הטענות שלהן לתקשורת העוינת. הן מארגנות עכשיו את המכתבים של המינהלת, שכתב להן יונתן בשיא, כותבות על המעטפות תשובות זועמות, או איורים עליזים, ושולחות אותן בחזרה. "אמא שלי קיבלה פעם מכתב כזה," אומרת רבקה, "זה היה בהונגרית."
אחר כך, בדרך חזרה למחסום, מספר לי הנהג תושב הגוש, על המפגש הטעון של התושבים עם אלוף פיקוד הדרום דן הראל. "מישהו אמר לו שם," אומר הנהג, "שאם אנחנו רוצים להפסיק את פצצות המרגמה האלה, הוא צריך לתת לנו מרגמה אחת. תן לנו מרגמה לחמישה ימים. זה הכל. תאמין לי, הם יפסיקו לירות."
הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף שבת של מעריב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
