 |
/images/archive/gallery/177/636.jpg איור.
מעריב.  |
|
|
|
|
| דוד אנסבכר מוצא בפרשתנו את המדריך השלם לרווק ולרווקה המצויים בחיפושם אחר החצי השני |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
4/11/2004 17:05 |
|
|
|
|
|
|
|
שלוש שנים חולפות מאז מותה של שרה, והנה מגיחה אל בימת ההיסטוריה היהודית אישה חדשה – רבקה, המיועדת ליצחק. הפעם, וזאת בניגוד לנשואי אברהם ושרה, אנו מוזמנים ללוות את בני הזוג כבר משלב ההיכרות הראשונית עם השדכנים נציגי המשפחות, עוד בטרם נפגשו בני הזוג עצמם.
זוהי הזדמנות מצוינת להציץ אל שלב ראשוני זה ולנסות לחלץ תובנות אודות מבחן הבחירה לבן או בת הזוג הראויה.
המבחן הראשון היא מידת החסד. הנכונות לסייע לנצרך באשר הוא ולהתחלק עם הזולת במה ששיך לה, היוזמה נטולת האינטרסים. הרצון להעניק יותר ממה שהתבקש, מסמל טוב עין ורוחב לב, אשר עשויים ללמד רבות על אופייה ומידותיה של המיועדת. לא נערכו לכלה בחינות פסיכומטריות, אף לא דיון רחב אודות השקפותיה הפוליטיות או העדפותיה השונות. בסיס הדברים וחזות הכל הם תכונות האופי הבסיסיות, השאר פחות חיוני וניתן לשינוי בקלות יחסית.
ייחודה של רבקה מתגלה בשנית, עת היא מכסה את פניה בצעיף כאשר היא מתקרבת אל בעלה המיועד, תוך שהיא מחווה קידה בעודה רכובה על הגמל. יש כאן אהבה ממבט ראשון, אהבה העשויה ללוות את בני הזוג שנים רבות. המנהג לכסות את פני הכלה בהינומה עוד טרם הכניסה לחופה מבוסס בין היתר על התפיסה כי הנישואין וכריתת הברית אינם מבוססים על המראה החיצוני או על הישגים חומריים אלו ואחרים. כאשר החתן מכסה את פני רעייתו הוא כאילו אומר: איני מביט אל היופי, אין זו הסיבה המרכזית לבחירתי ולנשואי עמך, יש בנו אהבה והערכה פנימית עמוקה, והיא תנצח!
מנהג עתיק היה נוהג ביום כיפור ובט"ו באב מדי שנה. בנות ישראל יוצאות בכלי לבן וממתינות שחתן מיועד יבחר לשאת אותן לו לאשה.
"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ...וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? 'בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא)'" [משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח].
ועם כל זאת, מדוע מציינת התורה את יופייה של שרה ואת יפי תוארה של רחל? האם לא ברור מהפסוקים שאותה אהבה, שברגע אחד הכתה ביעקב על הבאר בחרן, התעוררה גם כתגובה ליופיה של אשתו לעתיד?
אין ספק, היופי אינו מידה מגונה. אין חובה להילחם בו ולנסות להכחידו. מדובר במשאב יקר ערך, חיובי במהותו, אך גם מסוכן. כסף, זהב או יהלומים הם חומרי גלם נפלאים שניתנו לנו על מנת ליהנות מהם ולעשות בהם מעשים טובים, אך יש בהם גם סכנה גדולה. הם עלולים לסנוור ולהביא את האדם להשתעבד לרדיפה אחריהם. היהדות אינה מגנה את העושר באשר הוא. אם יודעים להתיחס אליו בפרופורציה הנכונה ולנצל אותו בתבונה – הוא אף משובח. כשהוא עומד לעצמו, כחזות הכל – אז הוא הופך לשלילי.
גם היופי האנושי מסנוור. גם הוא מאפיל לעתים קרובות על תכונות אחרות, חשובות יותר. גם הוא מאמלל בני אדם רבים המנסים להשיג לעצמם בני זוג שעונים לקריטריון זה. גם הוא משעבד מיליוני יצורי אנוש המנסים לשווא לזכות בו, תוך מרדף מייגע מלווה בייסורי גוף ונפש. אם יודעים לתת ליופי את המקום הראוי לו ולא להגזים בהערצתו, אם לצדו יש באדם תכונות נפש נאצלות – אז הוא משול לסם חיים. אם זה הוא ואין בלתו – אז הוא סם המוות, אז מקבלים בובה יפה, נעדרת צלם אלהים.
"שקר החן" הוא בעצם אמת שאיננה שלמה. "הבל היופי" הוא המסכה החיצונית שמאחוריה אין ולא כלום. ובכלל, חוץ מיופי יש עוד דברים שהם רק חיצוניים – מבריקים ונוצצים – אך לא בהכרח מעידים על זהב. היכרות מעמיקה אל תוככי הנפש, אהבה של האישיות הפנימית של בן או בת הזוג – רק הם המתכון לאהבת נצח.
דוד אנסבכר חבר בית מדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
