 |
 |
|
|
|
|
| חם, מגרד ומכוער? או צנוע, הכרחי ויפה? הדר גלרון ואמילי עמרוסי מתפלמסות בסוגייה שעל ראש שמחתנו: למה כובע? |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
הדר גלרון ואמילי עמרוסי
9/11/2004 11:15 |
|
|
|
|
|
|
|
הדר גלרון:
"קול באשה ערווה", "קרסול באשה ערווה", "ירך באשה ערווה", "מרפק באשה ערווה", "צוואר באשה ערווה", "שיער באשה ערווה", וזאת רשימה חלקית בלבד. מסקנה: אשה = ערווה. וכמו שנאמר "לפני עיוור לא תשים מכשול" – ואנחנו, הנשים, בתפקיד 'המכשול '! (כמה מפתיע).
לכן לא נזמר בציבור מעורב, לא 'נחשוף מרפקים' ואת שערות ראשינו – נכסה.
אני מודה שגם אני ניסיתי כיסוי ראש. עם כובע זה החזיק מעמד בערך שלושה חודשים, ואח"כ שודרג לסמל מסחרי בלבד. גם על הסמל וויתרתי כשהכיפה הבוכרית המיוחדת שלי הפכה להיות 'שיא האופנה במגזר'. "אותי לא יתייגו!" החלטתי.
היום, יותר מתמיד, הכיסוי הפך להיות מותג חברתי, ומי שבקיא בקודים יכול מיד לזהות לפי כיסוי הראש אם את ש"סניקית, חסידה, מתנגדת, מתנחלת, חרדית, חרד"לית, דתית לאומית, בני-ברקית אולטרא מודרנית או סתם חובבת כובעים מושבעת. וכיוון שזה מותג חברתי – זה גם נתון ללחץ חברתי.
אמא שלי התחילה לכסות את ראשה רק לפני כמה שנים בגלל לחץ הולך וגובר של אחותי הגדולה ואחי הקטן (שבינתיים התחרדו). יש יישובים שזה חלק מתנאי הקבלה ליישוב: "גבר בוגר ישיבה, ואשה שמכסה את ראשה"! אני לא חושבת שזה מכוער. נהפוך הוא – חלק מכיסויי הראש הם יפים יותר מהשערות עצמן, בייחוד הפאות המהודרות העשויות משיער טבעי - מעשה ידי אומן, כך שמי שלא יודע שאת עם פאה בחיים לא ינחש. (דווקא עכשיו, בגלל הסיפור של הפאות הטמאות מהודו הרייטינג של הפאות ירד,
אבל שמעתי שאשה יכולה לגזור ולמכור את השיער שלה לפיאנית שתעשה לה מזה פאה – וזה נחשב לכשר).
אז מה הבעיה? ככה, מהשרוול, אני יכולה למנות חמש סיבות למה לא ללכת עם כיסוי ראש קבוע: זה חם, זה מגרד, זה גורם לכאבי ראש, זה לא בריא לשיער (גורם לנשירה), זה לא כתוב בתורה, ו...(הנה השוס) זה סותם את 'צאקרת הכתר! כן, כן, מה ששמעתם. (למי שלא יודע - צ'אקרה היא ערוץ אנרגיה – ויש לנו שבעה כאלה בגוף, אחד בקדקודנו).
את רוב הדברים הנ"ל אי אפשר לדעת עד שלא מנסים, ואחרי שכבר מתחילים ללכת עם כובע, זה קשה להוריד בלי לעורר 'מהומה מגזרית' (בטח אם זה אומר שאת גם צריכה לעבור עכשיו דירה) .
היו כבר כמה נשים דתיות צעירות שניגשו ואמרו לי "וואו! איך הצלחת להוריד את הכובע?!" אני לא חושבת שכולן רוצות או צריכות להוריד, אבל אני נגד הכפייה החברתית שנוצרה בכמה עשרות השנים האחרונות, ותקעה נשים במצב לא טוב עם עצמן. זה ברור שההנחתות באות מלמעלה, ושהן נוצרו מתוך פחד.
אני גדלתי בבית דתי בבניין מגורים מעורב, חיינו חיי אמונה ודת מבלי שאמא שלי תלבש את הדתיות שלה על הראש – ואני לא מרגישה צורך להוכיח את הדתיות שלי לאף אחד. אני מי שאני, מחד לא מתביישת להגיד שאני דתיה, ומאידך לא רוצה שיתייגו אותי לסקטור מסוים. וכיוון כמו שציינתי, זה עניין חברתי, מבחינתי לכיסוי הזה אין כיסוי.
וחוץ מזה יתכן שאפצח בקרוב גם בשירה, אז מי אני שאדבר על כיסויי ראש?!
הדר גלרון, מחזאית ושחקנית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אמילי עמרוסי:
|
|
|
 |
|
|
|
האמת? הרבה יותר קל לכתוב למה לא, מלכתוב למה כן. ועוד אני. אני??? ששבועות אחרי החתונה פחדתי לצאת מהבית בטיעון שכל העולם יסתכל על הכובענית המטורפת, שהחלטתי לבסוף להתפשר על כיסוי ראש חלקי (יש גם הריון חלקי?), שחמש שנים וחצי אחרי הנישואין עדיין מתלבטת...אבל אם מניפסט אז עד הסוף, כולל טיעוני הצד שכנגד. וזה החלק הקל.
כאילו אין מספיק התלבטויות בכל בוקר מול המלתחה המפוצצת, הנה נוסף לנו עוד פרט לבוש שצריך להיות מתאים לשאר ההופעה, הולם את מצב הרוח, מחמיא לפנים, פצצות לגבות, ובנוסף לכל שיהיה גם נוח. מישהו אמר נוח? כובע, בהגדרה, הוא מִבשלת-מוח בקיץ. כשיורד גשם והוא נרטב, הוא נשאר רטוב ומטפטף על הראש עד סוף היום. בכל עונות השנה הוא מגרד (כובעי קש בעיקר)/ מעיק (כובעים כבדים מרוב עיצובים)/ מציק (מטפחת שצריך לסדר כל שעה), והכי נורא: הוא גורם לנו להיות מהזן האפלולי והאיום: "המשוייכות אוטומטית".
עוד מימי השירות הלאומי העדפנו להיסחב עם עשר שקיות ושלושה תיקי צד, העיקר לא עם תיק הגב הענק שמזהה אותך אוטומטית כבת שירות. אני אישית מוכנה להודות שעל-אף נוחותם של סנדלי השורש, ועל-אף יעילותו של ג'קט הפליס, לעולם לא תתפסו אותי בארץ עם הפריטים האלה. מה, אני מתנחלת? (כן. אבל לא רוצה שכולם יידעו). כאלה אנחנו, בורחים מתיוגים מטבענו. לא רוצים שיכניסו אותנו למגירות.
רוח הפוסט-מודרניזם נושבת באוזנינו הלא מכוסות: "לכל אחת האמת שלה. אני לא שייכת לשום קבוצה. אני אני בזכות מי שאני, ולא הייתי בהפגנת ימין מאז כיתה ח'". איזה כיף ליצור רושם ראשוני של אחת שלא קשורה למגזר. להגיד לבוס, כבדרך אגב, שאני לא עובדת בשבתות ולהתנפח מגאווה כשירים גבה. "לא רואים עליך" הוא יאמר, ואני ארשום עוד ניצחון קטן.
לא פחות מפתה הוא ליצור רושם של אחת שלא קשורה בקשר הנישואין. למה לא? הנה יפה הבלורית לא צריך לעבור בגללי לצד השני של הכביש. אני אחייך והוא יחייך ונמצאתי רוקדת על כל החתונות, לפחות על שלי. נשואות הן אפורות, רווקות הן זוהרות. אז איך אני מעדיפה שגברי העולם יסתכלו עליי? במקרה הזה, גם כשאת שוכחת את ההוא שבבית, שקנה אותך במיטב גמליו, הכומתה עובדת שעות נוספות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני נשואה, אז אל תחשוב על זה אפילו
|
|
|
|
|
|
|
אז למה בעצם כן? ראשית, לו רק בשל הסיבה הפרוזאית שאם יש לך שיער צבוע המשתרך מהעורף דרומה, אין צורך לצבוע שורשים בתדירות גבוהה כל-כך. אפשר לחכות בכיף עד שהשחור הסתמי יצוץ באזור החוליה הצווארית העליונה וישים קץ לוויכוח האם הבלונד שלך טבעי או לא.
עד כמה שזה נראה מוזר, החבושות דווקא די משוכנעות. ציבור הנשים שמגלגלות סדינים על ראשיהן (או מדביקות פרחים על קערות קוסקוס ואז חובשות אותן ברוב הוד) מניפות כמה דגלים של הסברים מלומדים להתנהגות הסובייטית הזאת: הוותיק, "כי ככה אומרת ההלכה ואני לא מתווכחת", משמש בכל דיון הלכתי; טיעון אחר הוא הצניעות – "שיער באישה ערווה", אישה צריכה להיות יפה רק לבעלה, וכל המכסה הרי זה משובח; הנימוק הפחות מאגי, והיותר משמעותי עבורי, הוא הפניית תשומת הלב לכך שהאישה שמתחת לכובע – תפוסה.
בניגוד לטבעת נישואין, שבה אפשר לטעות - שהרי טבעת יורדת בקלות בכל הריון או בעת נטילת ידיים, וכמובן שגם רווקות עונדות טבעות – כיסוי הראש הוא שלט ניאון זורח ונצחי המעיד על שייכותה של האישה לפלח התפוסות, וכאן כבר אין סיכוי לטעויות. רווקה דתייה לא תעז לחבוש אפילו כובע מצחייה שמא תפספס את אבירה המיועד לה, שהמשיך בדהירתו על הסוס הלבן כשחשב אותה בטעות לנשואה.
ואגב שלטי ניאון, כדאי לרענן את הקודים ולהתחיל להנחיל אותם גם לציבור הלא-דתי. האמירה "אני נשואה, אז אל תחשוב על זה אפילו" המשתקפת בבירור בכיסוי הראש היא אולי נחלתם של אנשי שלומנו, אבל כבר נתקלתי בחילון או שניים שתמהו אם אני פנויה מחר בערב, מתוך הנחה שהסמרטוט המעטר את ראשי הוא סתם אמירה אופנתית. תתעדכנו, כאילו.
גם עבור הגברים הדתיים, הברט/ צילינדר/ כובע ים של בנות המגזר הדתיות הוא ממש קרש הצלה מפני פאדיחות. וכך שני הצדדים יוצאים נשכרים: האישה לא צריכה להשתדל לשרבב את המילה 'בעלי' כדי שלא לעורר ציפיות, והגבר יכול לשחרר את הכרס. בלי מבטים שואלים, בלי בדיחות טפשיות, בלי התלהבויות סרק – אנחנו יכולות לרכוש לעצמנו ידידים ומכרים שאי-אפשר לומר שלא ידעו מראש על כך שקשר רומנטי לא ייצא מזה. ואם נלך עוד קצת על הפראזות בעניין כובע – אין שפנים שנשלפים במפתיע.
כשמסתכלים קרוב-קרוב על אלו שלא מכסות, ששיערן מתבדר ברוח חשוף לכינים, והן צובעות שורשים כל יומיים, מבינים שחלק גדול מה'למה לא' הוא בעצם ה'למה כן'. הפחד מהשתייכות לציבור, מגזר, מחנה, עדה, שבט (האם גם לכם המילים האלה מעלות תמונה של שקי שינה ומחטי אורנים במחנה של בני עקיבא?) וגם החשש מקִטלוג כנשואה, הם בעיניי עיגול אחד גדול שאני מוכנה להיכנס לתוכו, ובכיף.
אני גאה להכריז על מחוייבותי בלי ספקות לאדם אחד שמקודש לי ואני מקודשת לו, ואני שמחה שכל העולם יודע. וגם, למה להתבייש, אני שייכת לדוסיות האלה. אני גאה להיות חלק מריבת החבושים הנהדרת הזאת (על-אף שחלק גדול ממנה מכחיש עד היום) - חובשי הכיפה וחובשות הטורבנים. את הכובע הזה אני מוכנה לבלוע.
אמילי עמרוסי, עיתונאית, תושבת בית-חורון, נשואה חמש שנים וחצי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
