יהדות NRG - בין המציאותי לרוחני

ראשי > יהדות > בית מדרש > כתבה

בין המציאותי לרוחני

דוד אנדסבכר מוכיח מפרשת "ויצא" וממקרים אחרים בתנ"ך, כי דרך החיים הנכונה צריכה לשלב בין שני הצירים, המציאותי-אנושי והרוחני-אלוקי

דפדף ביהדות

דוד אנסבכר
18/11/2004 16:34

כיצד אמונתו של אדם באה לידי ביטוי בחיי היומיום שלו? יעקב יוצא מביתו אל הלא נודע. אין הוא יודע מה יילד יום, מה צפוי לו בדרכו, את מי יפגוש, האם ומתי יגיע, האם ומתי ישוב. כל אלה נוטעים בלבו חששות הגיוניים ולגיטימיים. טרם צאתו הוא לן בהר המוריה, שם מתגלה לו אלוקים בחלומו. מחד הוא מקבל הבטחה אודות הצפוי לו, מאידך הוא מתחייב מצידו על נתינת מעשר מכל אשר ישיג. לצד ביטויים אופייניים לבריחה מסכנה, בריחה המבוססת על היגיון אנושי ומוּנעת משיקולים ריאליים לחלוטין, אנו מוצאים את ביטויי האמונה והביטחון בבורא עולם. פעולות אלה אינן מנוגדות, אלא משלימות זו את זו. מחד- הביטחון המלא באל, ומאידך - עשיית המעשים הנדרשים על מנת לקדם את צרכיו, על פי השיקולים הנתונים באותו זמן.

כפילות זו, התנועה בין שני הצירים הללו, מופיעה גם בתוכניות לשובו של יעקב לארצו ולמשפחתו.
מחד- אנו מוצאים את יעקב פועל על פי שיקולים אנושיים המביאים אותו לכדי מסקנה כי עליו לעזוב את לבן ולשוב לארצו. מאידך ובמקביל, מתקבל הצו האלוקי לעשות זאת.

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם: וַיֹּאמֶר

ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ: (בראשית ל"א א-ג). כפילות זו באה לידי ביטוי גם בהמשך הפרק, כאשר יעקב מנמק בפני נשותיו את רצונו לשוב לבית אביו:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ: וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי: וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן: וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי: …וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: …אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ: (בראשית ל"א ד-יג).

באופן בולט עוד יותר, נוהג כך יעקב לקראת המפגש עם עשו. פחדו מפני אחיו מביא אותו לפעולה משולשת, בשני אפיקים: במסלול המעשי – הכנה למלחמה ומשלוח מתנות לעשו. במסלול הרוחני – תפילה לה'.

כך, אם כן פועל האדם המאמין - על שני צירים המקבילים ומשלימים זה את זה ופועלים זה לעומת זה: המישור האנושי והמישור הרוחני-דתי.


	שתי זוויות


	דוגמאות רבות יש לכפילות זו בתנ"ך: נח מבקש לצאת מהתיבה בהתמזגות של שתי הכוונות גם יחד - נתונים עובדתיים על יובש האדמה, וצו מאת ה'. משה מבקש לחזור למצרים, הן מתוך רצון לראות בשלום אחיו והן מחמת הציווי האלוקי. דוגמה מאלפת בעניין זה ניתן ללמוד גם ממלחמת העי, בתחילת ספר יהושע. בתחילה ההערכה המודיעינית ממעיטה בעוצמת האויב ודורשת גיוס של אלפיים עד שלושת אלפים איש. בזהירות מרשימה גייס יהושע למשימה שלושת אלפים איש, על פי ההערכה המחמירה יותר, ולמרות זאת הפסיד במערכה. וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל יַעַל כָּל הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה: וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי: (יהושע ז' ג-ד). כעת הופקו הלקחים, למלחמה יצאו שלושים אלף איש, והפעם המערכה הוכרעה לטובת ישראל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ: וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם שִׂים לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ: וַיָּקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה לַעֲלוֹת הָעָי וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ שְׁלשִׁים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַיִּשְׁלָחֵם לָיְלָה: (יהושע ח' א-ג). זוהי קריאה אחת, אך ניתן גם לראות כי בתווך נעשתה תשובה על חטאו הגדול של עכן שנטל לעצמו משלל יריחו. רק לאחר הוקעתו ותשובה שנעשתה על חטאו ניתן היה לנצח במערכה. זהו הפן הדתי-רוחני הבא לידי ביטוי במערכה. כל אחת מהסיבות יכולה להיקרא בפני עצמה, אך קריאתן ביחד מפנה את תשומת לבנו למיזוג של שתי ההתבוננויות במציאות, האנושית-נסיבתית והרוחנית-פנימית. אף אנו, בני העידן המודרני, מצווים להתבונן במציאות משתי זוויות, זו הרואה את הפן המציאותי, האנושי, והשניה המאמינה בבורא עולם, בוטחת בו ומכלכלת צעדיה על פי ציוויו. דוד אנסבכר חבר בית מדרשתאיר.