 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אלעד דויטש משרטט קווים להשפעתו של ר' שלמה קרליבך, ג'ון לנון היהודי, על עולם המוזיקה היהודית במלאת עשור למותו. "בנבל עשור (למותו) זמרו לו"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנה חמש עובדות שלא ידעתם על ר' שלמה קרליבך:
1. הוא הספיק לכתוב במהלך חייו כ-1000 שירים. (אתם ידעתם רק על 900).
2. את רוב שיריו הלחין תוך כדי הופעה.
3. הוא למד בחצר חסידות לובביץ'. הווה אומר – חב"דניק.
4. כששאלו את הרב קרליבך למקום מגוריו, היה עונה – "שדה-התעופה". כביטוי להפצת היהדות בכל מקום שרק היה יכול.
5. הוא הופיע בוודסטוק. מיד אחרי "ג'פרסון איירפליין".
בכל הנוגע לשיריו של ר' שלמה קרליבך, מוזיקאי יהודי ממוצע עובר שלושה שלבים בחייו:
בתחילת דרכו, עת שומע לראשונה את שיריו, נהנה הוא, אך מבין שמשהו לא רגיל קורה פה, ולא בהכרח משהו טוב. בהמשך חייו, מתפתח המוזיקאי (התעלמו מסוג הביטוי שנראה כאילו נלקח מתוכנית של נשיונל ג'אוגרפיק על קופים אסיאתים בתקופת חיזורם) ומתחיל להבין שהוא שומע סגנון מאד לא מפותח מוזיקאלית, ומאד שטחי הרמונית.
ואז מגיע השלב השלישי, אחרי שעבר וביקר בהרבה סגנונות מוזיקה, ובו בעצם חוזר הוא אחורה, יורד אל העם ומבין את מה שלא היה יכול להבין בתחילת דרכו. זה הדבר האמיתי.
במובן מסוים, אפשר להתייחס לקרליבך כביטלס של המוזיקה היהודית. מלבד העובדה שהביטלס היו נחשבים ומוערצים עוד בזמנם, בניגוד לקרליבך שהיה מהאנשים חסרי המזל שנהיו לאגדה רק לאחר מותם, ייחודם נבע בעיקר מהעובדה כי הם היו הראשונים במה שעשו. לו היו עושים זאת היום, היו משמיעים אותם אולי במסיבת סידור פנימית של בית הספר על שם "רבין" (מן הסתם...) בשכונה ד' בליברפול. ולמרות שהייתי יכול לכתוב פה עוד שמונה עמודים מפוצצים על הביטלס, ואני מבטיח שאעשה כן יום אחד, נחזור לר' שלמה.
בניגוד לתדמית שאומצה על ידי חסידיו, מטרתו העיקרית, ועיקר פועלו של הרב קרליבך, אם רק הייתם יכולים לשאול אותו, היתה
לימוד תורה והפצתה להמונים. אפשר אפילו להגיד שהגיטרה היתה רק תירוץ. תירוץ טוב מדי בשביל להרוס לי מאמר שלם.
כך או כך, קרליבך כתב שירים פשוטים. זה מה שיצא לו. וזו המחמאה הכי גדולה שמלחין יכול לקבל. שיריו יצאו מתוך הנשמה, מתוך ברירת המחדל של האיש, שהיה אוהב בריות בכלל ואוהב ישראל אדיר בפרט. הוא לא נצרך להרבה מאמץ בכתיבה. טבעה של מוזיקה היוצאת מן הנשמה - אחד הוא: לחדור לנשמה אחרת. וכשמדובר בקרליבך, אז אנחנו מדברים פה על נשמות כלל ישראל. וזה מה שהפך את המוזיקה שלו למוזיקה שאף אחד אחר לא עשה, מוזיקה העטופה בסוג של חוויה מיסטית עלומה. מוזיקה להמונים.
בהעדר סגנון מוזיקלי ייחודי, שאל את עצמו בשנים האחרונות הנוער הדתי לאומי: "אנא אנו באים"? מצד אחד ישנו הסגנון החסידי, המושפע בעיקר ממוזיקת הפופ, שבו שולטים אברהם פריד ומרדכי בן דוד, ומצד שני, שומעים גלגל"צ ומחוברים למוזיקה החילונית (ששולטת בה המודרניזציה שלא מיטיבה עימה. שוב, מאמר אחר לגמרי).
וכך אימצנו לעצמנו את קרליבך, "הרב המרקד", כמוצא מאפיין דתית, תוך הזנחת המוזיקה החסידית הקלאסית והשארתה ביד הציבור החרדי בעיקר. זו היתה בעצם גם היציאה מהארון של הציבור שלנו, שהעדיף יותר את נשמתיות המוזיקה שנוגנה ע"י כלי המיתר העדינים של ר' שלמה, על פני הלחנים הפומפוזיים/פופיסטים והעיבודים הבומבסטיים שמצאו ביטוי בכלים התוקפניים מה של הסגנון החסידי. יש אפילו המחברים את התפתחותו האנושית והערכית של הנוער הדתי ביחד עם התפתחות המהפכה המוזיקאלית של שירי קרליבך.
וכך, אם ניחשף לעובדה שבימיו בארה"ב שוטט קרליבך בין האוניברסיטאות בחיפושיו אחרי יהודים שאותם יוכל לשמחם ולהחזירם אל חיק יהדות, אפשר בפירוש לומר, שכרגיל, מה שמתחיל באמריקה חודר אחרי זמן מה גם לפה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ר' שלמה קרליבך.
|
|
|
 |
|
 |
|
רזאל, עדי רן, סיני תור ורבע לשבע
|
|
|
 |
|
|
|
על גב המהפך המוזיקאלי (או אם תרצו ה"מוזיקרליבכי"), רכבו ועדיין רוכבים הרכבים וזמרים שונים. החל מ"רבע לשבע", אשר לקחו את שירי קרליבך והכניסו להם מוטיב חזק של סגנון אמריקאי עם השפעות טקסניות חזקות, דרך אהרון רזאל, שלקח את שירי קרליבך למחוזות מוזיקאליים והרמוניים שטרם נשמעו בציבורנו, וכלה בזמרים כעדי רן, חיים דוד, סיני תור ירמיהו בן ציון סלומון ואחרים, אשר כל אחד בטעמו האישי הצליח להכניס עוד מימד לניגונים האלמותיים.
גם תזמורות החתונות המתרבות והולכות כארבה אדום הצר על שדות (שממילא לא) פורחים בדרום, לא טמנו ידם בצלחת ואין היום חתונה שלא מנוגנים בה כמות שירים איכותית של קרליבך, אשר דחקו לפינה את שיריהם של מיודעינו פריד ובן דוד. רק בשביל הדוגמא הסמלית, אפשר לקחת את מעמד החופה אשר בו היינו רגילים לשמוע את "אם אשכחך" הקלאסי ושהוחלף ביעף ע"י גרסתו של קרליבך.
עוד נספח של המהפכה הגיע לתפילות השבת בבתי הכנסת. המושג "מניין קרליבך" אשר התחיל בבית הכנסת "בירב" בצפת ע"י חסידיו של קרליבך, ואשר משך אליו עשרות אנשים מדי שבת, ואפילו חיילים ותיירים רבים, התרחב והתפרץ כמעט לכל בתי הכנסת בארץ. חלקם הפכו זאת לסגנון קבוע, חלקם על בסיס דו שבועי, וחלקם בכל שבת מברכין (כמו בקרני שומרון למשל. תטריחו את עצמכם מדי פעם). בכך נשבר ונסדק מעט הסגנון השבתי הקלאסי שהיה מנת חלקינו שנים רבות.
עוד בחייו של קרליבך, זלג סגנונו גם לציבור הרחב, ואם נקרא לילד בשמו – החילוני. שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק" ביצעה בהופעותיה משיריו, כמו את "ובאו האובדים", שהפך במרוצת הזמן להמנונם של עולים חדשים שראו בשיר זה סמל לעלייתם. גם מוזיקאים כמו קובי אשרת, חנן יובל וגם עוזי חיטמן שרו במהלך השנים את שיריו וביצעו חידושים לניגוניו.
שיריו של ה"רבי המרקד", הפכו אם כן למכנה משותף בין חילונים לדתיים, בין כיפות סרוגות לשטריימלים ובין הייקים לאנדלוסים. בכך מילאו השירים את תפקידם הלא כתוב וקיימו את צוואתו הלא רשמית של ר' שלמה קרליבך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | בן 27, מוזיקאי, מלחין ומעבד, בוגר ישיבת ההסדר במעלות. למד בבית הספר למוזיקה "רימון", קלידן בתזמורת "איילת השחר", רכז מגמות מוזיקה בתיכוניים ומלחין ג'ינגלים (מכירים את "אין כמו במבה"?). | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
