 |
 |
|
|
|
|
|
|
| הנס הפרטי של אמילי עמרוסי: ככה שברתי את עמוד השדרה בתאונת צניחה קשה בדרום אמריקה ונשארתי בחיים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העננים זזו לאט, היתושים זזו מהר ושום אמבולנס לא נראה באופק. סתם מטבע לשון. את האופק בטח לא יכולתי לראות כששכבתי שם עם הפנים לשמים והרגשתי את ההכרה נפרמת במעגלים, כמו כיפה שלא הצליחה.
חודשיים אחר-כך, דופקת על קירות הגבס האטומים של כלאי הלבן שעליהם נכתב "רציתי להיות ציפור", ניסיתי לשחזר את אותן שעות ארוכות: השעות בהן, לראשונה בחיי כאדם דתי, הבנתי את המושג לזעוק אל ה'; ואיפה לעזאזל האמבולנס; שעות של פחד, וגם קצת סקרנות, מפני החיים החדשים שהתפרצו כך באחת – איך יהיו: בלי רגליים? בלי ידיים? פלג עליון... פלג תחתון...
רק שבועות מאוחר יותר הבנתי שאותן השעות היו שעות של חסד ולא של דין, וחיי החדשים עוד המתינו מבוישים בדלת, תלויים על חוט. חוט השדרה.
ברחנו לטיול בדרום-אמריקה. חרשנו את צ'ילה וארגנטינה ולא נגענו בסמים. אחרי שלושה חודשים הרגשתי שהאדמה מתחילה לחזור על עצמה, והחלטתי לנסות את השמים. והשמים החליטו להפיל אותי.
ירוק, חום, כחול. משבצות דמקה קטנות, רוח נעימה דמומה, עין כחולה קורצת לי בתוך הירוק. במשך חמש-עשרה דקות תמימות הרגשתי כמו ציפור, חשבתי כמו ציפור, ולא רציתי שזה ייגמר. נשמתי בפה פתוח, מנסה לבלוע את הכל. מדריך הצניחה שגורלי היה קשור בגורלו אמר כמה דברים בספרדית, משהו על הלגונה שראינו למטה, משהו על מזג האוויר, שאין רוח או שיש רוח. אני הייתי שיכורה מכדי להבין או להשיב.
הדבר הראשון שראיתי היה כסא גלגלים, שחצה במהירות שחצנית את מחשבתי
מצד אחד לצד השני. תקלה נדירה - שילוב של בעיה במצנח, היעדר רוח וזווית נחיתה גרועה – ריסקה אותי לאדמה במהירות ומגובה רב. הרגשתי את הגוף שלי נשבר. חתולים וצנחנים נוחתים על הרגליים, אני נחתּי על הגב.
שכבתי זרוקה בשדה, על המצנח המרוקן, ורעדתי מפחד. גלים של כאב התנפצו בי, מצליפים זרמים חשמליים, מהצוואר עד כפות הרגליים. כפות הרגליים, נזכרתי. האם אני עדיין מרגישה אותן, או רק זוכרת עדיין איך זה להרגיש אותן?
השמש צולה אותי, פגר בתוך קסדה וערימה של חבלים. שבילי הזיעה מתמזגים עם שבילי הדמעות. אני לבד? שביל של מילים נפקח בסבך ההכרה, המוחשכת מחרדות. "יהיה בסדר", "מיד יגיע האמבולנס". כמה זמן אנחנו כבר מחכים לאמבולנס הזה? אני זוכרת את העננים, קלים כציפור, נעים למקום אחר. גדודים של יתושים מזהים את עלבוני - והנה אייל כאן מעליי, מגרש אותם. רק כששתקתי לרגע הבנתי שלא הפסקתי לצרוח.
'אמבולנס' זה לא היה, מקסימום טנדר. שני ארגנטינאים זקנים, שזמנם אינו דוחק, מנסים להקימני מעפר דל. אני מתעקשת שלא יזיזו אותי. רוצעים אותי לקרש-גב. "אייל, תתפלל שאני אוכל ללכת" – "אני לא יכול... אני לא זוכר עכשיו שום תפילה..." – "אייל, תתפלל"...
ארבע שעות של נסיעה בכבישי עפר משובשים עד לבית-החולים הקרוב, אין לאף אחד משהו נגד כאבים חוץ ממשחה לכאבי שרירים, ואני צועקת כל הנסיעה. קטעים מתהילים צונחים ממני בבלגן, שיר למעלות אשא עיניי מזמור לדוד אשרי יושבי ביתך שמע ישראל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עדיין על הרגליים. במהלך הקורס.
|
|
|
 |
|
 |
|
אני רוצה חופש
|
|
|
 |
|
|
|
בבית החולים מחברים לוורידים שלי צינורית עם מורפיום. החומר מתפזר מהר, משקיט ומכסה, כמו שיר ערש. אחרי יומיים של בדיקות, בציוד מיושן ובקצב ארגנטינאי, סוף סוף יודעים מה קרה לי, מה יש לי, אבל איש מהרופאים או מהנהלת בית החולים אינו דובר אנגלית. אנחנו מתרכזים בפנים הדובבות ספרדית ומנסים לקלוט מילים מוכרות. "סלסה", מנסים הרופאים מילה פופולרית יותר, שמשמעה רסק, רוטב. "סלסה" הם חוזרים ומצביעים על החוליות בגב.
מתאוששת מההרדמה, אדי מורפיום ממלאים את החלקים החושבים בראשי, אני מתחילה להזיז קצת את הידיים. אני לא מצליחה לגעת בגוף שלי. אני לא מצליחה לגעת בגוף שלי! מעורפלת ואיטית אני ממששת את הבטן ונענית בהד קשה וחלול. הניגוד האולטימטיבי לתחושות הריחוף והציפוריות שביקשתי לעצמי בא בדמות המכלאה היצוקה שאני מנסה עכשיו לפרוץ.
את צינור הגבס המקושת, שעטף אותי מהצוואר ועד קצה האגן, מרגיש כמו בטון ושוקל כמו שכפ"ץ, הרכיבו לי בהרדמה מלאה בחדר ניתוח, שההגדרה "מוסך" הייתה מתאימה לו יותר. הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהורדמתי הייתה המחשבה שבטח יגנבו לי שם כליה.
אסורה בצינוק שמידותיו כמידות גופי, צועקת שיוציאו אותי ממני, אני מקשיבה לרופא הישראלי שמסביר לי בטלפון שהמטרה טובה, מנסים להפחית את הלחץ של חלקי העצם על חוט השדרה. אבל אתם יוצרים לחץ אחר. אנחנו רק רוצים את טובתך. אני רוצה חופש.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עדיין באוויר.
|
|
|
|
|
|
|
הזדמנות שנייה
|
|
|
|
|
|
|
רק לאחר חודשיים בגבס הלוחץ והכבד, כאובה ומקומרת, אני מבינה את תסמונת האסיר המתאהב בכלאו. ביום השחרור העבירו את גופי, כאילו היה מזוודה במטוס, לתוך מחוך מתכת למשך חודשיים נוספים, ואני כל-כך מתגעגעת להרגשה הבטוחה והעוטפת של סד עינויי המוכר...
כשאתם אומרים לי שאני בת מזל על זה שאני הולכת היום כרגיל על שתי רגליים, וש"יכול היה להיות הרבה יותר גרוע", אני יודעת בדיוק על מה אתם מדברים – כבר הייתי שם, בתודעה, וחזרתי לארצות ההולכים – אבל קצת קשה להרגיש בת מזל...
האם כך נראה אדם בר מזל? שוכב שבועות ארוכים במיטה ונעזר בהליכון כדי ללכת לשירותים; שומע את הטלפון, מונח במרחק חצי מטר, מצלצל עד שגווע כי מתיחת היד לא מצליחה להגיע עד אליו; נזקק לזולת גם כשמדובר בהתהפכות מצד לצד במיטה. האם אדם בר מזל הוא זה שמתמודד במשך חודשים ארוכים עם כאבי תופת, שדוחה לזמן בלתי ידוע את כל תוכניותיו וחלומותיו, שמאבד את עצמאותו?
ובכל-זאת, היה לי נס. חוט השדרה שלי – פגוע, רופף ועלוב - לא נקרע. למרות התאונה הקשה, והחוליה שהתרסקה ולחצה עליו, והפינוי המטרטר, והטיסה הארוכה לארץ, החוט הדק שלי החזיק מעמד. ניתנה לי עוד הזדמנות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | תושבת בית-חורון ודוברת מועצת יש"ע | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
