 |
אחד היתרונות הבולטים של בירת ישראל הנצחית על פני תל-אביב (מלבד המניין הסטארט-אפי ב-10:00 בבוקר בשבת בשטיבעלך של קטמון) הוא ההיצע המשובח של מקומות בילוי ואוכל כשרים. את מספר בתי הקפה הלא כשרים שבעמק רפאים אפשר לספור על כף יד אחת. בתל-אביב, לעומת זאת, המצב קשה הרבה יותר. ישנן אמנם כמה הברקות הנושאות בגאווה תעודת כשרות, אבל בהכללה גסה ניתן לומר שהאירוע הכי כשר במרכז ת"א הוא המים במקווה ברחוב בן יהודה.
דווקא עקב המצב הלא-משהו, הסיפור הקפקאי על סניף פיצה-מטר ברחוב אבן גבירול 67 ומלחמתו ברבנות הראשית ת"א, שפורסם בסוף השבוע ב"זמן תל-אביב", מעצבן עוד יותר: לרשת "פיצה-מטר" יש שני סניפים ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב. האחד במספר 67, והשני במספר 167. בעלי הסניף המדובר החליטו לסגור אותו בשבת, להכשיר את המטבח ולפתוח סניף כשר. שמחה גדולה, לא? עוד מקום, בעיר ללא תעודה, נוסף לרשימה המצומצמת בה אנו יכולים ללעוס כאוות נפשנו, בלי התירוצים של "כשר, אבל אין תעודה, כי פתוח בשבת".
ברבנות ת"א החליטו שלא להעניק לסניף את התעודה המיוחלת. למה? בגלל שהסניף השני של הרשת ברחוב נשאר בטריפותו: "רשת מזון שחלקה כשר וחלקה אינה כשרה אינה יכולה לקבל תעודת מחשש להטעיית הציבור" – זו התגובה שנמסרה ל"זמן תל-אביב" על ידי הרבנות. ממש ככה. אז קודם כל, לרשת מקדונלדס יש ברחבי הארץ סניפים כשרים ולא כשרים, אותו מצב קיים גם בבורגר-ראנץ', אל-גאוצ'ו ועוד. אז למה ייגרע חלקה של פיצה מטר? וחוץ מזה, האם אנשי הרבנות חושבים שציבור שומרי הכשרות מורכב מרפי שכל שלא מסוגלים להבחין בתעודת כשרות הנמצאת או שאיננה נמצאת על הקיר? לא מדובר כאן בדאגה לרווחתה הפיננסית של רשת "פיצה-מטר" או לחשבון הבנק של בעלי הסניף. אף אחד לא עושה לנו טובה כשהוא הופך את הסניף לכשר. מדובר, ברוב המקרים, בשיקולי כדאיות כלכליים. מדובר כאן בדוגמא נוספת המוכיחה את הנתק בין הממסד הרבני לבין אלה שהוא לכאורה, על פניו, אמור לייצג, האנשים הדתיים. למרבה היגון, שוב מתגלה מוסד הרבנות כחובב אנכרוניזם. זה בדיוק סוג המקרים הגורמים לחרדה מהממסד הדתי. למה לשיטת הרבנות, אם כבר מישהו החליט לכבד את עצמו בנוכחותנו הקדושה, צריך להקשות עליו, להציק לו, לבדוק אם הוא ראוי להתמודד על מקום ברשימת ל"ו הצדיקים? למה לא להקל עליו, או יותר חשוב, להקל עלינו? הוא בסך הכל רוצה למכור פיצה.
|
 |
 |
 |
 |
|
|