 |
/images/archive/gallery/229/230.jpg צביקה דויטש, חיים וכמן, אריאל פרקש ויאיר אורבך
עיבוד מחשב: גל חן  |
|
|
|
|
| יאיר אורבך עדיין מצחיק, פרקש סגר את הבאסטה בירושלים, חיים וכמן מתגעגע לאקשן ולצביקה דויטש עוד אין מושג מה מחכה לו. צביה בלום פגשה את נציגיה הבכירים של תופעת ה"דתיים בטלוויזיה". נרשם רייטינג גבוה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יאיר אורבך
רבים אולי לא זוכרים את השם של יאיר אורבך, אבל כשהוא עובר ברחוב, אנשים עדיין מסתובבים ומנסים לזהות מהיכן הוא מוכר להם. אורבך, בן 22 מכוכב יאיר, כיום סלקטור ב"ארקיע", היה הבחור הדתי היחיד ("ותכתבי שגם הראשון") בתוכנית הריאלטי "האקדמיה לצחוק". למרות
שסולק מהאקדמיה בשלבים די ראשונים, מתקבל הרושם שחייו השתנו לא מעט בעקבות הפרסום.
"אנשים עדיין מצפים שאני אצחיק אותם", אומר יאיר. "העולם מתחלק לשניים: אלה שמוותרים לך בקלות ואלה שלא יורדים ממך עד שאתה מספר להם בדיחה שתקרע אותם מצחוק".
ואתה מספר להם בדיחה שתקרע אותם מצחוק?
"מספר, כן. יש לי מבחר בדיחות ממופע סטנד אפ שאני מגלגל בעקבות התוכנית, במועדון 'צוותא'. הנה, שימי לב: עוגת שוקולד - עשוייה משוקולד. בעוגת קרם, יש קרם. ממה עשוייה עוגת שיש?"
אני נשארת חתומה, אבל זה לא מפריע ליאיר להשתפך בצחוק. "טוב, הא? יש לי עוד כמה שהמצאתי, והבדיחות האלו מושמעות גם לאנשים שבאים אלי ברחוב ומבקשים בדיחה. עכשיו כבר מזהים אותי פחות, אולי בגלל הזקן, אבל בהתחלה היו ניגשים אלי הרבה יותר".
מישהו ניגש ליאיר וטופח לו על הכתף. יאיר מסתובב: מסתבר שמדובר בזוג שהיה אתמול במופע במועדון צוותא. הזוג דווקא מזהה את יאיר ואף מביע את הערצתו בקולי קולות. יאיר נראה נבוך מעט, אבל משתף פעולה. מקץ שיחה קצרה השניים מסתלקים.
"את רואה?" אומר לי יאיר, "זה עדיין קורה לי מדי פעם, למרות שאני מאמין שאנשים ילכו וישכחו אותי עם הזמן. הייתי רוצה להמשיך בתחום הבידור. לאו דווקא משחק בטלוויזיה, אלא אפילו כתיבת תוכנית הומוריסטית. אימא שלי אומרת לי על זה 'יאיר, רק אל תתלכלך'. אני מודע לעובדה שתחום הבידור הוא תחום שהרבה פעמים נכללות בו גסויות - כמו שראיתי באחד המופעים של עדי אשכנזי- אבל אני מקווה להישאר בסדר. אפשר להיות מצחיק גם בלי להיות גס".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עוגת שיש. יאיר אורבך. צילום: יחסי ציבור.
|
|
|
 |
|
 |
|
אריאל פרקש
|
|
|
 |
|
|
|
"חכי שניה עם הראיון", אומר פרקש, "ותגידי לי אם לדעתך התמונה הזאת מתאימה למטבח או לסלון, כי אין לי שמץ של מושג. ואם נראה לך שצריך לצבוע את השולחן הזה. מקולף, הא? ואת חושבת שצריך לפה שטיח?"
אריאל פרקש, 30, זוכה בתוכנית "סוף הדרך", סטז'ר בבית-חולים בלינסון ומתגורר בגבעת שמואל, מתרוצץ בדירונת שאליה עקר לא מזמן מירושלים ומנסה לסדר דברים במקום. אני ממתינה ותוהה מה יהיה מסוכן יותר: אם מערכת הסטריאו הענקית שמוצבת על השולחן הרעוע תתמוטט או שהוא ישמע לעצתי בעניין התמונה ("בסלון. ברור שבסלון").
"מפורסמות זה משהו שצריך לתחזק", אומר פרקש. "למרות שמפורסמות יכולה להיות דבר לא נעים. כתבו עלי הרבה שקרים. לא מזמן כתבו עלי שהייתי במסיבה, מישהי ניגשה אלי וביקשה מספר ונתתי לה. אחרי כמה דקות ניגשה מישהי אחרת וביקשה גם היא מספר, ונתתי גם לה, ואז חזרה הראשונה והתחילה לצעוק ולכעוס עלי. לא היה ולא נברא".
בנות לא מבקשות ממך מספר בעקבות התוכנית?
"גם זה קורה, אבל לא לעיתים תכופות כל כך כמו שחושבים. לי אישית לא מפריע אם מישהי רוצה לצאת איתי כי אני מפורסם. אולי היא תצא איתי בעקבות זה, אבל היא תישאר איתי רק אם האופי שלי יתאים לה. זה לא שונה מבחורה שיוצאת עם בחור כי הוא נראה טוב או כי הוא עשיר. אולי זה יהיה הדבר הטוב שיצא מהתוכנית, אחרי כל הדברים שהפיצו עלי בעקבות בעקבותיה. למה אומרים שאני סנוב? אני נראה לך סנוב?"
אולי אתה טיפוס סגור, וזה גורם לאנשים לחשוב עליך כ'סנוב'?
"תראי, אנשים מכירים אותי מהתוכנית וחושבים שאני חבר הכי טוב שלהם. באים, יושבים איתי, מסתחבקים. אין לי בעיה עם זה ואני משתדל להתייחס לכולם בסדר. אולי לפעמים היחס שהם מקבלים לא תואם את הציפיות שלהם. זה הקטע הפחות נעים בפרסום, אבל למרות זאת הייתי שמח להשתתף בעוד תוכניות בסגנון הזה או לעבוד על רעיון של תוכנית חדשה. אם אתה לא מתחזק את הפרסום שלך, הוא פשוט הולך ודועך. אני לא דופק חשבון. הייתי באקזיט כמה פעמים. אני אוהב את האווירה, את האנשים. היו כאלה שאמרו לי 'אריאל, עזוב, לא מתאים לך אקזיט', אבל אני נהניתי, אז הלכתי".
למה לא מתאים לך 'אקזיט'?
"כי זו יותר תוכנית לבני נוער. לפעמים לאנשים קשה לקבל את העובדה שהרופא שמטפל בהם עכשיו זה ההוא מ"סוף הדרך". אנשים מגיעים אלי, נאנקים מכאבים ופתאום מזהים אותי, שוכחים מהכל ושואלים מה עם הג'יפ. אם אתה מתייחס אליהם ואל עצמך ברצינות, הם לא רואים בך את המשתתף מסוף הדרך, אלא את הרופא שמטפל בהם".
ולנושא הלוהט. מה התחדש עם הפרקשייה?
"אין פרקשייה. אני חוזר ואומר שוב ושוב, אין פרקשייה. זו המצאה של כמה אנשים. אנחנו בסך הכל כמה חברים שמבלים ביחד, וקראו לזה פרקשייה כי פרקש היה שם קליט. כל אחד יכול להקים פרקשייה משלו. פשוט תהיו ידידותיים, תלכו לאירועים, תארגנו ארוחות המוניות ותהיה לכם פרקשייה משלכם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הווכמניה. חיים וכמן.
|
|
|
|
|
|
|
חיים וכמן
|
|
|
|
|
|
|
את דלת דירתו של וכמן, סטודנט בן 27 מאוניברסיטת באר שבע ופליט "סוף הדרך", פותחת השותפה. "חיים במטבח", היא צוהלת, "שוטף כלים". את התפעלותי קוטע רעש של כוס נופלת וקללה. "נשברה הידית", צועק חיים מהמטבח. "בדרך כלל הוא בסדר", מתנצלת השותפה. "אתמול הוא הכין לנו סופגניות. מי הכין את הסופגניות", היא צועקת לכיוון המטבח, "אתה או שפרה?" "אני, אני הכנתי", קורא חיים והשותפה לוחשת "הוא כל הזמן לומד, זה. אין לו זמן לכלום". קבלו את החיים שאחרי: אוכל, כלים, לימודים, ולאו דווקא בסדר הזה.
וכמן שותה את תה הנענע שלו ונשען על הכיסא. "זה לא ככה", הוא אומר בקול עייף. "החיים אחרי זה לא מה שחושבים. אנשים שרואים אותך חושבים שאיך שהציגו אותך בתוכנית, זה מה שאתה בחיים. למזלי הציגו אותי בתוכנית בתור מישהו רגוע, וחתכו בעריכה כמה קטעים שיצאתי בהם אידיוט ("אני לא זוכר מה הקטעים, נו. נשבע לך. באמת שלא זוכר"), אולי כי זו הדמות שההפקה רצתה לשוות לי. אבל אני לא תמיד כזה, ואני לא מתעסק כל היום באקשנים ופעילויות. אני אדם רגיל, עם עיסוקים רגילים וחיים רגילים".
החיים שלך לא השתנו בעקבות התוכנית?
"אנשים מזהים אותי ברחוב, וזה נחמד. אני לא מתכוון להמשיך עם הפרסום הזה כמו נעמה (נטיב) ובטח שלא בדרך מוחצנת כמו שלה. היא הגיעה בשביל להתפרסם, אני הגעתי בשביל ההנאה. אבל החיים שלי נשארו אותו הדבר, למרות הפרסום ולמרות המכתבים שמגיעים אלי מילדות בנות ארבע עשרה שמספרות לי שהן מעריצות אותי נורא".
לא רק בנות ארבע עשרה. למה שלא תפתח את ה'וכמניה'?
"הווכמניה? בטח", חיים צוחק ומשתנק כאחת: "רגע, שלא תכתבי לי שאני הולך לפתוח וכמניה. אין מצב שזה יקרה".
נניח שהייתה וכמניה. מה היו תנאי הקבלה? לאהוב את משה להב?
"לאו דווקא משה להב, אלא שירה עברית בכלל. אבל באופן היפותטי, כמובן. כי אין וכמניה".
ודאי שאין. יתרון לבוגרי יחידות קרביות?
"ברור, ברור... לא צמחונים, יתרון ליודעי שחיה ולאוהבי סלסה. אבל תשמעי, אין וכמניה, ככה שזה לא אקטואלי".
אני עוד אסחט ממך את תא הדואר של הווכמניה. חוץ מזה, לא היה לך קשה כשהתכנית נגמרה?
"קצת, בהתחלה. אבל לא בגלל התכנית עצמה, אלא כי היה חסר לי האקשן של התוכנית וכל הפעילויות. הייתי רגיל לקום בבוקר ליום של מטלות ונסיעות ואדרנלין. היום אני כל כך שקוע בלימודים שאין לי אפילו זמן להיזכר בתוכנית".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צביקה דויטש. צילום: יחסי ציבור.
|
|
|
|
|
|
|
צביקה דויטש
|
|
|
|
|
|
|
למרות שהוא עדיין ב'חיים שלפני', או לפחות באמצע - כבר הספיקו לבבות רבים של בנות ישראל להישבר בעטיו של צביקה דויטש, 26, מתוכנית הריאלטי "השגריר", או בעטייה של השאלה אם הוא מאוהב ביעל (הוא לא).
דויטש, תושב כפר סבא ושירת בשריון ("טנק מרכבה 3"), מציין על עצמו שהוא "פנוי רגשית, אבל אינו פנוי זמנית". את צביקה היה קשה לראיין, ולא בגלל עיניו הכחולות: לא עוברות חמש דקות מבלי שתחלוף עלמה נרגשת, תיעצר ליד השולחן ותאחל לצביקה את מיטב הברכות ממעמקי לבבה הרוגש. והוא, שאין הרבה אנשים יותר מלאי קסם וחיוכים ממנו, תמיד ישיב בשמחה להמוני המעריצים. התרגשות פתיחה או אופי? ימים יגידו.
"ישבתי לי יום אחד ליד השולחן וקראתי עיתון", אומר צביקה בהתלהבות, שבהמשך תתגלה כמוטיב חוזר בשיחה, "ומתוך רגע של שעמום קראתי את המודעה של קשת וראיתי שכתוב שאולי ישלחו את כוכבי כוכב נולד לאו"ם. אמרתי לעצמי - אסור שזה יקרה. אני חושב שאני יודע לדבר מצויין, אז התקשרתי והצעתי את עצמי. ההורים שלי, בריטים אמיתיים, לא ממש הבינו מה התוכנית הזו, אבל כשהיא התחילה להתפרסם הם הבינו עד כמה העניין גדול".
צביקה מבזיק חיוך. שלוש בנות עוברות ונעצרות בצווחה. צביקה מהשגריר! צביקה מהנהן בראשו בהתלהבות: תודה, תודה לך. באמת, תודה. גם לך. "אנחנו מתות עליך, צביקה!" אומרת אחת, "אתה תהיה השגריר הבא! אתה כזה מקסים! כולנו אוהבות אותך!" צביקה מודה לה שוב בחיוך ענק, בדיוק ברגע שמישהי טופחת על כתפו מאחור. "היי", היא אומרת, "מה המצב, מותק?" צביקה מסתובב ומעלה על פניו חיוך רחב: "רונה! רונה מהשגריר!" רונה סוקרת אותי במבט שואל. "אנחנו בדייט", אני אומרת, וצביקה ממהר להבהיר "היא מראיינת אותי, אבל היא בכלל בעד איתן שוורץ (משתתף נוסף ב'השגריר')".
בינתיים הולך ומתאסף קהל אנשים. חלקם לא מזהה את רונה ("אולי כי את לא מאופרת", אני מנחמת אותה) וחלקם מאושר מהזכות להימצא במחיצתו של צביקה. "זה משהו", אומר לי צביקה כשהשטח מתרוקן, "לא חשבתי שהפרסום יהיה כל כך גדול. מעריצים שולחים לי הרבה אי-מיילים מהפורום של התוכנית. מצחיק אותי שמתלהבים ממני".
לא קשה לראות למה מתלהבים ממנו. דויטש קורן, מאוּשר נצחי ולהוט לרצות. אולי להוט יותר מדי.
"אני יודע, אני יודע. אני צריך להיות יותר קשוח", הוא אומר לי, ולשניה דועך החיוך המפורסם. "אבל זה אני, מה אפשר לעשות? אולי בגלל זה אוהבים אותי. בצרפת לקחו אותנו מההפקה למסעדה כשרה רק בגללי, מסעדה ברמה די נמוכה. ואף אחד מהחבר'ה לא כעס עלי, להיפך, הם צחקו איתי על כל העניין".
ציפית לכזה פרסום?
"לא, לא חשבתי שזה יהיה ככה. זאת אומרת כן, תיארתי לעצמי שאני אתפרסם, אבל לא חשבתי שבמימדים האלה. אני איש רגיל, אני בנאדם פשוט! באמת! אני לא מבין מה כל הרעש סביבי".
נראה שאתה מסתדר טוב עם החשיפה. היית רוצה להמשיך בתוכניות טלוויזיה ולשמור על הפרסום הזה?
"למרות שהחשיפה הועילה לי מבחינת ביטחון עצמי ('בכיתה ה' הייתה ילדה אחת שרציתי והיא לא רצתה אותי', נזכר צביקה בעוגמה. מאז, זה לא כמובן לא קרה שוב), ולמרות שאני אוהב את הידיעה שאני מצליח לרגש ולעניין אנשים, פרסום זה דבר שחולף מהעולם מהר מאוד. אני לא מצפה שאנשים ירצו לראות אותי כל הזמן. לאנשים יכול להימאס ממני יום אחד. החיים בעולם התקשורת מאוד לא יציבים. אתה יכול לראות אנשים שהיו גדולי תקשורת לפני שנתיים, והיום הם מחכים לפרוייקט הבא שלהם ולא זוכרים אותם".
גם כשצביקה מתחיל לדבר על ענייני דת, הוא מבליח חיוך זוהר מדי פעם. הוא מתקשה להסביר את השקפתו, שנשמעת כשילוב של "צריך להכניס את כל הפסיכולוגיה והציניות של היום לדת, ללמד את שפינוזה ופרויד ולהסביר על התיאוריות שלהם את ההקשר ליהדות" ו"צריך להסביר לחילונים מחדש מהו הדיאלוג עם אלוהים ולהבין שלכל אחד יש ערך עליון, וצריך לכבד אותו גם אם הוא שונה ממני". אבל גם אם השקפתו של צביקה נשמעת מגומגמת מעט למאזין ולא ברורה עד סופה, היה אפילו הרב אמנון יצחק מאזין לה באהדה.
"תכתבי, תכתבי שאני מודה לכולם על הפרגון ומקווה שאם ניפגש אני אצדיק את האהדה כלפי", אומר לי צביקה לסיום. ומבחינתי, זהו המשפט הפותח שיקים את הצביקייה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
