 |
 |
|
|
|
|
| האם טבילה במקווה היא נחלתן הבלעדית של נשים נשואות? האם על רווקה דתייה נגזר עונש כפול? נושא הטבילה לרווקות נחשב לטאבו הלכתי מרכזי. האם הגיע הזמן לנפץ אותו? NRG יהדות מעמת את שפרה ארליך עם שרון מייבסקי |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
שרון מייבסקי ושפרה ארליך
28/12/2004 11:15 |
|
|
|
|
|
|
|
שרון מייבסקי
כמה בורות ממתינים לזו הכותבת על טבילה טרום נישואית במקווה. אני מבקשת לנהל פולמוס מתוך שתי זהויות הקיימות בי ואני מניחה כי קיימות גם ברבים מכם - זו המסורתית-דתית וזו, בואו נכנה אותה הליברלית.
תראו אותה, החוצפנית - גם מבקשת לעצמה חיים דתיים וגם מבקשת לעצמה חיים מודרניים. חיים מודרניים ולא דתיות לייט, שכן 0% שומן דתי לא מעניין אותי. וכך אני - לא האני הפרטי שלי, במחילה, אלא האני המייצג של נשים בחתך הגיל שלי ובמילייה דומה לשלי - מוצאת עצמי מאותגרת משאלות אינטימיות ביני לבין עצמי, ביני לבין אלוהי.
טבילה טרום נישואית הוא שמו המנומס של סקס לפני החתונה. ( סליחה, יחסי אישות). האם אני בעד סקס לפני החתונה? האם אתם/ן בעד סקס לפני החתונה? חתיכת ברוך, אה?! אני יוצאת מנקודת הנחה כי המגדיר עצמו דתי רוצה לחיות את חייו במסגרת ההלכה.
ומה אם מסגרת ההלכה לא מתאימה? שוב, לא "לא מתאימה" במובן האישי, אלא שהיא לא לקחה בחשבון את שיתרחש בציבור שלנו בשנות האלפיים- רווקות מאוחרת הנמשכת לעתים בעשור השלישי והרביעי של החיים וקהילה צעירה של גרושים וגרושות המבקשים לנהל חיים נורמליים, בריאים.
האם ההלכה, אשר כה חשובה לי, מבטיחה את הנורמליות והבריאות הזו? לצערי, לא תמיד. הרבה פעמים אני עומדת בפני התנגשות בין ערכים אלה, כמו במקרה דנן. כמו בהרבה דברים בחיים, גם כאן המציאות פועלת לטובת הגברים.
האם משה איבגי, רווק דתי בתול ב "מדורת השבט" הלך לטבול במקווה? עושה רושם שלא. טוב, הוא גבר, הוא לא צריך.
זה עניין חשוב ביותר. גברים דתיים רווקים שרוצים לקיים יחסי מין (מלבד השטות שטרחו לטפח אצל כולנו כאילו גברים לא יכולים להתאפק ולכן הצורך שלהם במין, נישואים או לא, יותר לגיטימי) אינם זקוקים למקווה לכן המעבר שלהם למין טרום נישואי
קל יותר. סוג של הכחשה, בבחינת "מה עשיתי בסה"כ?"
מה תעשה צעירה דתיה שנבחנה שתי יחידות בבגרות על דיני אישות ואשר גמלה בליבה ובגופה ההחלטה לקיים יחסי מין לפני נישואיה?! אבוי, היא שומעת בראשה את המורה שושנה, י"ב שניה, מתארת לה את חשיבות שמירת הנידה, האיסור החמור, אחד הדומיננטיים בהלכה עד כדי כך שהצליח לעשות נפשות גם בחברה המסורתית שאינה דתית. היא, שדמיינה כי תלך עם אמה למקווה ערב כלולותיה כשהיא נרגשת, טהורה, בתולית, מבורכת ובעיקר בת מזל, עומדת בפני החינוך שקיבלה, "שמירת" הגוף והבתולין, חוקי הנידה ולא רוצה לזרוק הכל.
כן, יש המון מה להגיד על חוקי הנידה ועל הטבילה השגרתית במקווה (כמו בסרטה המשובח של ענת צרויה) אבל היא לא שם. היא לא נשואה וגם לא ברור לה מתי זה יקרה.
למרבה הפרדוכס, היא רוצה בזה. רוצה את תחושת המים, את הטהרה, את הקרבה הרומנטית לעצמה לגופה, לנשיותה. היא עוד עתידה לגלות כי חוקי הנידה קשים מנשוא, אבל כרגע זה לא רלוונטי. היא יודעת כי לא תוכל להכשיר את השרץ. הוא מאיים מידי על החברה, דמוני, אסור בתכלית האיסור אבל היא מבקשת בסוג של קרבה שיכולה להתקיים במקווה הנכון.
הרבה מכשולים בדרכה אל הטבילה המיוחלת - מה, תלך למקווה ככה לבד? ומה תאמר לבלנית?
אומר לכם מה אני שומעת סביבי: למצוא את המקווה הנכון עם בלנית שלא שואלת יותר מידי שאלות. ללכת לטבול בעיר זרה, בים, בנחל ליד ירושלים, בקיבוץ, לומר שאני חוזרת בתשובה, מתחזקת, מתקרבת, למרוח, לבלף, לשקר.
למה? כי היא רוצה. מתוך האמונה בבחירה שלה, בחירה שלא היתה קלה. הרצון הזה אינו פוגע במוסד הטבילה, הוא פשוט מבקש לעדכן אותו במעט.
אני יודעת שפיתרון הלכתי, שחור על גבי גמרא, רחוק מן העין. אני מבקשת להכניס חוכמה במקום שצדק קשה לו להתקיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שפרה ארליך:
|
|
|
 |
|
|
|
ולפני שנתחיל, קוראים יקרים, הא לכם מקבץ קצר של טענות-אנטי-הלכתיות. אלו טענות רב פעמיות, וניתנות לשימוש לגבי כל הלכה שתחפצו, כל עוד היא קשה ומעצבנת במיוחד:
קודם כל, האומץ האמיתי הינו להתיר ולא לאסור. חוצמיזה, הפסיקה ההלכתית לאורך הדורות הינה גברית וגורמת עוול לאישה, ואחרון חביב, ההלכה צועדת עם הזמן. חז"ל תקנו דברים שהתאימו לתקופתם, אבל היום – המציאות השתנתה.
כאשר עולה נושא הטבילה אצל רווקות, הטענה האחרונה הופכת שימושית במיוחד . פעם, יגידו המצדדים, לא היה מצב של רווקות מאוחרת בקנה מידה כל כך גדול. רוב האנשים ממילא התחתנו בגיל צעיר, על כן לא היתה בעיה לעמוד באיסור הזה. לעומת זאת היום, ישנן נשים שמגיעות לגיל ארבעים ונשארות ברווקותן. במה חטאו? לא די שהן נושאות את עול הבדידות על כתפיהן, נגזר עליהן גם למות בבתוליהן?
כדי לענות כראוי על הטענה הקשה והאמיתית הזו, צריך להבין קודם כל, מה מקור האיסור? מתי תוקן ועל ידי מי? האם הוא עדיין רלוונטי?
ובכן, דבר ראשון, הפן ההלכתי. קודם כל, אין ברירה אלא לקרוא לילד בשמו: לא טבילה לרווקות, כי אם קיום יחסים בין גבר ואשה שאינם נשואים, ואולי אפילו לא חושבים על זה. אולי הם ביחד כמה חודשים, ואולי לילה אחד.
מקור האיסור
חשוב לציין, לא מדובר כאן על נידה. זהו חיוב כרת, וזה דיון אחר לגמרי. מדובר על יחסים עם אישה פנויה שטבלה. גם רש"י וגם הרמב"ם סוברים שזהו איסור מהתורה שמקורו בפסוק "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא י"ט/כ"ט). על פי הרמב"ן, איסור התורה נובע דווקא מהמשך הפסוק: "..ומלאה הארץ זמה" (ויקרא י"ט/כ"ט). יחסים ללא נישואין, גורמים לדעתו למצב כזה, ולכך רומז הפסוק.
ישנם הסוברים שזהו איסור שתקנו חכמים בזמן דוד המלך. אחרי מעשה אמנון ותמר, תקנו חכמים על איסור ייחוד. אם אסור לגבר ולאשה להמצא בחדר נעול לבד, וודאי שאסור יותר מזה. (מתוך שו"ת הריב"ש סימן תכ"ה). בקצרה, מדובר באיסור מן התורה או באיסור שתקנו חכמים, שנועד למנוע פריצות בעם ישראל.
הו, פריצות
פריצות? מה את אומרת פריצות? בסך הכל, מדובר בשני אנשים בוגרים האוהבים זה את זו ורוצים לממש זאת בלי להזדקק לאיזה טקס משונה. נכון, אנחנו קוראים לעצמנו דתיים. אבל בעצם, עמוק עמוק בלבנו, אנחנו חושבים שהתורה הינה אוסף ציווים שרירותי ופרמיטיבי ששרד מימי קדם. לצערנו, אין לנו ברירה אלא להישמע לשרידים הפרימיטיביים הללו, אבל נעשה כל מאמץ אפשרי לשנות את החוקים הללו ולהתאימם לתרבות הנאורה. אז ההלכה קוראת לזה פריצות. אבל אנחנו מסתכלים מסביב, ורואים שכולם כבר מזמן חיים ביחד. כל החברים החילונים שלנו. רק אנחנו עוד לא. אוף.
אפשר אמנם לנסח הלכה בסגנון "אין אישה פנויה יכולה לטבול אלא בתנאי שעברה את גיל ארבעים, והיא מיואשת לגמרי ואין סיכוי שתתחתן כלל". אבל איכשהו, זה נשמע לא לעניין. אז כאשר אנחנו מתירים יחסים ללא נישואין, אנחנו לא רק מתירים לרווקה בת ארבעים לממש את נשיותה. אולי אנחנו לא מתכוונים לזה, אבל אוטומטית, אנחנו גם מתירים לכל בחור לקיים יחסים עם כל בחורה. היא רק צריכה לטבול קודם. אנחנו גורמים להרבה פחות זוגות להתחתן. להרבה פחות בתים להבנות.
ולא שהדבר שמניע זוגות להינשא הינו היצר לבדו. כלל וכלל לא. אך ברגע שאדם חי במערכת זוגית, קבועה או מתחלפת, פוחת הצורך להתחתן. פוחת הצורך להקים משפחה. ואת הדוגמא הטובה ביותר אפשר להביא מן הציבור החילוני. יש שם הרבה מערכות יחסים ארוכות, ומספר פחוּת בהרבה של נישואין.
התרבות המערבית הביאה איתה הרבה דברים טובים. אבל היא הביאה איתה גם את הרתיעה מהמסורת, מההלכה, ואת האובססיה לשנות. אנחנו מתבוננים בעצמנו בחוסר נוחות. להשתנות! להתגמש! להתאים את עצמנו לסביבה.
אבל גם אם קשה לשמור לפעמים, וגם אם זה תובע קורבנות, אחד הדברים ששמרו על ייחודו של עם ישראל – גברים ונשים כאחד - הוא מידת הצניעות. אז לא תמיד אנחנו מסוגלים לשמור על הכל. אבל כשזה קורה, עדיף בשקט, לא מהמקפצה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
![]()
|
![]()
|
|
 |
|
/images/archive/gallery/102/269.jpg
 |
|
|
שרון מייבסקי. בוגרת לימודי בימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים ת"א. תלמידת תואר שני בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית
|
|
 |
![]()
|
 | | | /images/archive/gallery/127/863.jpg | | | שפרה ארליך. ילידת ירושלים ותושבת העיר. מעצבת גרפית במקצועה | | | ![]()
|
|
|
|
|
