 |
/images/archive/gallery/232/261.jpg הצונאמי
 |
|
|
| פרשת "וארא" - הצונאמי כמכת בכורות מודרנית |
|
| דוד אנסבכר תוהה מדוע בני האדם זקוקים למכה כה איומה בכדי לפתוח סוף סוף את אטימות ליבם |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
6/1/2005 15:31 |
|
|
|
|
|
|
|
אסון הצונאמי שפקד את דרום מזרח אסיה, הרעיד את כולנו. צפינו בבעתה בתמונות ובסרטים אשר הגיעו ממצלמות התיירים, שהתחילו חופשה בגן עדן ולפתע מצאו את עצמם בגיהנום.
המראות האנושיים קורעי הלב של ילדים יתומים, משפחות שלימות שנעלמו, המספרים הבלתי נתפסים של ההרוגים, כמויות הפליטים והמחסור האדיר - מטלטלים את כולם. לב כל בן אנוש ירטט לנוכח מראות אלו.
במהרה התחילו כל ארגוני המתנדבים, ארגוני ההצלה, הרפואה, הכוחות הממוסדים והוולונטריים להתגייס לצורך סיוע לנפגעים. בזו אחר זו התפרסמו בכלי התקשורת בקשות עזרה ועימן הצעות לתרום בכל דרך - ברכישת מוצרי מזון, באיסופם ובאריזתם, בתרומת כסף, בניכוי אחוז מהשכר ואפילו בשליחת הודעות סלולריות שתמורתן תיגבה לטובת הפליטים. ארצות הברית של אמריקה התגייסה, סמליה המפוארים הפכו למגייסי כספים ואפילו הנשיא תרם עשרת אלפים דולר מכיסו הפרטי.
מה גורם לנו לקום ולתרום? מה דרוש כדי לזעזע, לאחד את העולם כולו, להקיצו מתרדמת החורף, לגרום לו להוציא את הטוב המצוי בו?
ביכולתה של רעידת אדמה, כמו כל אסון טבע פראי, להפוך את האדם לחסר אונים. התחושה היא כי הקרקע שעליה הוא עומד, אינה יציבה עוד. הביטחון שבו הוא מצוי מתערער. עולם המושגים שבתוכו אנו חיים, מאבד את צביונו השכיח וסדר העדיפויות של כולנו משתנה. לעיתים הטלטלה רחוקה מאיתנו, זעירה, לא משמעותית והשפעתה עלינו מועטת. ככל שעוצמתה עזה יותר, כך מידת השפעתה הישירה עלינו קרובה ומוחשית, כך גם ההתגייסות שלנו, הנגרמת בעטיה, היא בעוצמה רבה יותר.
הבה נביט בהיסטוריה של מבצעי הסולידריות האנושית. בעולמנו יש צרות רבות שמהן מתים וסובלים המונים – מחלות קשות, תאונות דרכים, רעב. דרושים זמן רב וקרבנות רבים על מנת לעורר גל של מבצעי סיוע ותרומה לנזקקים. גם כאשר אלה מתרחשים – ההיענות להם פחותה מאשר באסון כמו שראינו לאחרונה.
מדוע זקוקים אנו לאירועים בסדר גודל כה גדול, על מנת לפקוח עיניים ולהתבונן בשאלות יסוד של קיומנו, בביטחוננו העצמי ובמקורות ביסוסו? מדוע אין ביכולתנו להוציא כל כך הרבה טוב ואכפתיות גם בחיי היום יום, במתן סיוע ועזרה לנצרך, גם אם ביתו לא נשטף עם כל שכונתו תוך מספר דקות?
יש בפרשתנו כדי ללמד שלעיתים לב האדם נאטם. גם כשהוא נתקל בקשיים שונים, הוא נותן להם הסברים שונים, נוטה לזלזל בהם, להתעלם מהם, ומפתח שיטות למגר אותם. רק כאשר תבוא לבסוף מכה אדירה, שתפגע בצורה ישירה וברורה באדם - מכת בכורות - רק אז הוא יאות להתעורר, להתנער, לשנות סדרי עדיפויות ולחמול על העבדים שבהם הוא מחזיק. אכן, יש שהקדוש ברוך הוא אוטם את ליבנו מלהבחין, טח עינינו מלראות ואוטם אוזנינו מלהאזין. שומה עלינו לחדד את כל חושינו, להתאמץ, להוציא את הטוב שבנו ולהתפלל בכל לב שלא נהיה זקוקים חלילה לקשיים, פגעים ושאר מרעין בישין על מנת שנוציא את כל האהבה שבתוכנו.
בעקבות האסון הנורא, נצלם את העולם היפה שהתגלה לאחריו וננציח בתוכנו את הכמיהה, הרצון והמחויבות להתמיד לחוות, להזדהות, להרגיש ולהירתם למען החלש והנזקק.
דוד אנסבכר, חבר בית מדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
