 |
/images/archive/gallery/243/649.jpg יעל לוונטל. צילום:
רענן כהן  |
|
|
|
|
| יעל לבנטל היא "נחמה בת-יפונה", ניקי גולשטיין מגלם את "אמונה בת-טפלה", אורנה בנאי משחקת את דמותה של "מוריה סרק" וגם יצפאן יודע לעשות מתנחלת. אמילי עמרוסי יצאה לצוד את המוחות מאחורי הסאטירה והארס בניסיון להבין מה מסתתר מתחת לשביס והעוזי |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
אמילי עמרוסי, מקור ראשון
20/1/2005 8:28 |
|
|
|
|
|
|
|
שלום למתנחלת אמונה בת טפלה. מה דעתך על ההתנתקות מעזה?
השם ישמור. עזה זו עיר פורייה, עיר יהודית, עיר מקראית, עיר בירה, עיר נמל.
אבל הבטחתי לעצמי ולאלוקים שאם צה"ל יגיע אני לא ארים עליו יד.
לא תרימי יד על חיילים?!
לא ארים יד. אשתמש ברגליים, נגיחות בראש, כל איבר אחר. רק לא בידיים. אני לא ארים יד.
(דידי הררי מראיין את אמונה בת-טפלה, רדיו ללא הפסקה)
הנה חידה: מה זה רועש, בוצי, מדובלל, מלווה בעשרה ילדים ומרביץ לשוטרים? נכון ילדים, זוהי המתנחלת, יצור נכחד הגר מעבר להרי החושך. הזן הנדיר עומד אמנם בפני היעלמות, אך זו בדיוק העת להכירו מקרוב.
היא לא דומה לנשים שראיתם בסופר או בתור לרופא, היא לא דומה לשכנה ממול, למעשה היא לא דומה בכלל לאשה מודרנית. ולמרות זאת – לא קשה לזהות אותה: על חצאיתה המרובבת נתלה מספר דו-ספרתי של ילדים, רובם ככולם זבי חוטם ולבושים בבגדים שגדולים עליהם בשלוש מידות; ראשה עטוף בספק סדין ספק סמרטוט, קשור ברישול; קצת קשה להבין אותה כי היא מדברת בפסוקים מהתנ"ך או במובאות משובשות מהמשנה; ואפשר לומר שהיא עומדת בצו האופנה, אם אמות המידה הן בשיק הרטרו והווינטג'.
תוכנית ההתנתקות הביאה לכך שבכל מהדורות החדשות היומיות מככבים דרך קבע המתנחלים והמתנחלות, ותוכניות הסאטירה לא יכלו כמובן לעמוד מנגד. אם לשפוט לפי כמות ההופעות של דמות המתנחלת בתוכניות הסאטירה – לעת זקנתן של גושות-אמונים היתה להן עדנה. אם לשפוט לפי אופן ההצגה שלהן – אפשר לשקול גם הגשת תביעת דיבה קולקטיבית.
יעל לבנטל היא "נחמה בת-יפונה" בתוכנית 'אחורי החדשות' של יאיר ניצני בערוץ 10; ניקי גולשטיין מגלם את "אמונה בת-טפלה" בתוכניתו היומית של דידי הררי ברדיו ללא הפסקה; בערוץ 2, אורנה בנאי משחקת את דמותה של "מוריה סרק" בפצצת הרייטינג המתקתקת 'ארץ נהדרת'; וגם אלי יצפאן לובש דמות מתנחלת בתוכניתו היומית בערוץ 3 בכבלים.
גם אם את במקרה מתנחלת, וגם אם קוראים לך נחמה, אמונה או מוריה, וגם אם יש לך מטפחת על הראש, ספק אם הדמויות ההזויות הללו מייצגות היטב אותך ואת חברותיך. לצד העלבון מהצורה החיצונית המוזנחת של המתנחלת, הטקסטים מקוממים הרבה יותר. מאחורי הנימה המפויסת והחיוך הרחב מסתתרים אלימות וברוטליות, ובת ההתיישבות החביבה אינה אלא מחבלת פוטנציאלית. מוריה סרק למשל, מגדלת גדוד של לוחמים אמיצים בבית (האויב כמובן הוא הצבא), ואת הבוץ שעל פניה היא מייחסת בתמימות מעושה ליום ספורט היתולי שערכה עם ילדיה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דניאלה וייס באווירת תחילת שנות השמונים. צילום: שמואל רחמני.
|
|
|
 |
|
 |
|
אתה חי בספר
|
|
|
 |
|
|
|
שלום למוריה סרק מהיישוב בית-חורון. האם תנהגו באלימות כלפי החיילים שיבואו לפנות אתכם?
תגיד, אתה התחלקת על הכיפה? אחי, אתה חי בספר (אנחנו לא רואים סרטים), אנחנו אוהבים את החיילים.
מה תעשו כשהם יגיעו?
נחבק אותם. נחבק אותם כל כך חזק, עד שנשמע "פלאק". אנחנו כל כך אוהבים את החיילים. יש לנו גם תוכנית משהו סוף הפרק, לזרוק עליהם פרחים כשהם יבואו.
תקבלו את החיילים בפרחים?
כן. כל פרח מגיע בוואזה הזאת (מרימה כד חרס ענק).
(דו-שיח בין אייל קיציס ומוריה סרק בתוכנית 'ארץ נהדרת', ערוץ 2)
דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים, האשה והמטפחת, שנחשבת מקור השראה לרבות מהדמויות הסאטיריות, מסרבת להיעלב מהחיקויים. להפך, היא אפילו בנתה תיאוריה שלמה שמקשרת בין מאפייני הסאטירה לנקודות הוויכוח הערכי. "תראי מה מציגים באשה המתנחלת כדבר נלעג: מטפחת, הרבה ילדים, ובוץ. זה סמלים שמאיימים על השמאלנים. המטפחת מסמלת את הצניעות, 'כל כבודה בת מלך פנימה', מצוות התורה שכל כך מפחידות אותם. ריבוי הילדים מייצג את הדמוגרפיה, את המשפחה היהודית המסורתית. הילדים יוצגו תמיד כזבי חוטם כי ההנחה היא שאם יש עשרה ילדים אין מספיק זמן לקנח לכולם את האף. נכון, יש לנו הרבה ילדים, אבל הם גדלים נכון. מי שמוליד בתל-אביב שני ילדים ומגדל אותם בקניון הוא לא יותר טוב ממי שמגדל עשרה ילדים, אבל הם גדלים בטבע, שותפים למאבקים ולומדים להיות נאמנים לארץ ישראל".
וייס ממשיכה בלהט אל האלמנט השלישי שמוצמד למתנחלת לאחרונה – הבוץ: "הבוץ מסמל את האדמה. אני לא מתביישת לשיר 'אדמה, אדמתי' ולתת אגרוף בפרצוף לכל מי שאומר שלאהוב אדמה וסלעים זו עבודת אלילים. הקדוש ברוך הוא כל כך אוהב אותנו שהוא העלה אותנו במדרגה וגם הרטיב את האדמה, ואז אנחנו מתפלשות בבוץ, ובכיף".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בשמלה אדומה עם רימון. יצפאן.
|
|
|
|
|
|
|
הראל מויאל יבוא לפנות
|
|
|
|
|
|
|
שלום למתנחלת אמונה בת טפלה.
שלום. אני שמחה שעליתי לשידור. אני רוצה להזמין את כולם להפגנת המאה ליד ביתי.
למה מאה? כל משתתף מביא 100 שקלים לכיבוד.
ומה בתוכנית?
יהיה מופע של מאיה בו-סקילה, זמרת נהדרת. אין פעם שאנחנו זורקים אבנים והיא לא מצטרפת. ויגיע גם האחד והיחיד, הראל מויאל.
הראל מויאל יופיע?!
לא הוא בא עם המג"ב לפנות בסוף הערב.
(אמונה בת-טפלה עם דידי הררי).
המתיישבות אולי נעלבות, אבל מגיש הרדיו דידי הררי חושב שדמותה של אמונה בת-טפלה בכלל מפרגנת לאשה המתנחלת. "היא שמחה, אוהבת את הקדוש ברוך הוא ובטוחה שהכל נעשה לטובה", הוא אומר. "המתנחלת בעיניי היא האשה הדעתנית האולטימטיבית. במגזר הדתי יש יותר נשים בשורה הראשונה שיוצאות קדימה. הן מלאות שמחה, חדורות אמונה, אני נורא אוהב אותן. אמונה בת-טפלה דווקא מייצגת אותן טוב".
אתה יודע שיש גם מתנחלות אחרות?
"אני לא מכיר כאלה כי לא רואים אותן בתקשורת. אם יש גם מתנחלות אחרות, אני מת להכיר אותן".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עד הקנאק. אורנה בנאי.
|
|
|
|
|
|
|
שור שנפל לבור
|
|
|
|
|
|
|
שמחה יותר או שמחה פחות, המתנחלת על המסך תוצג תמיד באור הגרוטסקי המתבקש. ולצד הלעג הפוגעני ונימת הארס הזולגים מהררי, מיצפאן ומ'ארץ נהדרת', ניצבת לה בגאון נחמה בת-יפונה של 'אחורי החדשות': גרוטסקית כמובן, אך מלאת חן ומתעלמת מלחישותיו הרמות של שֵד השנאה.
התוכנית עוקבת אחר גלגוליה של בת-יפונה, מתנחלת שמנסה לפתוח בחיים חדשים בתל-אביב, לאחר שפונתה מביתה שבנקבים-דרום וקיבלה כפיצויים 300 אלף דולר – אגב, סכום שעל פי הפיצויים המתוכננים, גם משפחה מרובת ילדים שגרה בבית תלת-קומתי בגוש קטיף תוכל רק לחלום עליו.
נחמה, המגולמת בידיה האמונות של יעל לבנטל המוכשרת, מסתובבת בעיר החטאים לצלילי הגרסה החסידית של נעימת הסדרה 'סקס והעיר הגדולה', תורמת צדקה לעניי הרחוב, שותה מהבריכה בכיכר רבין ומנשקת כל מזוזה יתומה שנקרית בדרכה.
למה הכוונה כשנכתב במודעה "בהזדמנות"? האם לא כל יום הוא הזדמנות לקלס ולפאר ולרומם את בורא העולם?! ולמה הכוונה כשנכתב שהפינוי גמיש? שלא יאמר לי איש שהפינוי גמיש. הפינוי קשה הוא וכבד. והנסיגה של המשכיר מהדירה הינה נסיגה מלאה? ולמה הכוונה כשנכתב ארבעה כיוונים? ארבעה כיווני ירי זה לא קצת מסוכן?!
(בת-יפונה במהלך חיפושים אחר דירה, מבררת פרטים חשובים אצל המתווך).
תלאותיה המשעשעות של בת-יפונה בחיפושיה אחר דירה כוללים נשיאת תפילה ("יהי רצון מלפניך... שלא יהיו חרסינות חומות באמבטיה"), בחינה של שותפים פוטנציאלים ("הסבון כשר לחופפי קטניות?"), ומפגש עם מחירי השכרת דירות בתל-אביב ("אני משלמת 550 דולר חודש בחודשו ועדיין אינני קונה את הדירה, ולא אוכל להורישה לבנַי ולבני בנַי ולגרים אשר בשערַי?! בנקבים-דרום קיבלתי קרוואן, פלוס בור ניקוז, פלוס אבטחה, פלוס חניה בשפע, פלוס 550 דולר בחודש"). ולפני שהיא פונה להלכות שותף במסכת נזיקין, היא מנסה לברר סוגיה הלכתית יחד עם התל-אביבי ההמום שניצב מולה: "נאמר ולך יש זיתים, האם יכולה אני במסיק, שלא מזדון, לבוא ולאכול כזית מזיתיך, או שעל הזיתים שלך יש דין שור שנפל לבור?".
לבנטל, שכותבת את הטקסטים יחד עם בעלה בנימין יגנדורף, מרגישה שהדמות מאוד טבעית לה: "הייתי רוצה לדבר כמוה אם הייתי יכולה, דיבור ברצף אסוציאטיבי בלתי נשלט שבא ממקום מאוד אמיתי. נחמה היא תמימה, בטוחה שכולם מתכוונים לטוב וכמוה עושים הכל לשם שמיים".
מאיפה ההיכרות עם עולם המושגים הדתי?
"בעלי בא ממשפחה דתית, אבל אני מגיעה ממשפחה חילונית לחלוטין. אולי זה משהו מגלגול קודם".
כשבת-יפונה מגיעה סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה ומוצאת לה קורת גג – לא לפני שבדקה שיש ת"ק פרסה בין הקירות, וארגנה רשימות שמירה בין הדיירים בבניין – היא מוציאה תרנגול מת מהתיק ופוצחת בטקס כפרות הזוי ("זה התרנגול יובא לשחיטה ואני מצאתי דירה עם מיטה").
"ברור שזה לא חיקוי מדויק של מתנחלת, בגלל שהיא כל כך מטורללת", מסבירה לבנטל. "מראש היה לי חשוב שלא יהיו לה עשרה ילדים בהתאם לסטריאוטיפ, והיא בכלל גרושה, שזה די נדיר אצל מתנחלות. היא לא גם לא לובשת מיש-מש של בגדים מכוערים אלא יחסית בטעם. זה משהו שלמדתי מהמשפחה של בעלי: בפעם הראשונה שהלכתי לאירוע שלהם ידעתי שצריך לבוא בלבוש צנוע, אז שלפתי את החצאית הכי מהוהה ומכוערת שהיתה לי בארון, וכשהגעתי גיליתי שכולן כל כך אופנתיות ויפות, לבושות טיפ טופ, ורק אני נראית כמו קריקטורה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
והטלאי הכתום נעשה צהוב
|
|
|
|
|
|
|
כבר כמעט חודש אנו עוקבים אחרי מאמציך להשתלב בחיים התוססים של העיר הגדולה תל-אביב. מה מפריע לך בעיר?
הפיתויים. קשה לי לשמור על יונתי, תומתי, ותמימותי. מכל פינה קורץ דבר מה שאומר: "קני אותי", "נסי אותי", "קחי תבלעי ויהיה לך טוב", ואני נפש יהודי הומייה, וארנקי נפתח מעצמו, וכבר נידלדלו 300 אלף דולרַי ועלי למצוא עבודה שפרנסה בצידה, מלבד עבודת השם שאמנם מעסיקה אותי משרה מלאה, ששכרה יפה, אבל ישולם רק בעולם הבא.
(נחמה בת-יפונה מספרת ליאיר ניצני על הקשיים, 'אחורי החדשות', ערוץ 10)
"הדמות של נחמה לא מכעיסה מתנחלים כי זה לא מה שהיא באה לעשות", אומרת לבנטל. "הביקורת שלנו כסטיריקנים היא גם כלפי התל-אביבים השמאלנים והחשיבות העצמית המנופחת של תל-אביב, וגם כלפי הטעויות של המתנחלים. יש פרק שבו היא מכבסת את הבגדים שלה במכבסה, וכל הכביסה יוצאת לא טוב: דגל ישראל מתכווץ, הבגדים הופכים לקטנטנים, והטלאי הכתום נעשה צהוב. בסוף הקטע היא אומרת שמי שמוכן לוותר ולוותר על ארץ ישראל יישאר בסוף עם תחתונים צרים שלא מכסים כלום. זו סאטירה גם על הטלאי הכתום של המתנחלים, וגם על הוויתורים של השמאל".
דניאלה וייס מסכמת בנימה אופטימית כי על אף שהעיסוק במתנחלות בסאטירה אינו גורם לתחושה טובה, בסופו של דבר קידוש השם רק יגבר: "כשהציבור רואה את המשפחות הגדולות והשמחות, את הנשים שמכסות את ראשן בכל מצב, ואת הנאמנות לארץ ישראל שלעתים דורשת גם להתלכלך בבוץ – גוברת אהבת ציון על כל הלגלוג שבעולם".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר במוסף תרבות של השבועון "מקור ראשון". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
