 |
 |
|
|
|
|
| רויטל ויטלזון-יעקבס אוהבת רגל קרושה, מחפשת סיבות לריב וזוכרת כמה היה רשום על כל צ'ק שקיבלה בחתונה. וגם: שיחון יידיש ליוצאי גליציה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
רויטל ויטלזון-יעקבס
30/1/2005 10:51 |
|
|
|
|
|
|
|
אני פולנייה. כן, אני. זה היה לי אי שם בגנים במשך שנים רבות באופן רדום, וזה התפרץ בגיל 25.
הכל התחיל ביום של החתונה שלי. הסימנים הראשונים היו כשמצאתי את עצמי בליל הכלולות, בבית מלון, יושבת עם לפטופ, ובטבלאות של אקסל רושמת כמה כל אחד הביא, כולל סכימה של הצד של החתן מול הצד של הכלה. שיהיה, תמיד טוב לדעת.
אני נוטרת. אני רוטנת, נרגנת, שלילית, פסימית ומרירה. תמיד קר לי או חם לי, או כואב לי. לרוב פשוט מציק לי. יש לי קרעכצים במרבית שעות היום, וכל שיחה איתי מתחילה באנחה (נו, אוי, אה). אני האישה האחרונה במאה העשרים ואחת שמצקצקת. אני נורא אוהבת לעשות ייסורי מצפון לאנשים שאני אוהבת.
אני נפגעת נורא בקלות. אני לא שוכחת. למעשה יש לי זיכרון מצוין (זה לא בשביל הקומפלימנט אני אומרת). אני לומדת יידיש. אני הולכת להצגות של היידישפיל. הדיסק הקבוע שלי באוטו זה "חוה אלברשטיין זינגט יידיש". נראה כאילו כל יום שלי הוא הכנה ליום השואה.
אני
אוהבת ללכת לישון מוקדם. אני אוהבת לקום לפני שבע בבוקר. אני אוהבת לטבול פתי בר בתה, אני אוהבת רגל קרושה עם מצייה ולימון. ההבדל היחידי ביני לבין סבתי זיכרונה לברכה הוא שני זוגות של תותבות.
אני לא יודעת להיות מאושרת. יש לי רק חברות מסכנות עם המון צרות. יש לי תמיד מה להגיד. אני אף פעם לא מרוצה. אני נמסה כשאוכלים את כל מה שהכנתי (ושבמה שמישהי אחרת הביאה לא נגעו). אני לא מזמינה לביקור חוזר את מי שלא החמיא לי על הבית. אני נורא אוהבת מחמאות למרות שאני תמיד מבטלת אותן.
אני בודקת מקררים של אנשים אחרים. וגם אם יש להם אבק מעל הניאגרה. אני מוצאת שמאוד מרגיע אותי לעמוד בחלון ולבהות במי שעובר ברחוב. אני מחפשת סיבות לריב. אני אוהבת לבכות, טישו עושה לי נעים. במיוחד זה הורוד עם הכלבלבים. אני בודקת איזה נייר טואלט יש לאנשים בשירותים. וגם איזה מוצרים הם קונים של סופר קלאס. נולדתי במאה הלא נכונה. מה לעשות. יש מצטרפות?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מהיידיש באהבה
|
|
|
 |
|
|
|
רבות כבר נאמר על השפה הנפלאה, העשירה והחמה – שפת היידיש. ברצוני לשתף את הגולשים היהודים במספר קללות/ביטויים מהשפה הקדומה, ולספר מעט על מקורותיהם. נתחיל בביטוי שמסמל את הלך השפה ומה שמאחוריה:
"הזיבן איז א ליגן"
פשט: שבע (7) הוא מזל רע.
הסבר: יכולנו לחשוב ש-7 הוא מזל רע ממיליון סיבות. נגיד, כי בחדר מס' 7 עלתה משפחת פרייליכגער באש, או שיש לביטוי יסודות קבליים כמוסים ועוד כהנה וכהנה.
אבל לא, לא! יש להיכנס לראש של השפה – שבע הוא מזל רע כי אם לכלה נולד תינוק, אחרי שבעה חודשים מהחתונה זה סימן שהיא...(!!!), וזו בושה נורא גדולה לכל המשפחה. ולכן, ברור – שבע הוא מזל רע. יפה לא?
(בשבוע הבא: כינויים לסטטוס משפחתי – רמז: יש מילה מיוחדת לרווקות שעברו את גיל עשרים).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
