 |
/images/archive/gallery/250/347.jpg אפרים קישון. צילום:
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| שלשום הלך לעולמו הסאטיריקן אפרים קישון. NRG יהדות נבר בארכיון ומצא את אחד המאמרים הבלתי נשכחים של קישון, שכולו שיר הלל לנוער הכיפות הסרוגות |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
NRG יהדות
31/1/2005 8:04 |
|
|
|
|
|
|
|
"אין הומוריסטן דתי, פשוט אין. אין ליצן בנמצא המוכן לתת אמון בהזיות של בני-אדם. נוסף לכך, הדת, מטבע ברייתה, אינה סובלת ביקורת, וביקורת על דרך הסאטירה לא כל שכן. מכאן, שהאל של כל הדתות מהולל בתשבחות כבעל שפע של מעלות, הוא רחום וחנון, גדול וגיבור, פודה ומציל ומפרנס, אבל חוש הומור אין לו. הסגולה הזאת של עליונות רוחנית היא, כנראה, נחלתם של בני-אדם בלבד. אמנם, לא של ראשי הדתות. בחצר האפיפיורים לא התרוצץ מעולם מוקיון-חצר, ואם התרוצץ, קראו לו במהרה אפיקורס, ושרפו אותו חי על המדורה הקדושה.
אין סאטיריקן קנאי. אין ההומור מעיקרו, אלא חיפוש בלתי-פוסק אחרי האמת המעשית מבעד למסך המילים הנשגבות שבפי הבריות, ובעצם היפוכה של הצביעות האנושית, גם לגבי הבורא. מכאן שאיש ההומור ירא את השמים, אך כופר באמונות הארץ. הוא רואה בהן מערכת חינוכית בנוסח קונפוציוס, או חרב להתפשטות לאומית כדוגמת האיסלאם, אפילו אימפריה עולמית כשל הצלב הנוצרי. כמעט בכל הדתות יש לנו, ליהודים, יד, אף אם גדעו אותה. ובאשר לדת שלנו החלוצית, בעיני הסאטיריקן היא מסכת מוסרית ומשפטית במלבוש מיסטי, מעשה כפיו של ראש שבט קטן, שהיה במקרה גם גאון אוניברסלי.
ההומוריסטן חושב, לא, הוא יודע, כי משה רבנו קידש את השבת כדי להכריח את הסביבון היהודי לנוח מעט בפקודה-של-מעלה, על כן מאבקם של החרדים דהיום להכריח את ניניו של אותו סביבון עצמו ללכת ברגל בשבתות במקום לנוח במושב האוטובוסים, כל זה אך מקומם את ההיגיון הפשוט, שהסאטיריקן מקולל בו למן היווסדו.
ואם מוסיפים על מעגל המחשבות האלה גם את שתדלנותן של המפלגות הדתיות, לשון המאזניים הנצחי שאינו שובה נפש, ואת החוש הבנקאי המפותח של הארגונים החרדים, הרי אין זה פלא שציניקן מקצועי כמונו נהג לשלוח את חיציו לעבר לוח הקליעה הציבורי שבטבורו מצוירת הכיפה השחורה. הכל היה ברור לנו כשמש.
האות הראשון בא מחו"ל, עוד בשנים השמנות. הנוסע
הישראלי גילה בסיפוק רב, שיהדות העולם ממטירה שפע של אהדה על המדינה היהודית הצולחת, ורבים וטובים בה מצהירים על עצמם כציונים. ליתר דיוק ההורים הם ציונים, הילדים לא. כאשר גם הם, הילדים, ציונים הלכה למעשה, הרי אין צורך אפילו לגרד אותם כדי לגלות שמדובר במשפחה דתית. אלה לומדים עברית מתוך פרינציפ, אלה שולחים את בניהם לירושלים מתוך דחף בן אלפי שנים, הן בימי הזוהר והן בימי השפל של המדינה. מתקבל הרושם המביך, כאילו האנכרוניזם של הכשרות ושמירת השבת הבלתי-תכליתית הן-הן הערובה לאהבת ציון אמיתית, שאינה תלויה בניצחונות.
הסאטיריקן מתחיל להתבלבל. העשור האחרון עבר על המדינה בסימן הלבנטיניזציה הדוהרת, כמעט אמרנו המודרכת, אשר קיבלה באופן תמוה תנופה חדשה עקב התרוממות ששת הימים. הפער החברתי הלך והתרחב למטה, בעוד שמלמעלה הפכו שליטי הכלכלה והמיסוי את הציבור, ביודעין לעדר של רמאים, עד כי פני החברה הישראלית התחילו משתנים ללא-הכר. מפעלים משגשגים וערים גדולות נבנו בתוכנו והנוף החברתי בכל זאת נבל, נשאר ללא ירק. דור של מלחמות קם בארץ, דור אנוכי, אדיש ובלתי-מחונך.
האלימות נהפכה לסגנון חיים, אם לא למשטר של קיום עד כי המעשים הקטנים של היום-יום, כגון, כפי שניחשתם, הביקור בקולנוע נהפך לגבי האזרח למפח נפש מאורגן. האדם מסתכל סביבו בחשכת האולם ושואל את עצמו, מנין צץ הנוער הזה, מנין הגסות הצרחנית הזאת, שלא היה לה זכר אך לפני כמה שנים? האדם מסתכל סביבו בקולנוע ומחפש הסברים, מתחנן לתירוצים, בתהותו, מה טיבם, מה אופיים של הצעירים האלה המתפרעים למען התפרעות?
והוא מוצא רק מכנה אחד קבוע לגביהם – שהם אינם חובשים את הכיפה הסרוגה. אף פעם לא. בקולנוע ובכל מקום. בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה
|
|
|
 |
|
|
|
אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי-הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת-טעם לגבי המדינה. נראה שמוגבלים הם בתפיסתם החיובית צרת-האופק, חסרים הם לחלוטין את שאר-הרוח הנהדר המניב את הבדיחות מסוג כיבוי האורות בלוד. אין הם משתעשעים ברעיון הירידה מן הארץ, אין להם זיכרון קצר ושערות ארוכות.
כנראה הדברים האלה אינם הולכים עם הכיפה הסרוגה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העליה וחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו רבות במקום. על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשכנינו שעוד לא הכול נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו אף זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי.
אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.
נשאלת השאלה, כיצד עשוי איש הלצות שרוף כמונו להתלהב ברצינות כזאת מציבור כה חסר הומור. איננו מתלהבים, במחילה. אנחנו פשוט נכנעים לעובדות. ניכר, שכוחם של רעיונות וכוחם של בני-אדם נמדדים לא בעיתות של הצלחה, אלא בעידן של שפל ומפלות. רק שתי מגמות, משני הקצוות של החינוך, המדרשה השמאלית של השומר הצעיר והמשנה של הכיפות הסרוגות עומדות היום זקופות בלחץ הזמנים הקשים. לו היתה לתנועות הדתיות גם מנהיגות ותיקה פחות מורגלת לכיסאות מרופדים, אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מעל הרמה של כוכבים מתחרים – הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר.
מכל מקום, ההומוריסטן שמח להודות בטעותו. הוא עצמו כבר איחר את המועד להיות לאיש דתי, הוא טבול עד צווארו בתוך בוץ ההיגיון הקר, אצלנו זה כבר לא ילך. אולם הוא מודה ברצון, שהדעות המיושבות-בעיניו הניבו ישראלים יותר טובים, שנוקשותם הנלעגת של ההורים הדתיים עשתה נוער יותר טוב, שהמטבח הכשר הוכח להיות מוסד רוחני איתן יותר ממבצרי השכל והקדמה.
קשה לנו לתאר את מדינת ישראל בלי אותה אמונה דתית, שאנו באופן אישי איננו חלק בה. ובכל זאת, אם תנאי מוקדם הוא לגידול נוער כזה, אם זה המחיר שלו, כי אנחנו החילוניים הנכשלים, לא ניסע באוטובוסים בשבתות ולא נלך לקולנוע בימי שישי, הרי כותב שורות אלה מוכן להישאר בבית ולהסתכל ב"צירופים". אנחנו הגענו למצב ולגיל, שבתוך הזרם המתוחכם של תוכניות סגפניות נראה לנו שידור תמים זה על משתתפיו התמימים מלבב במיוחד. אנחנו פשוט למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה".
פורסם לראשונה ב"מעריב", 1975.
מתוך הספר "הכיפה הסרוגה – ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות", בהוצאת ספריית בית-אל, 1993.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
