 |
/images/archive/gallery/159/741.jpg רויטל ויטלזון.
 |
|
|
|
|
| החשש הקיומי של רויטל ויטלזון: להיות מאושרת. הפיתרון: הצעת נישואין במזנון תחנת דלק. יותר פולנייה מדג מלוח |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
רויטל ויטלזון-יעקבס
9/2/2005 9:11 |
|
|
|
|
|
|
|
פולניות יקרות. היום, בזמנים שכל הבחורים מודעים לעצמם, מתאימים את הגרביים לעניבה, עושים גבות ורגישים, הרגשתי שעלולה אני למצוא גבר שיעשה אותי מאושרת. ואני בצורה כזאת פשוט לא מוכנה לחיות. לכן הלכתי וחיפשתי אחר גבר רציני, קשוח, קשה, אדיש, שלא מתעסק בשטויות. מישהו שיהווה אתגר אמיתי בשבילי, במטרה להצליח ולאמלל אותו חיים שלמים.
אכן בירך אותי הגורל ומצאתיו. כך יצאנו ויצאנו, ובמקביל, ביני לבין אימי, נושא מיסוד היחסים השתלט על כל שיחה ("מהר מהר לפני שיברח").
לאחר שמונה חודשים הוא שאל אותי אם אני רוצה שניסע לחו"ל, אבל בתנאי שאני אדע שהוא לא מתכוון להציע לי שם נישואים ושהוא גם לא מוכן בשום אופן וצורה שהנושא הזה יעלה במהלך הטיול אפילו פעם אחת. ברור שקפצתי על המציאה! לא בכל יום מבקשים את ידה של פולנייה בצורה כל כך ברורה ומפורשת.
והנה כעבור חודש, ואנחנו לקראת סוף הטיול, מגיעים למקום הכי יפה בעולם ויוצאים לראות את השקיעה. אני מתלבשת יפה, מכניסה את הבטן, מבקשת מתייר רומני לצלם אותנו במצלמה חד פעמית שאני רוכשת במהירות, במקרה שהוא ישמע צרחות מכיווני. ואולם השמש שוקעת, שוקעת ושוקעת, חושך, כוכבים, והצעה - אין.
במעבורת חזור אני אומרת לאהובי – תקשיב, פשוט שכחת להציע לי נישואים. אולי עכשיו בסיפון של המעבורת? גורנישט.
אנחנו עולים למטוס חזרה לארץ. שוב אני מנסה את מזלי – "אולי עכשיו? לא מאוחר" אני מסייעת בידו, "לך לקוקפיט, זה יהיה נורא מגניב אם תציע לי ברמקול"... גורנישט מיט גורנישט.
יורדים מהמטוס, עוברים את הביקורת דרכונים – ואני עם הצעה מסעירה חדשה, לך מהר למאחורה של המזוודות, ותשים את הטבעת על הסרט הנע ומאחוריו שלט – "מותק, התנשאי לי?" את זה אף פעם לא עשו... – לא! לא אמרת שאת מבינה? האמת? לא! לא באמת הבנתי, ומהרגע שחזרנו לארץ רק לזה חיכיתי. שיציע כבר. נווווו.
אבל הוא? הוא בתהליך. זה לוקח לו זמן. ככה זה גברים. תמיד חיים בחרדות שיש סיכוי שאולי תהיה חנייה יותר קרובה. ואת צריכה להיות איתו, ולשכנע אותו – שזה הכי טוב שהוא ימצא בחיים, ושתמיד קיים הסיכוי הסטטיסטי שמתי שאתה תתחיל את הרוורס, בדיוק מישהו אחר ייצא מחנייה יותר קרובה, ויש מצבים שפשוט צריך לקפוץ למים.
אחרי חודש הבנתי שבדיבורים זה לא ילך. אז התחלתי לבכות – חודשיים שלמים מהבוקר עד הלילה פרצופים ודמעות – אתה הורס אותי, אתה גומר אותי, אני חיה בחוסר וודאות. לא לא, זה בסדר, אני מבינה, אתה תעבור את ה"תהליך" שלך ואני אמות פה משברון לב.
בסוף זה הגיע. קיבלתי הצעת נישואים בתחנת דלק, בסניף של "מנטה". הזמנו שתי פחיות בירה ל"לחיים" עם קרואסון עבש שנשאר שם מהבוקר וזיקוק (בלי לרדת על הברכיים – לא צריך להתגרות בגורל).
אמרתי לכם. הצלחתי. אין סיכוי שאני אהיה מרוצה בחיים עם גבר מהמם שכזה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
