 |
/images/archive/gallery/225/947.jpg איור בית המקדש.
כל הזכויות שמורות להוצאת כרטא ומכון המקדש. מתוך הספר בית המקדש בירושלים של הרב ישראל אריאל  |
|
|
|
|
| דוד אנסבכר תוהה מדוע הקב"ה לא עזר לבני ישראל והוריד משכן בנוי מהשמיים. לתשובה שהוא נותן יש גם משמעות אקטואלית |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
17/2/2005 17:35 |
|
|
|
|
|
|
|
האל שהמחיש את שליטתו המוחלטת בטבע ובחוקיו בתהליך הוצאת ישראל ממצרים, בחצייתם את הים, ובשיא התגלותו לעין אנוש במעמד הר סיני – אותו הריבון, מצווה את משה "לשנורר" מאת חבורת הנוודים המהלכת לה במדבר, על טפה ומיטלטליה, רשימת קניות מפורטת על מנת לייצר את המשכן.
וכי אין ביכולתו של האל הכל-יכול להוריד באחת משכן מוכן?! וכי אין ביכולתו, לכל הפחות, להנחית מכולה עמוסה בכל חומרי הגלם הנדרשים לבנייתו?! מה החיוניות הרבה באיסוף כל הפריטים מיוצאי מצרים?
אלא שהחשיבות הרבה של המשכן אינה רק בתוצאה, אלא בתהליך כולו. רק כאשר תהיה שותפות מלאה של האדם, מעורבות מוחלטת ואישית בכל שלב משלבי המשכן, כולל התכנון, הארגון, האיסוף, הייצור, ההרכבה והעשייה – רק אז מעורבותו תיצור אחריות, שותפות ומשמעות פנימית עבורו. על מנת שהאדם לא ירגיש אורח, זר ומנוכר, עליו להיות שותף לבוראו בתהליך השכנת שכינה לחיבור שמים וארץ.
זו עשויה להיות סיבת ההופעה המרובה כל כך של השורש ע.ש.ה. בפרשות האחרונות – תרומה ותצווה. "ועשית", "תעשה", "ועשו" – עשייתכם מהווה את המוקד. לא עוד עשייה של האל בעוד העם יושב ביציע הצופים בשילוב ידיים, באפס מעשה, בציפייה למערכה הבאה. כאן עוברים כובד המשקל, מרכז תשומת הלב והעשייה - אל הקהל. אלוקים הופך משחקן יחיד לבמאי, למפיק ולתקציבאי, בעוד משה וצאן מרעיתו הם מעתה נושאי העלילה ומבצעיה. רמז לדבר ניתן לחוש כבר בציווי לקיחת ה"שֶֹה לבית" ערב הגאולה, בנתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, כמו גם בארגון הציוד "בחגור מלא" לקראת היציאה. גם שותפותם של משה ואהרן בהפעלת המכות, כמו גם המדרש על מסירות הנפש של נחשון במהלך חציית ים סוף – כל אלו מלמדים על החיוניות של שותפות הנגאל בתהליך הגאולה, של הלומד בתהליך הלמידה, של הפועל בחזון החברה.
לתהליך שכזה יש משמעות חינוכית, ארגונית וניהולית רבה. דומה כי אם חפצים אנו לבנות משכן מעט, בית כנסת, תא משפחתי, בית ספר או חברה כלכלית, עלינו לוודא כי כל אחד מהנוגעים בדבר, תלמיד כעובד, מנהל ומתפלל, מורה ומנקה, חש מעורב ושותפות של אמת בתהליך בניית המקום והפעלתו. לו יחושו יחידים או הציבור כולו כי אינם שותפים אמיתיים, כי אינם מהווים חלק אינטגרלי ומהותי מהמפעל, חזקה עליהם שידשדשו מאחור, יתנכרו וינשרו במקרה הפחות גרוע, או אף ינקטו עמדה עוינת ומזיקה לחברה כולה במקרה הרע.
שומה עלינו לפתח רגישות רבה "לבל יידח מעימנו נידח", לבל נמצא את עצמנו מובילים רכבת כאשר אנו יושבים אטומים בתא הקטר, מבלי שקרוניות הנוסעים מחוברות מאחור. מנהיג המוביל מהלך של שינוי, מייסד רפורמה מערכתית או מנסה לייצר תהליך משמעותי לעמו, קהילתו, או סביבתו מחויב לשיתוף מלא של כל מי שהמהלך נוגע אליו.
זאת ועוד, לעיתים עלול לחוש כל אחד מהשותפים בעלות על התוצר. לעיתים חש הוא כי בגין תרומתו ומעורבותו ביכולתו להחליט, להכריע ולהוביל על פי שיקוליו או ציפיותיו. כאן באה פרשת "שמיני" ומזכירה לנו כי עובדת הצלחת התהליך ושיתוף האומה כולה, אין בה כדי להבטיח מאומה על השראת השכינה ועל הצלחת התהליך. בפרשה זו (ובמיוחד במדרשים עליה) מתואר המתח הרב שאחז את עם ישראל כולו עקב אי הוודאות לגבי ירידת השכינה למשכן, שאמורה לבטא את העובדה כי האל קיבל ברצון את העבודה שנעשתה על ידי עמו.
שותפות כולם היא תנאי מצד אחד, אך לא תעודת ביטוח מצד שני, להצלחת התהליך.
דוד אנסבכר, חבר בית מדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
