 |
/images/archive/gallery/269/166.jpg מתוך ההצגה ''מקווה'', בית ליסין. צילום:
יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| ההצגה "מקווה", של הדר גלרון, מהווה פתח הצצה לזירה הנשית, ומאפשרת לפגוש את האמת במערומיה. דורית גרייבר צפתה וחזרה עם המלצה: לכו לראות. עם הבעלים |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דורית גרייבר
6/3/2005 11:24 |
|
|
|
|
|
|
|
חמישה כסאות, בוילר פועל ושתי דלתות סגורות, מתגלים על הבמה כשהמסך עולה ופותח לנו פתח אל עולם הטהרה הנשי אפוף המסתורין. "מקווה" היא פתח הצצה לגברים, שתמיד תהו מה מתרחש שם בזירה הנשית, ופתח הצצה גם לנו, הנשים, להסתכל מבחוץ על המפגש החודשי עם הבלנית, עם המים ועם עצמנו.
שירה, בלנית חדשה וצעירה המגיעה לעבוד במקווה השכונתי, נחשפת לסיפוריהן של הנשים הטובלות, לסודות, לטרגדיות ולעוולות החברתיות. היא איננה מסוגלת להתעלם מכאבן וממצוקותיהן של הנשים ונסחפת אל עומק חייהן בניסיון לעזור.
לעומתה שושנה, הבלנית הוותיקה, שהשביס הכהה וחצאיתה הארוכה שלה עומדות בניגוד מוחלט להערותיה הארסיות, מעלימה
עין במשך שנים מהסודות ומהאמת, ומאוימת משירה ומהיסדקותו של עולם הצביעות והשקר שבנתה לעצמה. עם התפתחותה של העלילה נפתחת תיבת הפנדורה, הסודות מתגלים והאמת נחשפת במערומיה.
הסימנים הכחולים על גופה של אשת העסקן הציבורי לא מעוררים את חשדותיה של הבלנית, שבמשך שנים מעדיפה לקבל את ההסבר על נפילותיה החוזרות ונשנות של האישה. אי אפשר לחשוב אחרת, כמובן, הרי מדובר בפנחס וסרשטוק!
תהילה, כלה טרייה המגיעה למקווה מלאת חרדות ופחדים, אבל הנשים הפוקדות את המקווה הודפות את חששותיה של "הילדה המפונקת", ובמקום לעזור לה להתמודד, פוטרות אותה במיטב הקלישאות על זוגיות וחיי נישואין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מתוך ההצגה.
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
האלמנטים והמתח בין הגילוי-כיסוי, החשוף-נעלם, משחקים תפקיד כפול: בזירת הטבילה ההלכתית, וגם ברעותה החברתית.
ההצגה שוזרת את סיפוריהן של שבע נשים לדרמה אחת גדולה. ביניהן כלה צעירה, אשתו המוכה של עסקן ציבורי ובתה האילמת, זמרת חילונית ובלנית חדשה, המגוללות על הבמה את כאבן האישי. הדמויות בהצגה נשיות בלבד, אך נוכחותו האגרסיבית של הממסד הגברי לא נעלמת לרגע. נוכחים-נפקדים, הם שותפים פעילים למתרחש במקווה, ותמונת ענק של מאות גברים בקפוטות המוצבת מעל לבמה משאירה אותם בתפקיד דומם ומשמעותי בהצגה.
אין ספק שהחוויה הנשית של ההצגה שונה לחלוטין מזו של הגברים. כמבקרות חודשיות במקום, דקויות כמו מרכך השיער מובנות מיד, התפאורה מוכרת, ובדיאלוגים על הבמה יש מעין דז'ה וו.
שמונה השחקניות שובות לב ואותנטית כל כך, עד שגובר החשק לפגוש אותן לשיחת נפש על ספסל ההמתנה במקווה השכונתי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אותנטיות. מתוך ההצגה.
|
|
|
|
|
|
|
כוח נשי
|
|
|
|
|
|
|
ההצגה שומרת על קו ריאליסטי ולא פורצת הרבה לתחום הפרוע והדמיוני, מלבד סצנה מוגזמת בה צרה על המקווה משמרת הצניעות האלימה. סצנה קצרה אחרת מציגה עירום חטוף ומיותר.
עם תום מחיאות הכפיים נשארתי עם הרבה תהיות ומחשבות על החוליים של החברה הדתית. כמה טראגית היא שיטת הטאטוא אל מתחת לשטיח, וכמה חולי יש בניסיון התמידי להציג חזות מושלמת.
בסצינות האחרונות בהצגה, מסירות הנשים את מעטה הצביעות והשקר, ומסתכלות לבעיות בעיניים. הן מתמרדות כנגד הממסד הקונפורמיסטי, הפחד ממה יגידו השכנים והתלות בסביבה הגברית, ואז מתגלה כוח נשי במלוא עוצמתו ורגישותו, המעיז להתנגד, לפעול ולעזור לעצמו.
הרוח האופטימית, המבשרת את תחילתו של תיקון חברתי, נסכה בי תקווה שאולי תישוב הרוח ותגיע מבימת התיאטרון גם אל הרחוב.
"מקווה". מאת הדר גלרון. בימוי: מיכה לבינסון. בית ליסין.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
![]()
|
|
 |
|
דורית גרייבר, מבקרת מקוואות.
|
|
 |
![]()
|
![]()
|
![]()
|
|
|
|
