 |
/images/archive/gallery/127/863.jpg שפרה ארליך.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| שפרה ארליך מנסה להדוף את הדיבר האחד-עשר שרווח בחברה הדתית, ושמו בישראל: "מה יגידו" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באיזה ערב חורפי למדי, אני יושבת לי באוטובוס הנוסע בואכה תל אביב. שכחתי להביא איתי ספר, ונדונתי לשעת נסיעה משמימה. מה לעשות לעזאזל? תעצמי עינים, אני משננת, תנסי לישון. כמובן שישותי מתמלאת דווקא אז בחיוניות נעורים (?). נוף, אני נזכרת. אפשר להסתכל בנוף. אני מביטה החוצה. הלילה גורם לנוף להראות שחור למדי. בעצם, שחור לחלוטין.
ואז, מתוך השחור, באה הישועה. פלאפון מצלצל אצל היושב לפני, בחור חבוש כיפה גדולה למדי. "אבישי מה עניינים?" מסנן היושב בלחישה רמה. כל כך רמה הלחישה, שאין מנוס מלהקשיב. במיוחד כאשר השיחה הולכת ומקבלת גוון מעניין: "שמע, בקשר לזאת שהצעת לי, ההיא נו, איך קוראים לה. נראה לי שזה לא מתאים. הגיעה לפגישה עם עגיל באף. עגיל אמיתי, קטן כזה. בתחילה לא הבחנתי בו, אבל איך שראיתי הרגשתי לא בנוח. רק היה חסר שאפגוש איזה בחור מהישיבה. לא, לא , אני אומר לך. עזוב אותי לומדת במדרשה, היא לא נראית לי תורנית".
השיחה זו, עדיפה מספר ונוף גם יחד, המחישה לי איזו דריסת רגל קנתה לה במחוזותינו המוסכמה החברתית. כי יותר מאשר קיום ההלכה, עסוקים אנשים בלרצות את הסביבה. אמנם זו בעיה שקיימת בכל חברה, דתית כחילונית, אך לנו יש תחביב מיוחד: אנחנו אוהבים להפוך נורמות חברתיות לאיסור הלכתי. יש בעיה הלכתית ללכת עם עגיל באף, אמיתי, קטן כזה? לא. אבל לא נעים. אם אלך ככה, מה יגידו? שהפכתי חפיפניקית. לא, לא. אני בסדר, אני שומרת על תו התקן החברתי.
לעשרת הדיברות חבר דיבר נוסף, הוא הדיבר האחד עשר, ושמו "מה יגידו". לא תנאף, לא תענה, לא תגנוב ולא תלך עם החולצה המוזרה הזאת בשבת. אז מה אם היא יפה וחגיגית. היא לא שבתית. מה יחשבו בבית הכנסת. ומה זה הקוקו הזה. איפה אתה חושב שאתה נמצא? נכון, לא כתוב בשום מקום שאסור, אז מה. אתה לא יוצא לרחוב לפני שאתה מסתפר.
לא כל נורמה דתית שלילית. יש כמה נורמות לא רעות בכלל. כמו ממוצע של יותר משני ילדים למשפחה. או מתן לגיטימציה לאישה להיות גם אם במשרה מלאה. אבל גם האם הזו, במשרה מלאה או חלקית, לא יכולה להתפרע ככה סתם. בחברה החרדית, למשל, (ואני מכלילה) כל סטייה מהנורמה נרשמת והשלכותה שרירות וקיימות גם לדורות הבאים עליהם לטובה.
לפני כמה חודשים, פגשתי חברה המשתייכת לזרם החרדי, והיא חבשה פאה, כמובן. התחלנו לדבר על כיסויי ראש, וחברתי הפתיעה בהצהרה על חיבתה העזה למטפחות בכלל ולאלה עם הגדילים בפרט. לשאלתי, למה היא לא הולכת עם אחת כזו בעצמה, היא ענתה שזה לא מקובל בחברה שלה. אמנם אין חולק שמטפחת (עם גדילים) צנועה לפחות כמו פאה, אם לא יותר. אבל אם היא תלך ככה, אמרה, יסווגו אותה כעוף מוזר, שלא לדבר על עוף מוזר ובלתי חרדי בעליל. זה יזיק לילדים. בדיוק עכשיו הם בשידוכים. למה לה כל זה.
באמת למה לה? היא בסך הכל רוצה לגדל את משפחתה בשלווה ולעשות רצון ה'. העניין הוא, שרצון ה' מתערבב ברצון החברה. יצרנו לנו שתי אלו-הויות, ולא ברור מאיזו אנו חוששים יותר.
כפי שאסור לוותר על חלק מהמצוות, אסור גם להוסיף עליהן. יש לנו מצוות רבות, ובל תוסיף היא אחת מהן.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | ילידת ירושלים ותושבת העיר. מעצבת גרפית במקצועה. מעריצה מושבעת של הסרט "צלילי המוזיקה" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
