 |
/images/archive/gallery/271/310.jpg קוראים תלמוד בקרון האחרון. רש''י במקום דיילי פוסט. צילום:
בעז גאון  |
|
|
|
|
| כבר 12 שנה הם נפגשים, ב-7:50 בבוקר בדיוק, ברכבת המובילה מלונג איילנד למנהטן. בעז גאון הצטרף לשיעור בתלמוד המתנייע היחיד בעולם, שם פגש את שני האבות המייסדים, 22 אברכים נלהבים וגם ברוקרית אחת בשם מריה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
בעז גאון, המגזין
9/3/2005 9:30 |
|
|
|
|
|
|
|
הסיבה שבמסעדה-פיצוצייה-בית קפה-דוכן לוטו בכניסה ללורנס שבצפון ניו-יורק יש סנדוויצ'ים גלאט-כושר איננה קשורה לשמונת המקסיקנים דקי השפם הנשענים על הקיר החיצוני בשש וחצי בבוקר. הסיבה לכך, להבדיל, היא כי בעל המקום (הודי כמתבקש) הבין מהר כי חבורות היהודים החרדים המתקבצים על הרציף המרוחק כ-20 מטר מהמכולת, שם נעצרת מדי 7:50 בבוקר הרכבת המובילה למנהטן, יוצאים בוודאי מהבית מוקדם מאוד. מה שאומר שהקיבה שלהם ריקה מאוד. מה שאומר שאפשר למכור להם סנדוויצ'ים. ואם הם כבר אוכלים, הם צריכים לקרוא משהו, נכון? למה לא עיתון מהארץ? למה לא "לאשה" ? אם בברוקלין אפשר לקנות את ה"ג' ואיש וויק" בדולר, למה לא בלורנס שבצפון ניו-יורק?
כאילו כדי להוכיח את כל זה, מגיח מהמכולת ההודית-מקסיקנית-יידישאית הרב פסח לרנר. ביד אחת הוא מחזיק קפה. ביד השנייה הוא אוחז את חוברת הכרומו המסכמת את "הסיום מספר אחת עשרה" של קריאת התלמוד, שנחגג יום לפני כן ב"מדיסון סקווער גארדען" כפי שאפשר היה לקרוא בבוקר הן ב"ג'ואיש וויק" והן ב"ניו-יורק סאן".
באירוע ההתפלפלות המסכם, 2,711 ימים לאחר קריאת הדף הראשון בגמרא, לרנר נכח. גם אריה מרקוביץ' היה שם. מרקוביץ' מגיח עכשיו משמאל רק כדי לספוג צרור נזיפות מהרב לרנר: "אריה!", אמר כבוד הרב
בעברית, למען יבין גם העיתונאי. "אני כועס עליך!"."למה?", שואל מרקוביץ'."היינו צריכים לחלק אתמול פלאיירים. פלאיירים! למה לא חילקנו פלאיירים של הרכבת?".
במקום לענות, שינה מרקוביץ' את נושא השיחה, שאל איך היה ה"סיום" והקשיב בסבלנות לרב לרנר מתלונן שהרב כך האריך והרב כך וכך לא ידע מתי לגמור, שלא לדבר על הרב כך וכך וכך שחשב שהוא בשיעור פרטי שלו בבית-הכנסת, או גרוע מכך, בסלון ביתו בזמן שאשתו שוטפת כלים.
לרנר ומרקוביץ' נפגשים כבר 12 שנה באותו בוקר על אותו רציף. משם הם עולים על אותה רכבת ויושבים באותו קרון ויורדים באותה תחנה, לאו דווקא כי השניים חברים גדולים, אלא כי הם - והנה הרכבת כבר מגיעה מימין, נוהמת כמו ממותה כדי להרחיק מקסיקנים שנרדמו על הפסים - אחראים לשיעור התלמוד המתנייע היחידי בעולם. לבית הכנסת של לרנר ומרקוביץ' קוראים "קו הרכבת של לונג איילנד".
החדר הפרטי שלהם הוא הקרון האחרון. הקליינטים שלהם הם יהודים חרדים שגרים בלונג איילנד, עובדים במנהטן ומעדיפים לבזבז את הבוקר על רש"י מאשר על ה"דיילי פוסט".
שמונה דקות אחרי שטיפסתי לרכבת, אני ועוד 22 אברכים בגילים משתנים, נהמה הממותה שוב ושיעור התלמוד הממונע של לרנר ומרקוביץ' החל להתגלגל לעבר ניו-יורק סיטי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פרק א': כך דוכא המרד
|
|
|
 |
|
|
|
הרעיון היה של מרקוביץ'. יום אחד נמאס לו לבהות החוצה מחלון הרכבת ולהתאמץ ללכוד את מחשבותיו המתרוצצות ללא תועלת, שלא לדבר על עיניו (אני מדמיין) המשוטטות לעבר העמודים הראשונים והאחוריים של העיתונים היומיים. כמה היה טוב, שח לעצמו (או שמא שח לו בורא עולם?) אם היה אפשר לנצל את הנסיעה בת השעה ללימוד דף גמרא. מרקוביץ' הלך לבית-הכנסת בפארקוויי שצפונית ללורנס, נתקל שם אף באף בלרנר ופרש לפניו בזהירות את התוכנית, משל התכונן לבנות טיל בליסטי.
כמה ימים לאחר מכן הדביק מרקוביץ' פלאיירים לאורך הדפנות הפנימיות של רכבת הבוקר מניו יורק סיטי ללונג איילנד. יום לאחר מכן התגודדו עשרות חרדים על הרציף. הגויים שהתיישבו בקרון האחורי סולקו לעבר קדמת הרכבת. לזכותם ייאמר שרובם קיבלו את כל העניין בהבנה, למרות שהיו גם מי שניסו למרוד ולהמריד. אחת מהם, שסירבה להפסיק לדבר בטלפון הנייד כי "זכותה לדבר איפה שהיא רוצה", גמרה את היום עם יד עבה של שוטר על אפה וסנטרה.
"חברת הרכבות של לונג איילנד", מספר הרב לרנר, "הם החברים הכי טובים שלנו. אם יש לנו בעיות, הם עושים סדר. כשעשינו את הסיום שלנו על הרכבת במאי האחרון, הם הזמינו את כל הכרטיסנים ששירתו אותנו ב-12 השנים האחרונות. היה מרגש".
בשמונה בבוקר, בדיוק כשחלפנו על-פני סודהורסט, פתח הרב לרנר את התלמוד בחגיגיות והחל להתפלפל בפומבי בסוגיית הטבילה במקווה של הכוהנים בבית-המקדש. מתי טבלו? ואם טבלו ברדת השמש, מתי נטלו את התשומה? ואם נטלו את התשומה בין השמשות, מתי הלכו למקווה? וכו' וכו'. מאחורי גבו של הרב לרנר גלגלה אשה גויה שמנה מאוד את עיניה ונאנחה. הסיכוי שתתגייר איננו גבוה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הרב לרנר מעביר שיעור. צילום: בעז גאון.
|
|
|
|
|
|
|
פרק ב': מלבנים סתירות
|
|
|
|
|
|
|
אליעזר כהן היושב לידי הוא עורך-דין לשעבר ו"מנהל בניינים" (אלוקים יודע מה זה אומר) בהווה שפעם היה נוסע במכונית למנהטן, אבל מאז זנח אותה לטובת "רכבת התלמוד". כהן הוא תלמיד מצטיין: את הדף היומי הוא לומד ערב לפני. לרכבת הוא מגיע עם התשובות מוכנות. בזמן ששאר הנוכחים קברו את פרצופם בתלמוד, או לחלופין באחד הסנדוויצ'ים הכשרים של ההודי מלורנס, זינק כהן ממושבו כדי לענות יפה-יפה על התשובות של הרב.
"יש פה אחדות", מסביר כהן את הצלחת רכבת התלמוד. "זה מה שאני אוהב פה. וזה גם מעניין כי יש כאן גויים מסביב והרב צריך להסביר חלק מהדברים בעדינות. מה למשל? למשל את חוקי הנידה. למשל כל נושא ביצוע המצוות בין גבר לאשה. כאן זה לא בית-כנסת ומי שאיננו יהודי יכול להיפגע".
ליד לונג ביץ' התעמק הרב לרנר בסתירה שבין עמדת רבי יהודה לבין עמדת רבי מאיר. סוגיה לא פשוטה שיש לתת עליה את הדעת, מה שמסביר מדוע היהודי הטוב הרשלם גפן היה עסוק מדי כדי להתפנות ברצינות לשאלות של העיתונאי מימין.
גפן בעל הזקן הלבן, החיוך הממזרי והכובע הבוהמי משהו הוא אחד מוותיקי ומקבועי "רכבת התלמוד". הוא בא לכאן כל בוקר כבר 14 שנה כי אין לו זמן במשך היום ללמוד תודה, וזה רע מאוד, אבל לולא "הרכבת" היה רע עוד יותר. אחרי הכל, מה היה מחזיק גפן במקום דף הגמרא, צמוד צמוד לאף, לולא חילקו לו אותו לרנר ומרקוביץ'? אפילו ה"ג'ואיש וויק" איננו אלא דברים בטלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרק ג': מי הבוס
|
|
|
|
|
|
|
בקדמת הקרון ובאחוריו, כאילו ישבו בעזרת נשים מפוצלת, בצבצו שתי נשים. אחת יהודייה שסירבה לדבר והפנתה את העיתונות להרשלם גפן, "קצין העיתונות שלי" ודברן גדול בזכות עצמו. השנייה איננה יהודייה. שמה מריה, והיא לובשת מעיל עשוי פרוות ברדלס. אבא שלה היה יהודי, אבל לא חי ככזה. כשרגליה מדלגות מעל הרווח שבין "רכבת התלמוד" והרציף של ניו-יורק סיטי, שבו עגנו בתשע בדיוק, סיפרה מריה כי היא אוהבת את שיעורי התלמוד כי "זה כמו לעשות התעמלות מוח".
שאלתי את מריה מה היא עושה בניו-יורק. "היא עובדת בחברת השקעות", אמר בשמה הרב לרנר. "אני מכיר את הבוס שלה. הוא אחד משלנו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
