 |
/images/archive/gallery/126/544.jpg אמילי עמרוסי. צילום:
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| במאמר שפורסם בביטאון המתנחלים "נקודה" ממליצה אמילי עמרוסי להמתין כמה שנים לפני שהופכים להיות הורים |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
NRG מעריב
17/3/2005 9:41 |
|
|
|
|
|
|
|
נישאת לפני תשעה חודשים, בת עשרים, והנה את כבר חובקת בזרועותיך תינוק. כל-כך רך, התינוק. כל-כך צעירה וכבר אמא.
הוא בוכה בזרועותייך, אמא. דורש את הזנתו; זקוק לך. האם לא תעשי עבורו הכל? האם תמנעי מפיו דבר? האם תחסכי ממנו משהו מהנחוץ לגדילתו, להתפתחותו, לבריאותו הגופנית, הנפשית? כמובן שלא. למעשה, התשובה לשאלות האלו אינה כל-כך חדה: הדברים קשים, אך בעצם הבאתו לעולם בשלב זה של חייך – גזרת עליו מחסור; הטלת בו דופי; קיבלת את פניו בעולם, כשאת כלל אינך מוכנה לכך.
אינך מוכנה לכך כי את עצמך עודך ילדה. עודך זקוקה ליד מכוונת, לתמרורים בעולם המעורפל. עוד מפעמים בך סקרנות ילדית, התרגשות הגילוי, חדוות היצירה וכמיהת מרחבים. עוד קוסם לך העולם וקורא לך לגלות רזיו. בת עשרים, הגיל בו נכון ללכת אחרי הלב, לחשוף נטיותיו, להכיר חסרונותיו, להיכשל. עוד לא נשלם תהליך גיבוש הזהות. עוד לא קיבלת תשובות לכל השאלות. עוד לא ראית, עוד לא ידעת, עוד לא הספקת. כעת, כשאת אוחזת את עוללך בין ידיך, את יודעת שכבר לא תראי. כבר לא תדעי. כבר לא תספיקי. עודך ילדה.
גזרתְ עליו מחסור, כשהגיח לעולם ריק, חסר תשתית פיזית מספקת. הפרנסה כבר תבוא, וכל ילד מביא עמו ברכה, אך את יודעת בחושייך כבר עכשיו שהבית בו יגדל יהיה עשיר ברוח ועני בחומר, שתצטרכי לדחות חלק מבקשותיו, להעמיד בפניו ברירות דלות. כשנישאתם, נטולי אמצעים, בנים למשפחות מרובות ילדים, קיבלת את שמלת הכלה מגמ"ח, קניתם מקרר משומש, ועל קניית המחשב ויתרתם. משהו בתוכך אומר לך, שגם בתך תקבל שמלת כלה מגמ"ח ביום נישואיה, ואולי גם בנך יסתפק במקרר משומש. מעגל של עוני ושל מחסור, של הזדקקות לזולת ושל ויתור אחר ויתור. ילד זקוק לחום ולאהבה, אך גם לסביבה חומרית מרופדת, שלפחות אינה נופלת מזו של חבריו.
הטלתְ בו דופי, או אולי הוא זה שהטיל בךְ דופי, כשנטל ממך את תכליתך: כשילדת אותו לפני שהיה בידיך מקצוע, לפני שהספקת לרכוש השכלה. את הכשרון הטבעי שלך, את היכולות המצוינות שלך – שרק את מכירה – תביאי לידי מימוש, אם בכלל, רק בגיל הפנסיה. אז, אחרי שהילדים יגדלו, תתפני סוף סוף לעצמך: להגדיר את ייעודך,
להגשים את הפוטנציאל הטמון בך, להשתלם בתחום, לעבוד קשה, להתקדם בעבודה, לפלס את דרכך בעזרת קשרים ובעזרת מרפקים, לדרוש תמורה בעד מה שאת באמת שווה. אז, בגיל שישים, תתחילי באמת למצות את עצמך. את המילה הגסה "קריירה" את דוחה לימים ההם. כשהילדים יגדלו.
בחברה הכללית, וגם בציבור שלנו, הבינו כבר מזמן שלא כולנו בשלות לנישואים בגיל צעיר. מה שהיה פעם נורמה – נישואים בגיל שש-עשרה-שבע-עשרה – נתפס היום, ברוב החוגים, כטעות, כחריגה. גדודי הסבתות והדודות הבינו גם הם ש"נשואי בוסר", כפי שהם מכונים, גוזלים מהאישה הנישאת את ימיה הטובים ביותר ללמוד, להתנסות, להתבסס כלכלית, להתפתח נפשית. גם טענותיה של בחורה בת עשרים ושלוש או עשרים וחמש, שאומרת שהיא לא רוצה בשלב זה של החיים להכיר מישהו למטרות רציניות, מתקבלות בהבנה. ברוב המשפחות מאפשרים כיום מרווח בחירה רחב יותר באשר לגיל הנישואים, ומבינים שאצל כל אחת מתקתק השעון הפנימי בקצב אחר. כשמדובר במישהי שלומדת או עוסקת בבניית עצמה בדרך אחרת, הנשמות הטובות מניחות לסוגיית הנישואין, לפחות עד גיל שלושים.
לעומת זאת, טענותיה של אישה צעירה נשואה בדבר דחיית הבאת הצאצאים לעולם, נשמעות רע, רע מאוד. 'בעיה נפשית', יגידו; 'זה פגם באמונה הדתית', יצקצקו בלשונן אחרות; 'היא מפספסת את הייעוד שלה', יאמרו בצער; 'מה, אין לה רצון להיות אמא?'.
יש לה רצון להיות אמא! יש לה רצון להיות אמא טובה, הכי טובה שאפשר.
אהבת הילדים שלה לא פחותה משלהן, ורצונה העז בילד משלה מתגבר עם הדי זעקות רחמה המבקש למלא תפקידו. היא כמהה לאחוז תינוק בזרועותיה, אך יודעת שתעשה זאת בעת הנכונה ביותר בשבילו.
אל תרננו עליה על כך שאינה ממלאת את טבעה, להיות אֵם ובכך "להמשיך את העם היהודי"; אל תתנו לה עצות כיצד להיפקד בזרע בר קיימא (מעיין בגליל, רב מהנגב או קמיע מירושלים); אל תרחמו עליה - רחמו על עצמכן, על מה שהשארתן מאחוריכן לבלי-שוב בעת ההתעברות המיוחלת.
אביא את דברי הרב יצחק עראמה, בעל פירוש "עקדת יצחק" על התורה, המתייחס בפרשת בראשית, בשער התשיעי, לבריאת האישה ולשני השמות שניתנו לה:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
"והנה בשני השמות 'אישה' ו'חוה' נתבאר שיש לאישה שתי תכליות:
האחד, מה שיורה עליו שם אישה – כי מאיש לוקחה, וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כפי שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות....
והשני – עניין ההולדה והיותה כלי אליה, ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה עליה שם חוה – אם כל חי.
והנה תהיה האישה, כאשר לא תלד, מנועה מהתכלית השני - ותישאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד... על כן חרה אף יעקב ברחל כאשר אמרה 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי' – לגעור בה ולהשכילה בזה העניין הנכבד, והוא, שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף..."
הייעוד הראשון עליו מדבר הרב עראמה, ה"להבין ולהשכיל", הוא בשפתנו פיתוח העצמי, הגשמת הייעוד, מיצוי היכולות של האישה בלימוד תורה, השתלמות ב"דברי שכל וחסידות", או אפילו פיתוח קריירה; בניין האומה באותם אמצעים בהם יכול גם הגבר לתרום לבניין האומה. זאת לצד הייעוד השני: תפקיד ההולדה והאמהות, בניין האומה באמצעות הפריון – "הרחם המגויסת". למרבה הצער, בחיים כמו בחיים, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: בנקודת זמן קריטית בחיים, נקודת זמן נדירה שלא תחזור עוד, ייעוד אחד לא יכול להתקיים במקביל לייעוד האחר. באותה נקודת זמן, האישה עומדת בפני צומת דרכים: או הייעוד האחד או הייעוד השני.
באותו צומת דרכים, סמוך לגיל הנישואין המקובל בחברה הדתית, ניתן לשמוע הד חלוש שמזהיר NOW OR NEVER: אם עכשיו תגלמי את 'חוה' – חלומך להיות 'אישה' ילך ויתרחק, ילך ויטשטש. מהר מאוד תיבלעי בתוך מערבולת גידול הילדים והבית, מהר מאוד יבלעו גם שאיפותיך; ואם עכשיו תגבשי עצמך כ'אישה' – בעזרת השכלה, לימודים בפקולטה של החיים, עיצוב עצמך, ניסיון תעסוקתי – תוכלי לחזור לייעודך השני, 'חוה', כשאת מלאה יותר, חזקה יותר ומוכנה יותר להיות אמא. אז יוכלו שני הייעודים להתקיים זה לצד זה.
את היום כמעט בת עשרים. נסי לחשוב היכן היית לפני ארבע שנים, בגיל שש-עשרה. מה חשבת אז על העולם? את מי אהבת וכלפי מי חשת שנאה? כיצד הגבת למצבים לא נעימים? מה הניע אותך לפעולה? ממה פחדת? כעת, נסי לדמיין כיצד ייראו חייך בעוד ארבע שנים. הפער בין המקום בו את עומדת היום לבין המקום בו עמדת לפני ארבע שנים, אינו רחוק מהפער שבין מה שאת היום, ובין מי שתהיי בעוד ארבע שנים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תמונות החתונה באלבום. כל-כך יפים חייכתם במצוות הצלם. כמה שבועות אחר-כך גיליתְ, יום אחד, שאת נושאת עובר ברחמך, ובעלךְ גילה, יום אחד, שהתעורר לצד אישה אחרת מזו שחִייֵךְ לצדה בתמונות החתונה.
היא חלשה ומקיאה, חסרת סבלנות ומבולבלת, אינה עוד קלילה וחייכנית. היא זקוקה לעזרתךָ, אך דוחה אותה ברוגז אם תציע אותה ביוזמתךָ. רודה בך בעייפותה, אין האישה הזאת נראית לך עוד כאשת חלומותיך.
כמה פעמים לאחר שנולד ראשית אונך, ועוד פעמים רבות מספור אחר-כך, כשנולדו שאר הבנים והבנות, שאלתָ את עצמךָ האם נכון היה לקשור את גורלך בגורל אותה אישה. אפרוריות השגרה השיגה תמיד את מתן התשובות, ואתה מוצא עצמך דוחה פעם אחר פעם את המחשבות על גירושין.
הברית שכרתתם ביום הנישואים הידקה עוֹלה עם כל ילד נוסף. וכבר לא נשמעות השאלות, וכבר דהו הפקפוקים. זה מה יש, מלמלת לעצמךָ, וברחת שוב אל תפילת ערבית בבית-הכנסת.
כאשר דוחים את מועד הבאת הילדים לעולם, כאשר אין גורם חיצוני (ילדים, משכנתא, התחייבויות כספיות) שמאחד ומחבר – אזי הזוגיות היא בחירה מחדש בכל בוקר. בכל בוקר הוא יכול לקום וללכת, והיא יכולה לקום וללכת, ואין מניעה לפרק את השותפות. אך בכל בוקר הם מקבלים החלטה חדשה, להמשיך וללכת יחד.
ובשנים האלו, עד ההחלטה על הקמת המשפחה, נבנה הקן ומרופד בביטויים של אהבה, ונבנה הקשר, ונוצרת היכרות אמיתית, והשתיקות היפות של האוהבים אינן מופרות בבכי תינוק.
ואלו השנים בהן תכירי את בן זוגךְ. ואלו השנים בהן תתרגל אל זוגתך. ואז, כשיגיע העת, ואתם תדעו בדיוק מתי – יפר בכיו של התינוק את הדממה, אך לא יצליח להפר את חוטי האהבה, את הברית.
ולשאלה ההלכתית.
אינני בקיאה בהלכות, בפלפולים, בטעמים להתיר ובטעמים לאסור.הדבר היחיד שידוע לי בהיבט הפסיקה ההלכתית הוא, שהרבנים כולם הם גברים.
הדברים הנכתבים כאן אינם קלים לקריאה, ואעיד שהם גם אינם קלים לכתיבה, אך הם נכתבים מתוך אהבה: אלו אינם חצי ביקורת עטופים בזעם ובהתנשאות - אלא תחינה (אולי זעקה?) לבחינה מחדש של אפשרויות תכנון המשפחה הדתית. עולות כאן שתי סוגיות של דחיית הרחבת הקן, ממצב של 'זוג' אל מצב של 'משפחה':
א. ציר הזמן הפרטי שלך, כאישה: הגיל בו נישאת, הגיל בו החלטת להרות, מה הספקת עד אז, האם הרגשת בשלה לאמהות. אין כאן קריטריון אובייקטיבי אלא מעגלים-מעגלים של תחושות והתנסויות.
אני נישאתי בגיל עשרים. מוקדם מאוד עבורי, באופן אישי, להיות אמא. בארבע השנים שחלפו מאז הספקתי ללמוד, לעבוד, לגדול לגלות. בגיל עשרים – זאת אני מבינה היום - הייתי בשלה לקשר זוגי, לבחירת בן הזוג, לחיים משותפים – אך לא בשלה לפרי בטן. חוטים דקיקים מפרידים בין ההגדרות הלא סופיות הללו, והגישה צריכה להיות דרך של בחירה אינדיבדואלית. אבל בחירה.
ב. ציר הזמן שלכם כזוג: לא משנה בני כמה אתם, ומה הספקתם לפני החתונה, מוטב שיצורף שיקול דעת בהחלטה להביא ילד לעולם. כאשר שתי נפשות נפגשות – לוקח זמן עד שמצליחים לבנות עולם אחד משניים, והרחבת המשפחה תבוא רק לאחר שילוטש העולם הזה ויאוחד. מהלך כה גורלי בחייכם לא צריך להתרחש במקרה, סתם כי ככה זה, אלא לאחר קבלת החלטה מודעת, בוגרת, שתשקלל את מצבכם האישי, הזוגי והכלכלי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא חוויתי עדיין אמהוּת, ואין לי ניסיון בגידול ילדים. אני בטוחה שאמהוֹת רבות אומרות לעצמן ששורות אלו נכתבות פשוט כי אני לא יודעת מה זה אומר להיות אמא. בוודאי ישנן קוראות שרוצות לומר לי: "נסי, נסי את הפלא המדהים הזה של הריון-לידה-אמהות, ואז נראה כיצד תדברי".
נכון, מה שרואים מכאן לא רואים משם, ומה שרואים משם לא רואים מכאן. מי שאין לו ניסיון בגידול ילדים לא יודע על קשרי האהבה, הרעות וחווית היצירה בין בני הזוג, שיש בתקופת ההריון וההורות. אך גם מי שאין לו ניסיון בלהיות זוג צעיר ומאוהב ללא ילדים – לא יודע על חיזוק הקשר, השותפות וההקשבה המתגבשים. מי שהתחתן ובנה בית בגיל צעיר לא יודע כמה בניין וקניין יש בשנות העשרים הצעירות והמשוחררות, שאינם אפשריים לאחר הבאת הילדים לעולם.
ונכון, אני באמת לא יודעת איך זה להיות אמא, אך בעזרת ה' עוד אדע. "ותפקוד לכל חשוכי בנים בזרע של קיימא לעבודתך ויראתך"
פורסם ב"נקודה", ינואר 2003.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
