 |
/images/archive/gallery/150/258.jpg ילדים עניים אילוסטרציה. צילום:
רונן לידור  |
|
|
| מצוות צדקה – ה"איך" יותר חשוב מה"מה" |
|
| דוד אנסבכר על הדרך הנכונה לקיים את מצוות הצדקה, שעיקרה אופי הנתינה ולא גודל הסכום |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
18/3/2005 10:11 |
|
|
|
|
|
|
|
הרמב"ם לימדנו כי שמונה מעלות יש בצדקה, והן אף מדורגות על ידו אחת לאחת, עד לדרגה הנעלה ביותר.
דירוגו של הרמב"ם ניתנים לתרגום גם במציאות העכשווית. לא אחת נדרשים אנו לתרום ולתת למטרה זו או אחרת. גם כאן יש מעלות שונות בנתינה, זו למעלה מזו. לעיתים אנו מוצאים את עצמנו תורמים מכספנו בהוראת קבע. בתרומה זו אין אנו חשים מעורבות יתר על המידה, בחינת "שגר ושכח". יתרה מכך היא נתינת צדקה בכרטיס אשראי, כאשר בכל תרומה נמסרים פרטי הכרטיס מחדש. כאן אנו מתעניינים במטרה, נזכרים בחשיבותה ובצער הקיים בעולם ומשקיעים אנרגיה חיובית ומאמץ, ולו קל, בעשייה.
יתרה מזו היא נתינת מצרכי מזון או כסף במזומן. אין כאן רק עיסוק בהעברת אשראי אלא נתינת משהו ממשי. יתרה מזו - הכנת ארוחה חמה, בה גדלה המעורבות, המאמץ האישי רב יותר ועימה המחויבות וההזדהות.
יתרה מאלו היא מעלת המארח את הנצרך בביתו, המשקיע מזמנו בעשייה מתמדת למטרה נעלה. כאן ההשקעה האישית והמשפחתית רחבה, מקיפה ומחייבת.
עולה על כולן מידת החיבור האישי, נתינת הקשב, האיכות של המפגש האינטימי ותחושת הנתינה של משהו ממני, מהאישי והעצמי שלי לזולת. זוהי "מסירת הנפש" לאחר.
מקור בסיסי למסירות נפש זו מצוי בפרשתנו. "ְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ" (ויקרא ב' א). הנה מגיע אדם מתוך רצון טוב ומתוך הזדהות שלמה ומוחלטת ומבקש לתרום ולהביא לידי ביטוי את מחויבותו הטוטאלית לאלוקיו, לערכים בהם הוא מאמין והמלווים אותו בכל צעד ובכל מעשה. דא עקא, אין ברשותו די כדי להחזיק כרטיס אשראי מוזהב. בקושי מצליח הוא לכלכל את בני משפחתו, פרוטה לפרוטה חסך עד שצבר די קמח על מנת להביאו כקרבן מנחה למשכן. לגבי אותו יחיד, רש"י מדגיש על פי חז"ל: "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".
זאת ועוד, במקרה בו הוא עמל ומצליח לגייס את המשאבים הרבים כל כך מבחינתו על מנת לרכוש עוף, מדגישה התורה: וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה'...וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה' (ויקרא א' יד-יז). העוף המצומק שנרכש בדי עמל - גם אם הוא דל וגם אם איננו מרשים, בבואו לצד הבהמות המפוטמות שמריצים למזבח שועי עולם, מצליח הוא לבטא את הנפש המובאת עימו, את הפת שנחסכה מפיותיהם של בני המשפחה על מנת לרכשו. הוא מצליח לבטא את השעות הנוספות והזיעה שניגרה מבני המשפחה מתוך רצון להביא לידי ביטוי את אהבתם ואמונתם הפנימית.
כאן מדגישה התורה על פי דברי חז"ל, כפי שמביא רש"י: "והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים ואין נפשו קצה עליו. ולמה אמר הכתוב "והקטיר"? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני". בהמשך דבריו אף טורח רש"י להזכיר כי נאמר בעוף "ריח ניחוח" ונאמר בבהמה "ריח ניחוח", לומר לך: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים".
ללמדנו בא הכתוב כי אופי הנתינה, איכות ההקשבה, חיבורו של הלב למעשה - הם שמהווים את המדד לאופייה של העשייה בתחום זה. את הנפש, את עצמך אתה מתבקש להקריב - זוהי עיקרה של המשימה ולא העברת הרכוש מיד ליד.
דוד אנסבכר, חבר בית מדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
