 |
/images/archive/gallery/282/082.jpg איור סמים בהתנחלויות.איור: גיא מורד
 |
|
|
|
|
| ביש"ע כבר לא מתביישים לגלות: הפיגועים, הקורבנות והמלחמה על הבית מדרדרים בני נוער להתמכרות לאלכוהול ולסמים מסוכנים מאז תחילת האינתיפאדה. אנשי מקצוע מצביעים על קשר ישיר בין חשיפה לטרור לצורך למצוא נחמה בבקבוק או בג'וינט |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
מרב בטיטו-פריד, סופשבוע
1/4/2005 2:45 |
|
|
|
|
|
|
|
זו היתה נקודת השפל בחייו הצעירים של מ'. קדמו לה אירועים קשים אחרים: הרצח האכזרי שבו נסקלו למוות שני חבריו מהיישוב תקוע, החילול הצורב של בית הכנסת ביישוב ופיגוע ההתאבדות שבו נהרגו בני כיתתו שהיו בדרך לישיבה. עכשיו הגיע אל תחתית החבית. רובץ על מדרכה בלב ירושלים, קבצן תכול עיניים, מבקש מעוברים ושבים כמה שקלים, מפנטז על הרגע שבו ישאף עמוק את מנת החשיש הבאה.
מהעבר השני של הרחוב הוא פתאום זיהה את סבא וסבתא. "התחלתי לרוץ. חיפשתי מקום להתחבא, חיפשתי מקום לעשן משהו. אני רץ, בורח מהבושה הנוראית, וחושב: 'איך הידרדרתי למצב הזה?'. אני ממשיך לרוץ ומרוב בלבול כמעט נתקל בהם, בסבא וסבתא היקרים שלי. שרק לא ייראו אותי. שרק לא ייראו
אותי".
סבא וסבתא לא ראו. הם לא ידעו שהנכד המתוק, תלמיד הישיבה, תושב התנחלות גדולה, הוא ילד נואש המכור לסמים ולאלכוהול. גם אף אחד אחר לא ראה. אביו של מ', מנהל מוסד חינוכי גדול, ואמו, עובדת סוציאלית, עלו מארצות הברית כשהיה בן שבע. בגיל שמונה כבר התחיל לשתות. "זה היה שמחת תורה ובשמחת תורה צריך לשמוח, לא? הייתי בבית הכנסת ביישוב, כל המבוגרים שתו כמובן, אז מהר מאוד קלטתי את העניין ואני וחברים שלי גנבנו בקבוק וויסקי. הלכנו לשירותים וחיסלנו אותו. הרגשתי טוב, זו הפעם הראשונה שיכולתי למרוח חיוך על הפרצוף, ממש כמו שציפו ממני כל הזמן. כמובן שזה לא היה הדבר האמיתי, אבל מהר מאוד הבנתי שכדי לקבל חיוך צריך לשתות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בקבוק וודקה ליום
|
|
|
 |
|
|
|
את האינתיפאדה רואה מ' בתור השחקנית הראשית על בימת חייו הפרטית, הוא מאשים אותה בהידרדרות המהירה שלו. "רציתי חיבוק, רציתי שיאהבו אותי ושיקבלו את זה שאני עצוב לפעמים. רציתי לדעת שיש מישהו קרוב שיכול לתמוך בי, אבל זה לא קרה. ואז התחילה האינתיפאדה.
"באותה תקופה הייתי מאוד דתי. בחודש הראשון של האינתיפאדה הגעתי בבוקר לבית הכנסת ואת מה שראיתי שם בחיים לא אשכח: השחיתו את בית הכנסת. ציירו צלבי קרס ענקיים על ארון הקודש ועל הקירות וכתבו קללות ונאצות על העם היהודי. חזרתי הביתה ושאלתי את עצמי: 'איך אלוהים מרשה שיקרה דבר כזה? איך אלוהים נותן לאנשים האלו לחיות אחרי מה שעשו?'. הרגשתי שאני מאבד אמונה בכל מה שהאמנתי בו עד עכשיו: בעצמי, בחברים, בהורים, באלוהים. שום דבר, שום דבר כבר לא מחזיק אותי. ושמה קרסתי".
באותה תקופה לוגם מ' בקבוק וודקה אחד ליום, וגם הוא לא מספיק. השתייה לא מעמעמת את הכאב, לא מרגיעה את הייסורים. מ', עוד לא בר מצווה, מודיע להוריו שהוא אינו רוצה יותר להיות דתי ומתחיל לעשן גראס. הוא משיג מהחבר'ה בישיבה, מחברים ביישוב, מדי פעם קופץ לירושלים לכיכר ציון ומחדש את האספקה.
הכרוניקה של אירועי האינתיפאדה מציירת תפאורה מצמררת להתמוטטות נעוריו של מ'. במרס 2001 הוא מאבד שני חברים לכיתה, נפתלי לנצקרון ז"ל מפתח תקווה ואלירן רוזנברג ז"ל מגבעת שמואל, שהיו בדרכם לישיבה. חודשיים מאוחר יותר, ב-9 במאי , נסקלים למוות עוד שני חברים שלו מתקוע, קובי מנדל ז"ל ויוסי אישרן ז"ל, שיצאו לטיול בסביבות היישוב. "לא ידעתי להתמודד. באותם ימים פשוט הלכתי לשתות ולעשן, חיפשתי לברוח מהרגשות שלי, רק רוצה להרגיש טוב, אני ילד. סך הכל בן 12 וחצי, איך אני יכול להתמודד עם כל הכאב הזה?".
בתוך הבריחה הזו, מההורים, מהיישוב, מהחברים, נקרה בדרכו של מ' פיגוע התאבדות נוסף בירושלים. "הייתי שיכור לגמרי, הסתובבתי בירושלים וראיתי את המחבל. אני יודע בוודאות שזה היה הוא. בשניות לאחר מכן אני כבר לא זוכר שום דבר, היה פיצוץ והתעלפתי. כשהתעוררתי לא הרגשתי כלום. לא היה בי פחד או כאב. רק רציתי למות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפילו השוטרים בהלם
|
|
|
|
|
|
|
מ', היום בן 17 וחצי, אינו מקרה יוצא דופן. להפך. על פי נתוני משטרת ישראל, בתקופת האינתיפאדה (2003-2000) חל גידול עצום במספר התיקים שנפתחו נגד בני נוער ביהודה ובשומרון שסחרו והשתמשו בסמים. המספרים מדברים בעד עצמם: עלייה של 46.2 אחוז במספר התיקים שנפתחו בגין עבירות סמים בקרב קטינים בהתיישבות ביש"ע בתקופה הסוערת.
המשטרה מקצה משאבים לא מעטים לטיפול בנושא, ובשנת 2004 לבדה קיימה חמישה מבצעים רחבי היקף ללכידת סוחרי סמים בקרב קטינים ביהודה ובשומרון. במהלך מבצעים אלו נחקרו עשרות קטינים, נפתחו 137 תיקים פליליים לקטינים שסחרו בסמים ונתפסו עשרות קילוגרמים של מריחואנה.
אחד המקרים שזכו לתהודה כלשהי מכונה "פרשיית הגוש" מיולי 2004, וגיבוריה הוכתרו על ידי המשטרה כ"אלופי הסחר בסמים". שני נערים, אחד מהם בן 17 והשני על סף גיוס ליחידה מובחרת, הואשמו כי במשך שלושה חודשים מכרו 30 קילו מריחואנה לנערים בהתנחלויות ובירושלים. גם שוטרים שמכירים מקרוב את תופעת השימוש בסמים בקרב בני נוער בהתנחלויות התבטאו שהם "המומים מהעובדה שהחשודים בהפעלת רשת הענק המפיצה סמים להתנחלויות הם שני נערים". אחד מהם אף גידל בחצר הוריו שתילי קנביס, מבלי שאלו היו מודעים לכך.
הנתונים שהחלו מגיעים אל הציבור בשנה האחרונה לא הפתיעו מטפלים ואנשי חינוך ביהודה ובשומרון. כבר בשנת 2001, ממש כשהחלה האינתיפאדה, פרסמה מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית, מאמר שבו פרשה באומץ את פרשנותה בנוגע לתהליך ההתבגרותם של 21 אלף הנערים והנערות החיים ביש"ע. היא מונה חמישה מאפיינים עיקריים לחייהם של בני ה-12 עד ה-18 בהתנחלויות: חיים בקהילה קטנה ולעתים סגורה מבחינה חברתית; בידוד גאוגרפי וריחוק מערים גדולות; מתח אידאולוגי גבוה בקהילה, לטוב ולרע; אי ודאות ביחס להמשך קיומם של היישובים; איום בטחוני ונגיעה וחיכוך מתמידים במוות ובאסונות.
שפירא פוגשת במסגרת עבודתה בני נוער שלא השתלבו במערכות החינוך הרגילות ביישוביהם, מטפלת בהם ומכוונת את הוריהם במשבר הזהות הכואב של ילדיהם. שפירא: "המתבגרים שאינם משתמשים בהזדמנויות החברתיות הקיימות ביישוב, מוצאים את עצמם נזקקים לבריחה החוצה, פיזית, ובסופו של דבר רגשית. הצורך לצאת מהיישוב גדל ונוצרה תופעה של נהירה לעיר הקרובה ביום שישי בערב ביישובים החילוניים, או מיד בצאת השבת מהיישובים הדתיים. אלה ה'כיכריסטים', כפי שמכונים בני ההתנחלויות בחבל בנימין המגיעים בכל מוצאי שבת לכיכר ציון בירושלים. מתבגרים אלה בדרך כלל יושבים על הגדר מבחינת זהותם האישית, גם הדתית וגם החברתית. תהליכי ההתבגרות שלהם הם אינדיבידואליים יותר.
"המתבגרים ביש"ע מתמודדים עם אירועי טרור במעגלי פגיעה שונים. לעתים הם בעצמם או בני משפחותיהם הקרובים הם הנפגעים, לעתים חברים או שכנים, או שהם חשופים כעדים לפיגוע כלשהו. אבל גם כאשר הם נמצאים במעגל הסובב בקהילה, שכביכול לא נפגע, הם למעשה מפתחים סימפטומים של 'Near miss' (ניצל בנס). סימפטומים אלה דומים מאוד לסימפטומים של הנפגעים עצמם, בעוצמה נמוכה יותר, וכך יש תחושות דיפוזיות של עייפות, דיכאון ואף זיכרונות חודרניים של הזמן בו נודע על האסון, שחזור דמיוני של האסון עצמו והזדהות גבוהה עם קרובי המשפחה הנפגעת".
הרב איתן אקשטיין, מנהל "רטורנו", מוסד המטפל בנערים ובנערות מכורים לסמים, מסכים עם שפירא: "הם לא ילדים רעים אלא ילדים שרע להם. דווקא אותם נערים ונערות שמגיעים מההתנחלויות, יש להם תוספת לכאב הרגיל של ילד מתבגר שלפעמים רוצה להתנסות בדברים חדשים. המצב הבטחוני שבו הם חיים מסב להם כאב בלתי נסבל, מציף אותם בעשרות שאלות לא פתורות, 'למה זה קורה דווקא לנו?'. אלו ילדים שקרו להם דברים קשים, שחוו מוות של מורים, מחנכים, רבנים. אם לא מגיעים אליהם בזמן ולא מלמדים אותם לדבר, יש להם פצצה מתקתקת בתוך העולם הפנימי שלהם. והפצצה הזאת מאוד מאוד מסוכנת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אין יישוב שאין בו סמים"
|
|
|
|
|
|
|
ב"רטורנו", קהילה טיפולית ייחודית ומבודדת המצויה בסמוך לקיבוץ צרעה, מדברים על קשר ישיר בין טראומות עכשוויות לתחושות תעוקה. שם מכירים היטב את הלחץ ואת אי הוודאות שבהם חי הנוער בהתנחלויות, ואת הפן השלילי שלהם, התנהגות בלתי נורמטיבית ובתוכה גם שימוש באלכוהול ובסמים. האנשים של "רטורנו" עורכים ימי עיון למורים ולתלמידים, לאנשי חינוך ולמטפלים בקהילה.
הם עומדים בקשר הדוק עם נציגים מן היישובים ביש"ע ומנסים לספק להם עצות ודרכי טיפול בנוער.
משיחות סגורות שמקיים אקשטיין עם רכזי נוער בהתנחלויות, ובחודשים האחרונים גם עם אנשים ביישובים באזור חברון וקריית ארבע, עולה כי יש גידול בהיקף השימוש בסמים אצל בני נוער. בתוך הקהילה הסגורה נוצר מתח פנימי קשה ולאחריו התעוררות ברמת המודעות ורצון עז למצוא פתרון הולם ברמת הפרט, המשפחה והקהילה. "בהתחלה פנו מורים שהגיעו אלינו לימי עיון שאירגן להם משרד החינוך", מספר אקשטיין, "אחר כך החלו פניות מצד הורים שחשדו כי ילדיהם משתמשים בסמים. היום כבר פונים אלינו הילדים בעצמם. אין מה להשוות בין רמת המודעות של לפני חמש-שש שנים לבין היום. לפני חמש שנים הוזמנתי להרצות בפני קבוצת מפקחים בחינוך הדתי וכולם נרדמו. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם ואמרו לי, 'אצלנו לא קיים דבר כזה'. היום אין אחד שלא מבין אותי. אין היום אולפנה, אין ישיבה, אין יישוב, שאין בו סמים".
את מ', למשל, תפסה האינתיפאדה בשעת משבר התבגרות אישי של תחושת זרות וקושי בלימודים והיוותה קרקע פורייה להתרסקות מוחלטת: החיזיון של בית הכנסת המחולל, סדרת הפיגועים שבאו לאחר מכן ואובדן חבריו הקרובים. "אצלי בבית אף פעם לא דיברו על רגשות", הוא אומר, "ההורים שלי היו סגורים בתוך עצמם, אז גם אני למדתי לחיות בתוך עצמי. שנה שלמה הייתי בודד לגמרי, בוכה בתוך הכרית ולא מסוגל להראות את זה לעולם, וכל הזמן שותה ושותה ושותה".
ובבית לא מרגישים?
"אני בכלל לא בבית. לא רוצה להיות בבית, לא רוצה להתקרב למשפחה. אני אצל חבר מהיישוב עד שעה מאוחרת ואז הולך ושותה. מגיע הביתה מאוחר, זורק לאמא, 'אין לי כוח', והולך לישון, נמרח על המיטה עם הבגדים ולמחרת אותו דבר. אבל בלב, אני רוצה שהיא תבין, שהיא תדע. אני רוצה שהיא תחבק אותי, שיהיה לי טוב. בגלל זה הלכתי לאלכוהול, כדי שיהיה לי טוב, כמו כל נער נורמלי".
אבל האלכוהול כבר לא עושה לו את זה. בגיל 11 וחצי הוא מגלה, כמו שיעידו אלכוהוליסטים ותיקים, שהמשקה כבר לא מספק את החיק החמים של השכחה. לאן מוליכים את הכאב? "מגיל 11 ידעתי מה זה גראס", הוא משיב. "כשהציע לי את זה בפעם הראשונה מישהו מהיישוב ידעתי שזה יעשה לי טוב, שאני אהיה שמח. האלכוהול רק עזר לי להירדם. רציתי לשכוח גם כשאני ער, לא רק כשאני ישן. כשהבטיחו לי שהגראס ישחרר אותי מהצורך לחשוב ולחשוב כל הזמן, ידעתי שזה הדבר בשבילי. לא שאלתי שום שאלות, ירדתי לעיר עם עוד כמה חבר'ה ושם היתה הפעם הראשונה שלי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חשיפה לטרור מעלה את הצורך
|
|
|
|
|
|
|
אנשי "רטורנו" מכירים היטב את החבר'ה מכיכר ציון, ה"כיכריסטים". הקליינטים שקונים שם את הגראס היום יהיו המטופלים שלהם מחר. כיכר ציון, כמו מקומות קבועים אחרים (חוף "דוגית" בכנרת והחוף באילת), היא הבית החדש שלהם. נערים צעירים, מגודלי שיער ויחפים, שמרגישים גאווה משונה על השתייכותם לחבורה יוצאת דופן של מי שהעזו לדבר בשפה אחרת ממה שמכירים ביישוב, הצליחו לצאת מהקלחת הרותחת של יש"ע.
"ושם הם פתאום מוצאים את הפסיכולוגים שפותרים להם את הבעיות של כאן ועכשיו", אומר אקשטיין, "הם פוגשים את ד"ר באנג וד"ר ג'וינט וד"ר אקסטזי. בשלב הראשון כאילו פתרו לך את הבעיה, אבל במשך הזמן העסק מתחיל להסתבך. הצעירים האלה מזכירים לי את ילדי הפרחים של שנות השישים: חיים על רקע מלחמה שלא מובנת להם ושואלים את עצמם: 'באיזה צד אנחנו בעצם?'.
ילדים בגיל הזה מנסים לפתור שאלות כאלה על ידי בריחה, ושימוש בסם הוא בריחה מצוינת עבורם".
איציק יצחקי, רכז ההדרכה ב"רטורנו" ותושב התנחלות גדולה בשומרון, אומר שהקטנה שבבעיותיו של המשתמש המתחיל היא השגת הסם. "אין היום יישוב, שכונה, או התנחלות בארץ, שאין בה סמים. זה מאוד פשוט. כל התנחלות קרובה לאיזו עיר, כל הנערים ביישוב יודעים שיש את החבר'ה האלה שאתה יכול לפנות אליהם, תמורת סכום סמלי תשיג את מה שצריך ותביא את זה להתנחלות. תמיד יש את הנער הראשון שיביא את הסמים ליישוב, ואז, כמו במחלה, ידביק עוד חבורה של נערים. מדובר כאן בהתנחלויות שנמצאות ביהודה ובשומרון, ליד כפרים ערביים, והקרבה הפיזית מקלה על קשרים אישיים.יש פועלים שבאים לעבוד ביישוב, דרכם אפשר להשיג ממש בזול".
א', בן 16, מאושפז ב"רטורנו" בתהליך גמילה מתקדם, מגלה שהוא זה שהביא לראשונה את הסמים ליישוב שלו, יישוב גדול בלב השומרון. "בהתחלה היינו חייבים לנסוע לאחד ממקומות המפגש הידועים כדי לקנות סמים, אבל בגלל המרחק ובגלל שלא יכולנו לנסוע כל פעם לירושלים או לאחד החופים בכנרת, התחלנו להביא ליישוב כמויות גדולות יותר. זה נהיה נוח, כבר לא היינו צריכים לצאת מהיישוב כדי לעשן גראס". גם מ' מתפלא על השאלה: "זו לא בעיה להשיג את הסמים, באמת שזה פשוט. הבעיה היתה ונשארה הבדידות. חוסר האמון בהורים שלי, באלוקים, בעצמי. ואני רואה את החבר'ה האלה מסביבי בישיבה, מזהה אותם בקלות. מזהה את הבדידות".
לשפירא אין כל ספק שלמגורים ביש"ע יש השפעות ייחודיות על התפתחות הזהות האישית של הנוער, בוודאי בעת משבר קהילתי. היא מספרת על נער בן 14 שהגיע לטיפולה לאחר רצח של תושב בהתנחלות שבה למד. אותו נער נתפס בגניבה של אמל"ח מחיילים ששמרו בבית ספרו, ובחקירה שערכו לו התברר כי נסע, עם החומרים בילקוטו, הביתה באוטובוס מלא תלמידים. "הנער הזה לא שקל את חומרת הסיכון במעשה שלו ורק אמר, 'לקחתי שיהיה לי נשק להגנה עצמית במקרה שיתקיפו אותנו, שנוכל להחזיר, כי לחיילים לא תמיד מותר להחזיר'. ביטוי לחוסר אמון במערכת שאמורה להגן עליו, ההורים, החיילים, בית הספר. במשפחות רבות ביש"ע משתנים גם יחסי הגומלין. המתבגר חושש לשלום הוריו, וההורים לשלומו, ובכל פעם שמישהו יוצא מן היישוב הדאגה כל כך גדולה עד שנוצר מצב של לכידות יתר במשפחה, כזו שלא משאירה רווח למתבגר".
שפירא מצביעה על תקנות שמנהלי בתי ספר נאלצו לקבוע לאחר אירועים קשים, כמו רצח שני הנערים בתקוע, תקנות שאף הן הצרו את צעדי המתבגרים: "שני הנערים שנרצחו לא הלכו באותו יום ללימודים אלא יצאו לטיול. אף אחד לא ידע על כך משום שבבית הספר חשבו שהם בבית ובבית היו בטוחים שהלכו לבית הספר.בעקבות זאת יצאו הנחיות למנהלי בתי ספר ביש"ע להתקשר לביתו של כל תלמיד שמאחר בבוקר ושלא הודיע על סיבה לאיחור.המשמעות המיידית עבור המתבגרים היא שאין יותר אפשרות להבריז, בוודאי לא ללכת לטייל לבד, אולי גם לא לנסוע בטרמפים ובכלל, מעט מאוד מרחב אישי ואולי סודי נשאר פתוח. הצד השני של המטבע: המתבגרים זקוקים למרחב הזה מאוד והם ינסו ליצור אותו בדרכים אחרות".
אחת הדרכים הנפוצות והמקובלות היא השימוש בסמים. במחקר שערכו ד"ר רות פת-הורנצ'יק ואסנת דופלט מהמרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה בבית החולים הרצוג בירושלים התברר, כי בקרב בני נוער שנחשפו לטרור עלה השימוש בחומרים ממכרים בכמעט מאה אחוז לעומת השימוש בקרב בני נוער שלא נחשפו לטרור. בתוכנית המניעה והטיפול שאותה מציעים לגורמים המטפלים בהתנחלויות, הם מדגישים את החשיבות באיתור בני הנוער המצויים בסיכון בעקבות פוסט-טראומה ויצירת דיאלוג הורים-ילדים בנושא בקשת עזרה, דיבור על קשיים והתמודדות משותפת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרגשתי כל כך נטוש
|
|
|
|
|
|
|
למ' לא היה סיכוי להתמודדות משותפת מהסוג שעליו מדברים ב"רטורנו". הוא פשוט ניתק מגע, הוציא עצמו מטווח הסיוע האפשרי. "אני בורח מהבית וחוזר, ואז הם מעיפים אותי, אני בורח וחוזר, והם שוב מעיפים אותי. הם ניסו רק לאחוז במשהו, לעזור לי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. זה הרי לא התחיל אז, זה התחיל הרבה קודם, זה התחיל כשהייתי חוזר מבית הספר ואומר,'הכל בסדר', והם לא שמו לב שהכל בכלל לא בסדר, כשבכיתה ז' הייתי שותה והם אפילו לא הריחו את האלכוהול. כשכבר ניסו להציל אותי זה היה מאוחר מדי".
מ' בילה מדי ערב בכיכר ציון עם החברים החדשים שהכיר שם. עישן, "מרחתי לעצמי חיוך על הפרצוף", והרגיש שלא אכפת לו משום דבר בעולם. "חשבתי שאני שולט על החיים שלי. גונב כסף מההורים שלי ומעשן. עושה מה שאני רוצה, שולט על כל העולם. לחזור הביתה או לבית הספר זה להיקלע לשליטה שלהם, שהם יגידו לי מה לעשות, לכן פשוט נעלמתי להם, לשבועיים. מדי פעם הגעתי בשלוש לפנות בוקר כדי לחטוף תנומה ולאכול משהו. הם ידעו והחביאו ממני את הכסף כדי שלא אוכל לגנוב. ואני? נשארתי מחוץ לשום דבר".
בלילות היה מוצא סמטה ריקה או מדרכה צדדית להניח את ראשו ובימים פשט יד. "כדי לא לחזור הביתה ולבקש כסף מההורים, וכדי לא לסחור בסמים כי פחדתי מהמשטרה, הושטתי את היד שלי. אני מתבייש בזה עד היום ונזכר איך פחדתי פחד מוות שמישהו יראה אותי עושה את זה. זה כבר הפך אצלי לתחביב. התחלתי לעשות את זה כל יום. במקום לעשות דברים אחרים הייתי מקבץ נדבות: 'ילד מסכן (הוא מלעיג בקולו), אפשר שקל? נתקעתי, אני צריך לעלות על אוטובוס ואין לי כסף לנסיעה'".
למרות הדברים הקשים, מ' עודנו אוהב את הוריו ומודע למצב הבלתי אפשרי שהזמן והמקום כפו עליהם. "הסיטואציה שהם היו בה לא נוחה בכלל. זו סיטואציה קשה! אני לא מאשים אותם בכלל, זה לא עניין של אשמה, זה עניין של אחריות שהורים צריכם לקחת. ובכל זאת, אני מרגיש שהיה בחינוך שלי פספוס גדול. היהדות היא לא סתם אוסף של מצוות ועבירות, היהדות היא חיים מלאים ברוחניות ושמחה ואהבת השם. כשילד יושב בתפילה ומתפלל ואומר: 'ברוך אתה השם' וחושב על בריטני ספירס, אז מישהו יודע מי זה השם שלו?".
ההורים הצליחו לבסוף לשכנע את מ' לערוך סדרת בדיקות, שהוכיחו מעל לכל ספק שהילד מכור לסמים. בתמורה קיבל מהם מ', כפי שדרש מראש, 50 שקל. היתה זו הוכחה ניצחת כי בנם חייב לקבל עזרה. מ' הסכים להיכנס לטיפול ב"רטורנו", כשלמעשה היה כבר מסודר עם כמות מספקת של חשיש ותוכנית מפורטת לבריחה בלילה הראשון. תוכנית הגמילה בת עשרת החודשים שהציעו לו במקום דמתה בעיניו לנצח שלא ניתן לצלוח. הוא הגיע לקהילה מצולק משוטטות הרחוב, גדוש ציניות מרושעת כלפי כל חמלה שהוצעה לו. כשהושיבו אותו בקבוצת נערים, התחכם והציג את עצמו בשם "ערן".
מ': "האמת שפחדתי נורא. הרגשתי כל כך נטוש. ההורים שלי, למרות כל הכעס שלי כלפיהם, כבר הלכו הביתה, וזו הפעם הראשונה שהרגשתי לבד בעולם. כל מי שדיבר צעקו לו: 'אוהבים אותך'. זה נשמע מצחיק, כמו בדיחה על מוסד גמילה או כת כזאת. אבל פתאום, אחרי שהצגתי את עצמי בתור 'ערן', כולם צעקו 'אוהבים אותך ערן'. כל הרגשות שלא הרגשתי המון זמן חזרו אלי בבת אחת. האהבה באמת מילאה אותי. זה לא נשמע סתם, זה באמת נגע בי. פעם ראשונה שאמרו לי דבר כזה ולא בגלל שהבאתי להם משהו לעשן או שתיתי איתם או הצחקתי אותם. הם אמרו לי את זה כי הגעתי לשם, כי עשיתי משהו בשביל עצמי. זה נגע בי, זה נתן לי כוח".
מ' בכה בפעם הראשונה מאז החלה האינתיפאדה. בכה ובכה. בכה את שתיקת הוריו, בכה את אטימות החברים, בכה את קוצר ידם של מוריו בבית הספר, בכה את היסח הדעת של הקרובים לו ושל המדריכים בתנועת הנוער. משם למד להעריך גם את השמחות החדשות שנגלו לו ולקדם בברכה את הנפילות שהיו בתהליך הארוך והקשה של הגמילה. ב"רטורנו" מספרים שהוא היה צריך ללמוד איך מתחבקים וגם איך מקבלים חיבוק. עשרה חודשים אחרי, מ' צוחק ומספר איך למד להגיד להוריו בפשטות שהוא אוהב אותם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להתראות בגוש קטיף
|
|
|
|
|
|
|
הרב אקשטיין ואנשיו מטפלים בעשרות בני נוער בשנה ואלפים כבר היו בימי העיון שלהם. אבל טיפול גמילה של ממש הוא אפשרות נדירה, למתי מעט. אקשטיין מספר שבכל הארץ ישנן פחות ממאה מיטות המיועדות לגמילת נוער מסמים. בשני מוסדות הגמילה האחרים לנוער, "מלכישוע" ו"ליפתא", יש כ-65 מיטות וב"רטורנו" יש 25 מיטות בלבד. 15 נערים ונערות נמצאים בהמתנה שתתפנה להם מיטה במוסד.
והתור רק עתיד להתארך. ב"רטורנו" כבר גובשה תוכנית מניעה המיועדת לבני הנוער ביישובי גוש קטיף לקראת פורענות הפינוי הקרבה ובאה. בתוכנית המניעה מפרטים אנשי המקצוע: "בתקופה האחרונה נמצאים חלק מהיישובים במצב של אי ודאות לגבי עצם קיומם בעקבות תוכנית ההתנתקות (פינוי יישובים על פי החלטת הממשלה), דבר המוסיף לתחושות המתח והחרדה של התושבים ביישובים אלו ובפרט בקרב בני הנוער. בהיעדר התערבות מקצועית יחפשו נערים אלו מענה למצוקה. במקרים רבים הפתרון המהיר עבורם הוא שימוש בחומרים מסוכנים כדוגמת סמים ואלכוהול".
"כשיש מצוקה, ילדים מחפשים לאן לברוח", מזהיר אקשטיין. "וכאן המצוקה היא כפולה: ההורים מבולבלים. הם נשלחו לשם, הנחילו לילדיהם ערכים מסוימים ועכשיו מפנים אותם מהבית. הילדים הם ססמוגרף של ההורים. הם יחוו את התסכול והכאב שהם רואים בבית. השימוש של ילדי גוש קטיף בסמים יהיה הצונאמי שלאחר רעידת האדמה של ההתנתקות".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
