 |
/images/archive/gallery/282/200.jpg עדי ארד.
 |
|
|
|
|
| ג'אז וחזנות, קול מהשמיים וביישנות, ואולי להבהרת אחדות הניגודים יספיק האוקסימורון - זמרת ודתייה. עדי ארד בראיון ל"מקור ראשון": אני מרגישה את אלוהים בתוך הנשמה שלי |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
משה שטרן, מקור ראשון
31/3/2005 9:14 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהגיעה עדי ארד (33) למסע הופעות בספרד לפני כמעט עשור עם להקת 'התל-אביבים' היא הודיעה לחבר'ה שבשבת היא לא עולה על הבמה; אלא שההבטחה הזו כמעט לא עמדה במבחן המציאות. "מה אכפת לך", אמרו לה, "מי כבר רואה אותך כאן". לרגע השתכנעה וכבר עלתה לבמה לבאלאנס, אבל משהו לא עבד והיא ירדה מיד. "איזה כיף לי, אני כנראה באמת דתייה", סיכמה את האירוע באוזני חבריה המשתאים.
המקרה הזה משקף כנראה את התנהלותה ולבטיה של ארד במהלך שנות הקריירה שלה כזמרת דתייה, צמד מילים שבעיניי רבים הוא כמעט אוקסימורון. שערה הבלונדיני הסתור והופעתה הריקי-גלית מבלבלים משהו. אף פעם לא היססה לשיר ולהופיע, ועם זה אי אפשר לטעות בדתיותה. בקיצור, חייזר לא מצוי במקומותינו, מהסוג שבתהליך איטי מתחיל לחלחל לאיטו לציבורים רחבים יותר, בהם זה הדתי, שאותו היא רואה היום כקהל היעד העיקרי שלה.
היא לא ממש ירוקה על הבמה. בעבר שרה עם להקות והופיעה במחזות זמר, בהם תפקיד ראשי ב'שיער' ובתיאטרון 'יידישפיל'. בשנים האחרונות הופיעה עם להקת בנות שענתה לשם 'עננה', עמה גם
הוציאה את דיסק הבכורה שלה בשנה שעברה. אבל הופעת היחיד שלה, שאת הבכורה שלה ערכה לאחרונה באולם התרבות החדש (ממש מהניילון) 'עולמות' בפתח תקווה, היא בעצם הערב הראשון שבו היא מביאה את עצמה בסולו.
הקהל קיבל אותה בחום: מופע הבכורה הראשון מסוגו הצליח לסקרן רבים, וכל הכרטיסים נמכרו מראש. אז נכון שחלק ניכר מיושבי האולם היה הומוגני-משהו, בואו נאמר שהיה זה בעיקר קהל דתי מודרני של בני חמישים פלוס-מינוס; אבל בשורה התחתונה כ-300 איש מילאו את האולם, וזה בהחלט מרשים.
הרפרטואר שלה אקלקטי לגמרי: חזנות, חסידי, עברי ומיוזיקלס. 'יום יבוא' הבלוזי או 'לכל אחד יש' מושרים מפיה בטבעיות, ממש כמו 'ואני תפילתי' שהלחינה בעצמה או קטעי חזנות של משפחת מלבסקי. כולם, לטעמה, הולכים מצוין ביחד. מאחוריה הרכב צנוע של שלושה נגנים: פסנתר, תופים וסקסופוניסט שמדי פעם גם החליף לקלרנית. האווירה הכללית שידרה נינוחות, ערב לא-רוקיסטי ונטול גיטרות בעליל, ג'אזי בחלק לא מבוטל שלו. משהו אחר מזה שעשתה בשנים האחרונות עם להקת 'עננה' שליוותה אותה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
'זאת חזנית?'
|
|
|
 |
|
|
|
אז זהו, מצאת את מקומך אחרי שנות חיפוש?
"קשה לי לעלות על הבמה ולא להיות אותנטית. כנראה הסיבה שלא הופעתי עד היום במופע יחיד היא שבאמת לא הייתי שלמה. מצד אחד אמרו לי: 'לכי תהיי רוקיסטית', ומצד שני דחפו אותי לכיוון של חזנות, ולא הייתי שלמה עם בחירה רק בכיוון אחד. זה שאני מעלה עכשיו את המופע, יכול להיות קשור גם לכך שנהייתי אמא והרבה דברים עברו עלי בהשלמה ובבשלות, ובהבנה שאני באמת לא חייבת לבחור. אנשים נורא אוהבים לקטלג, אבל זה לא אומר שאני חייבת להיכנע לזה".
בין מה למה חשבת פעם שתיאלצי לבחור?
"למשל בין חזנות ויידיש לבין ג'אז ומוסיקת נשמה. מושך אותי לעלות ולהופיע בניו-יורק עם אמני הג'אז הגדולים; תמיד היו אומרים לי: 'את נשמעת כמו זמרות הנשמה הכושיות'. הייתי יכולה לבלות שם שעות. אלה דברים שקצת נגעתי בהם, אבל באמת לא ידעתי איפה לשים את כובד המשקל.
"משהו בשנה האחרונה גרם לי קודם כל לתת קצת קרדיט לקהל הדתי. אם עד היום נתְנו לו בעיקר את 'אדון עולם', זה לא אומר שהוא לא יהיה פתוח לעוד סגנונות אם הם יבואו בצורה שיהיה לו נעים לעכל אותם. באיזשהו מקום מזלזלים בקהל הזה, אומרים: בואו ניתן לו את מה שהוא רגיל אליו.
"דרך אגב, זה לא רק במוסיקה, זה למשל גם באופנה. הרבה פעמים נורא מכעיס אותי כשאני רואה את מה שחנויות מציעות לדתיות, מתוך הנחה פטרונית ש'טוב, הן כבר יאהבו את הטעם הזה', במקום לבוא ולהסתכל מה באמת קורה מסביב. זה זלזול בהשקפת העולם האסתטית והאמנותית שיש לציבור הדתי, שצריך רק לתת לו את זה במינון הנכון כדי שלא יפגע בערכים שלו".
"לא רציתי להיות זמרת רוק ב'בארבי' כי לא באתי משם", היא ממשיכה. "גדלתי בבני-ברק, אבא שלי היה שר על שולחן השבת, ואלה לא דברים שאני מוחקת. ברגע שנהייתי שלמה עם מה שאני ועם הזהות המוסיקלית, הנשית והדתית שלי, לא באתי וחיפשתי שיתנו לי אישור על זה. אם מישהו יבוא ויגיד: 'זאת חזנית? מה זה הבגד הזה? מה זה השיער הזה?' – שיגיד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עדיף בלי נשיקה
|
|
|
|
|
|
|
ארד היא היום תושבת פתח-תקווה, נשואה ואם לאלה בת השנתיים. היא גדלה בבית דתי-לאומי מן השורה, למדה בתיכון העירוני בני-ברק ושרה לראשונה בצוות הווי של בני עקיבא. המנהל המוסיקלי של הצוות, איתן סובול, הוא גם שמלווה אותה מוסיקלית בהופעתה החדשה.
מבחינתך, להקה צבאית עמדה על הפרק?
"יכול להיות שגם אני פחדתי מזה, שאם אלך למקומות האלה אולי לא אשאר דתייה, ולא רציתי לוותר לא על הדת ולא על אלוהים. מאז שהייתי ילדה אני זקוקה לו, אני מרגישה אותו בתוך הנשמה שלי".
למרות המגבלות הזמניות, ארד לא בזבזה זמן. היא כתבה שירים, למדה מוסיקה ופיתוח קול ואף השתתפה במחנה קיץ מוסיקלי לנוער בפנימיית 'הדסים'. לנערה הביישנית מתיכון בני-ברק זו היתה הפעם הראשונה ששהתה עם זרים מחוץ לבית. "נאלצתי להראות לכולם שמצד אחד אני קוּל, אני כמוהם, אבל מצד שני אני לא: אני חוזרת הביתה לשבת ולא מבלה בלילות בחדרי הבנים".
כשכבר הגיעה בכל זאת לפרקה בהקשר האמנותי – היה זה בגיל 17 – החלה לגשת לאודישנים. אחד מהם היה הפקה של עיריית תל-אביב למחזמר 'שיער'. "בכלל לא חשבתי שאתקבל, וכשזה קרה שוב אמרתי שאני דתייה שומרת שבת ושאני מתלבשת צנוע. הם אמרו שייקחו את זה בחשבון". במשך שנה למדה איתם פסיכודרמה, שנה שלדבריה העניקה תרומה משמעותית ליכולת הבימתית שלה. "כשהציעו לי סצינות מסוימות ניסיתי בהתחלה לברוח מהן, אמרתי שזה מביך אותי, אבל ברוב המקרים התגברתי".
גם בכל מה שקשור ליחסים בין המינים לא היו לה שם חיים פשוטים. "הייתי אמורה להיות מאוהבת בשחקן הראשי שמתגייס לצבא, והיתה אמורה להיות נשיקה גדולה מאוד בסוף. שכנעתי אותם שאני אמנם מבינה את הצורך בנשיקה לפני הפרידה, אבל זה הרבה יותר חזק ועוצמתי אם אנחנו רק נסתכל ונושיט את הידיים, ואפילו לא ממש ניגע אחד בשני. הייתי די מופתעת כשאיכשהו הם השתכנעו".
לאחר שנת שירות לאומי למדה מוסיקולוגיה ופסיכולוגיה בבר-אילן. בהמשך למדה גם פיתוח קול ושירה אופראית, והופיעה במחזמר 'כל נדרי' עם דודו פישר. עם להקת 'התל-אביבים' שרה כשלוש שנים, גם כסולנית.
לימים החלה ארד להגיש תוכניות ברדיו קול חי – ובכך, אגב, היא ממשיכה עד היום. באחת ההזדמנויות השמיעה את 'בראשית' לאורי אורבך, אז איש התחנה, שהתלהב ועזר לה להתברג בתוכניתו של דן שילון 'בשידור חי', שהיתה אז הבמה החשובה והכמעט עיקרית לכל אמן וסלבריטאי. היא שרה שם את 'מקום לדאגה' של ריקי גל, ואת 'אדון עולם' עם קובי אוז.
ארד מרבה לכתוב גם חומרים מקוריים, שכמעט לא מגיעים לידי ביטוי במופע. בינתיים היא עוד לא מרגישה שהגיע הזמן, לא מבחינתה ולא מבחינת הקהל שאליו היא מכוונת.
"אני היום במקום אחר", היא מסכמת את השינוי, "קצת יותר בוגר ופחות נערי ושובבי. האימהות הוסיפה לי ביטחון. מאז נהייתי אמא כל עניין האגו, שתופש מקום חשוב אצל אמנים, הפך מינורי. פחות אכפת לי מה יגידו, ויותר מה אני יכולה לתת מעצמי. מי שרואה אותי מופיעה אז והיום יכול להעיד שההתייחסות שלי על הבמה היא מקצועית יותר. אני לא אעלה אם אני לא מרגישה שאני מאה אחוז. אם זה שיר שלא עושה משהו לקהל, אני מוציאה אותו מהתוכנית. אחרי ההופעה הראשונה כבר החלטתי על שניים-שלושה כאלה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר בעיתון "מקור ראשון".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
