 |
/images/archive/gallery/150/307.jpg בית קפה. לא קשור לכתבה. צילום:
נאור רהב  |
|
|
|
|
| בנות במכנסיים אאוט, בנות בחצאית אין. בשביל למצוא זיווג כבר לא חייבים בליינד-דייט. יש אלטרנטיבה חדשה. סופרת NRG יהדות עשתה היכרות ראשונית |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
צביה בלום
13/4/2005 8:44 |
|
|
|
|
|
|
|
חמש דקות אחרי השעה שמונה בערב אני מגלה שטעיתי בחישובי הזמן, ומקללת את
הרגע שבו החלטתי לצאת מהבית כל כך מוקדם. על השלט שתלוי על השער כתוב: "'מכירים'. ברוכים הבאים". בחוץ, עדיין אין אף אחד.
אני נכנסת בכל זאת, רק כדי לגלות שאני לגמרי לא הראשונה. בכניסה יושבות שתי בנות שמושיטות לי מדבקה עם השם שלי, להדביק על החולצה. מישהי מאחורי חוככת בדעתה. "זה מביך, להדביק את זה", היא מתנצלת. אני מודה לבנות ומדביקה את שמי בתוך הכיס הכי פנימי של התיק שלי. בכניסה לאולם אני נעצרת. שמונה ורבע, ועשרים אנשים יושבים בקצה האולם מסביב לשולחנות ערוכים.
"כבר יגיעו עוד", מזרז אותי מאחורי בחור סמכותי עם תג. אני נכנסת ומתיישבת ליד אחד השולחנות. בשלב הזה, השולחנות עדיין "נפרדים". שתי בנות בשולחן מאחורי ("תראי איזה חמוד נכנס", אומרת אחת. "אם הוא חמוד, הוא נשוי", מלמדת אותה השניה את עובדות החיים), חבורה של בנים בשולחן לפני ושולחן נוסף עם זוג שותק. לאט לאט מגיעים אנשים נוספים.
במבט מהיר לרוחב האולם אפשר לגלות מיד שרוב המשתתפים במפגש הם מהסקטור היותר דתי. בנות במכנסיים אאוט, בנות בחצאית אין. חולצות טריקו הדוקות אאוט, חולצות פלאנל משובצות - אין.
קשה למצוא באולם אנשים שחגגו את פורים בצרעה או בשפיים. בפינה עומד טייפ שמשמיע שירים עבריים ומהשולחנות הערוכים בפינה אפשר לקחת רוגעלך ופרוסות מעוגת הבית. מארגן הערב, דוד קורן, מתרוצץ באולם ומסדר דברים אחרונים.
השולחנות, שבהתחלה היו ריקים ועמוסים בעוגיות, מתמלאים אט אט בבחורים ובחורות שעד לפני רגע לא הכירו. ליד השולחן שלי התיישבו שני בחורים ושלוש בנות. זה גם היה פחות או יותר היחס: הרבה בנות, קצת פחות בנים. הבנים משתלטים מיד על רגעי המבוכה הראשונים: "העוגות פה שוברות שיניים, לא?" אומר אחד מהם, ומיד מתפתח דיון קטן הנוגע לטיב האוכל. ח', אחד מהבחורים, נשבע לי שזו לו הפעם הראשונה במפגש כזה. "אני בדרך כלל מכיר דרך שדכניות", הוא אומר. "מפגשים כאלה נראים לי המונים מדי וקשה להתמקד במישהי אחת".
לעומתו, מספר ש', שמרבית ימיו עוברים עליו בהכנות ממפגש למפגש. "אני מקבל כשלושה טלפונים בכל מפגש", הוא מספר לי, ואני מביטה בחולצת סוף המסלול שלו. מישהו אחר, ששמע את השיחה, ניגש אלינו: "טלפונים?" הוא שואל, המום כולו. "מי לוקח היום טלפונים? רק מסנג'ר. אני מקבל מסנג'רים מבנות".
מסתבר שזה הלהיט החדש: המסנג'ר. בנים, כנראה, מרגישים נוח יותר לבקש מסנג'ר מבחורה מאשר לשאול למספר הטלפון שלה. "לפעמים אני לא בטוח אם אני רוצה לצאת איתה", מספר לי אחד המשתתפים. "אז אני לוקח מסנג'ר, שזה פחות מחייב. אנחנו מדברים, ואם זה נראה לי, אני שואל אם בא לה לצאת. אם לא, אנחנו נשארים ידידים, או שאני פשוט מוחק אותה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כל המנחים נשואים
|
|
|
 |
|
|
|
בינתיים, מתייצב המנחה, ומסביר לכולנו איך הוקם ארגון "מכירים". "גם לי ולאשתי וגם ליענקי (המארגן השני) ולאשתו היה ברור שיש יותר מדי רווקים ורווקות שאף אחד לא עושה כלום כדי שייפגשו. חשבנו על דרך שיכולה ליצור חוסר מבוכה ואינטרקציה ושתפגיש אנשים בצורה לא מחייבת, והקמנו את הארגון. במשך הזמן הארגון גדל ונוספו עוד ועוד אנשים. לערב הקודם שארגנו, לפני כחודש וחצי, הגיעו 90 אנשים. היום, הגיעו כמאה שישים. אם יש פה מישהו ש'שם עין' על מישהי והיה מעוניין לצאת איתה, אבל הוא מרגיש לא נעים לפנות אליה - שיפנה אלינו ואנחנו ניצור איתה קשר. אל תתביישו - מהערב הקודם יצא זוג שעומד להתחתן בקיץ".
דוד מהסה את הקהל שמתחיל לרחוש ולהעיף מבטים לכל כיוון, ומספר על הסדנאות במגוון נושאים שמתקיימות ממש עכשיו ("כדי למנוע בלבול", מכריז דוד, "אני מודיע שכל המנחים נשואים"). הקהל מתחיל להתפזר בין החדרים, איש איש לפי העדפותיו. אני בוחרת את חדר "הוליווד ואישתי" שבו מדבר המנחה על השפעת הסרטים על השידוכים. כדי להספיק הכל, אני מתרוצצת מחדר לחדר. בין "סדנת פסיכולוגיה למודעות עצמית" שהיתה מלאה באנשים ובין "סדנת כתיבה יוצרת" שמנתה שש בנות, אני מגלה קבוצות קטנות שמתגודדות במסדרון ומנהלות שיחות הכרות ראשוניות.
מקץ שעה, כשמסתיימות הסדנאות, מועלה סטנד-אפ חינוכי בידי אריאל וארז די קאסטרו ("למה אנחנו לא אוהבים להתנצל? מי מהקהל יודע את התשובה?"), כשבסיומו, מתגבשות קבוצות של כאלה שהכירו זה עתה. המנחה, ידיו עמוסות בקופסאות עוגיות, מזרים אספקה חדשה לשולחנות ומודיע שהוא מקווה שנישאר כאן אחרי שהערב יסתיים כדי להמשיך בהיכרות.
אני מצליחה להבחין במספר בנות הרכונות אל השולחן ורושמות בקדחתנות, כשבנים נבוכים ממתינים לידן עם עט, למקרה ששלהן יתקלקל. מי שמעוניין, ניגש למארגנים ומספר להם את המספר של מי הוא היה רוצה לקבל. ידידי מהשולחן ניגש אלי בהתלהבות: מישהי מעוניינת במספר הטלפון שלו (אין לו מסנג'ר במחשב). "רק בשבילה היה כדאי לבוא", הוא אומר.
אני מרשה לעצמי לצאת רק אחרי שאני שומעת את הבחורה שישבה שולחן מאחורי אומרת לזו שלידה "הבחור החמוד ההוא? שאמרתי לך שהוא בטח נשוי?"
"נו?" שואלת ההיא.
"אז הוא לא. והנה המספר שלו. בהצלחה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
