 |
/images/archive/gallery/298/513.jpg השומרונים על הר גריזים.צילום: שמואל פסטרנק
 |
|
|
|
|
| על הר גריזים, מול שכם, חוגגים השומרונים את חג הפסח בטקס מרהיב כמו בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק. רבקה יפה צעדה לילה עם הכהן הגדול של העדה השומרונית. רק סופי צדקה לא באה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
רבקה יפה
3/5/2005 14:40 |
|
|
|
|
|
|
|
הייתי שם, והתבוננתי בעדת הגברים הלבנה שטיפסה על הר גריזים בחושך. עליה לרגל, הם קוראים לזה, הלכה למעשה. בראשם פסע הכהן הגדול, עטוף בטלית מפוספסת בתכלת, מחבק את נרתיק המתכת המוזהב של התורה. בארבע לפנות בוקר האוויר צלול וקפוא, ואד ערפילי עולה מהעמק שבין הר הברכה להר הקללה. מעולם לא נשמתי אוויר צלול כל כך, מעולם לא ראיתי את הלילה נגמר. סביבי רכסים שחורים ואפורים וכחולים. קו זוהֵר מצייר את האופק, והמראה נורא הוד.
השנה חגגו השומרונים את היום השביעי של חג המצות יום אחד לפנינו. בשתיים לפנות בוקר התכנסו חלוצי נעל על שטיחים בבית תפילתם, קראו את התורה ונשאו קולם בתפילה. לקראת סוף הלילה יצאו,
גברים וילדים, עטופים בגלימה לבנה, חבושים בתרבוש ארגמן או ברט שחור ועלו לרגל אל פסגת הר הברכה, הוא הר גריזים. על ההר הזה, הם מאמינים, עקד אברהם את יצחק. על ההר הזה, הם בטוחים, נמצאים 12 האבנים שהם שרידי המזבח שהקים יהושע. על ההר הזה, הם נשבעים, היה המשכן.
זה לא רק האוויר והנוף והשעה, זה גם האנשים בלבן שנושאים כפיים וממלאים את החלל בהמייה רכה. שכם אחד הם עומדים על האבנים, קוראים בקול פסוקים בעברית קדומה, וההרים סביב עונים להם כהד. כמו סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק, כמו טקס מרהיב של שבט נעלם. וזה כאן, חצי שעה מהבית. חוויה אותנטית ומדהימה בהדרכתו של ז'אבו ארליך, חוקר השומרון מעופרה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הכהן הגדול. צילום: שמואל פסטרנק.
|
|
|
 |
|
 |
|
גם התינוקות צמים ביום כיפור
|
|
|
 |
|
|
|
עדיין לילה, כמעט בוקר, והנשים מתחילות להגיע מכיוון הכפר, מנופפות שלום לגברים המתפללים ופוסעות עם בנותיהן לכיוון סלע גדול. שם הן חולצות נעליים ומנשקות את הגומחה באבן, ממלמלות תחינה אישית.
"מהי האבן הזו שנישקת?" אני מהמרת על אשה צעירה.
"זה הר המוראה. כאן עקד אברהם את יצחק", היא מסבירה בעברית צחה "בתורה שלנו כתוב מוראה, לא מוריה. וכאן ההר שסמוך לאלון מורה, היא שכם".
"מאיפה העברית הזו?"
"אני גרה בחולון, למדתי בתיכון רגיל".
"חוזרת היום הביתה לחולון?"
"נראה לך? אסור לנסוע בחג ושבת. לכולנו יש בתים כאן בגריזים ונשארים עד מוצ"ש".
"את דתיה?"
"אצלנו אין דתיים וחילונים. כולנו שומרונים".
היא מספרת שעדת השומרונים מונה כ-700 איש. חציים גרים בגריזים, עובדים בשכם ושפתם ערבית פלשתינית, וחציים חיים בחולון כישראלים לכל דבר. בשלושת הרגלים מגיעה העדה כולה לגריזים לעליה לרגל. גברים נשים וטף, איש לא נעדר. הם מאמינים שהם בני אפרים ומנשה, והכהנים בני לוי, שהם לא גלו מהארץ בגלות בבל, ושתורתם השתמרה בכתב העברי הקדום כבנתינתה. הם אינם מכירים במשנה ובתלמוד.
"זה נכון שביום כיפור גם התינוקות צמים אצלכם?"
"נכון ובינתיים אף אחד לא מת מזה".
"שומרת בשר וחלב?"
"בטח"
"וחשמל בשבת?"
"אנחנו לא מדליקים חשמל בשבת ובחג. לא מבשלים ולא מחממים. את מוזמנת, נפתח שולחן ותראי, חמישים סוגי סלטים הכנו לחג".
עשתה לי תיאבון. הוצאתי מהתיק סנדוויץ מרובע ממצות, והצעתי גם לה. היא מסמיקה, "זה חמץ בשבילי. מותר לנו רק מצות שאנחנו בעצמנו טוחנים ואופים, עגולות, דקיקות ורכות, עם מלח".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הגבהה. צילום: שמואל פסטרנק.
|
|
|
|
|
|
|
שם עינו את דינה
|
|
|
|
|
|
|
לידינו חולפים הגברים בתהלוכה. החזן מסלסל פסוקים ומקהלת קולות עונה לו מנגד. הם מתפצלים לשתי קבוצות כדי לסמל את קריעת ים סוף, וספר התורה עובר בתווך ביניהם. איני מבינה מילה, אבל אני מבינה הכל. בתוכי מתרגשים חוויות ואירועים שצרובים בדמיון - עליה לרגל, מתן תורה, עם, ארץ.
"שם הר עיבל", מצביע המדריך על ההר מולי, "העיר שמשתרעת בעמק למרגלותיו היא שכם". שכם, אני ממצמצת במאמץ לזהות צללי בתים, פנסים מהבהבים. שם שכם. שם עינו את דינה, שם מכרו האחים את יוסף, שם נרצח מדחת יוסוף ושם נטבח הלל ליברמן, "וכאן מימין היישוב ברכה".
אור בהיר מנער את החושך, צובע את ההרים בגוונים של ירוק, מאיר קבוצת בתים קטנים ולבנים מגודרת על צלע ההר השכן. היישוב ברכה עדיין ישֵׁן, רק דגל כחול-לבן מנופף לי לשלום. הנה הארץ לרגלי. ברכה, איתמר, מחנה הפליטים בלאטה, שכם, גריזים, קבר יוסף, אלון מורה. האוויר שקוף ושקט. ככה נראית אשלייה של שלום ושלווה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
