 |
/images/archive/gallery/304/946.jpg עטיפת הספר ''ימים אחרונים של תמימות''
אתר סטימצקי  |
|
|
|
|
| לרגל צאת ספרו "ימים אחרונים של תמימות", פגשה גלית גרינפלד את נעם קצב לשיחה מורכבת. בראיון שלפניכם לא תמצאו את המילים "אבא", "גילה", ו"נשיא המדינה" |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
גלית גרינפלד
18/5/2005 8:01 |
|
|
|
|
|
|
|
הוא יושב למולי, עדין שקט וצנוע עד כדי סגפנות, כאילו לא מבין למה בכלל התכנסנו. אני צריכה להזכיר לו שהוא כתב ספר, ושצריך לצאת איתו ל"סיבוב הופעות", כדי שאנשים יכירו ובעיקר יקראו את הספר שקראתי בנשימה עצורה.
רומן הביכורים החדש של נעם קצב מגולל שנה אחת בחייו של יצחק, נער בן 15 בישיבה חרדית החי חיים "חומים" - בגוון המדכא של הריהוט בחדרו בישיבה. יסודות הדת והאמונה שלו מתחילים להיסדק ולהתערער כאשר מחשבותיו מתחילות לנדוד בתפילה. יצחק מוצא את עצמו מוכיח את אלוהים, קורא ספרים "חיצוניים", הולך לפאבים, מגלה את עולם הנשים ונמשך לגילוי חיים שנראים לו כמסקרנים אל מול חומותיה הבצורות של הישיבה. ברקע לסיפורו מופיעות דמויות מרכזיות ומשפיעות בחייו כמו רב הישיבה אותו יצחק מעריך ואוהב, יצחקל'ה, בחור אקסצנטרי שבורח לשדות לטקסים ליליים
ומאיים על כולם בנבואותיו וכמובן רחל - הבחורה הראשונה אליה הוא מתאווה ומפנה את תשוקותיו.
זהו הרומן הראשון של קצב, אשר כתב את הספר בכמה חודשים בודדים. הוא בן 32, יליד קריית מלאכי אשר התחנך בישיבת אור עציון. לאחר הישיבה, למד קצב שלושה חודשים במכון מאיר כדי "להתחזק" ומשם המשיך לצבא. הוא למד באוניברסיטת חיפה פסיכולוגיה ותקשורת ובשנים האחרונות גר בתל-אביב. בשנה האחרונה חזר לקריית מלאכי.
את חיי הדת עזב נועם קצב בגיל 22. למרות הזמן הרב שעבר מאז, כל ניסיון שלי להוציא ממנו תגובה רגשית לדת העלה חרס. סיפור סמי-ביוגרפי? צורך למלא משהו? התמודדות עם הבחירה? כל ניסיונותי עלו בתוהו. הספר ידבר כמעט אל כל לבו של בוגר ישיבה או בנות אולפנה לדורותיהם. בעצם לכל אדם שרצה או רוצה לצאת ממסגרת שמגבילה אותו ולבחור מחדש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא רוצה לפגוע בעולם הדתי
|
|
|
 |
|
|
|
למה בחרת לכתוב את הספר הזה על העולם שעזבת? מעורבות אישית?
כתיבת הספר לא קשורה לחוויות הפרטיות שלי. לא מדובר בצורך לכתוב יומן או לפרוק מטען נפשי. פשוט רציתי לבטא את עצמי בצורה כתובה. ידעתי שאני חייב לכתוב משהו ברגע נתון וידעתי שעליו אוכל לכתוב הכי יפה. מגיל 20 אני מסתובב עם המחשבה לכתוב את הספר אבל לא הרגשתי שאני ממש בוגר או בשל לעשות זאת. לא רציתי לכתוב על הישיבה בגלל שחששתי שיעשו את הקישור הישיר אליי. יצאתי מהעולם הדתי, אך איני מגדיר עצמי כדתל"ש. העולם הזה כבר לא מעניין אותי בכלל, אך לפני שנה וחצי הרגשתי שאני יכול לכתוב אותו. החומר והדמויות היו בראשי כבר שנים רבות ורק הייתי צריך לרקום את העלילה ולסגנן את הכתיבה.
כתבת על ישיבה חרדית, כאשר ברור שניתן להחליפה בכל ישיבה דתית לאומית, למשל זו שלמדת בה
ניסיתי להרחיק את דמותו של יצחק ממני כמה שאפשר וזרקתי את אותו לישיבה החרדית -ומשם, שיסתדר לבד. יש דמיון לישיבה מבחינת הנוף האנושי והנוף הגיאוגרפי, אך הדמויות הספציפיות והמקרים לא התרחשו באמת. זו עלילה שהומצאה לצורך כתיבת הספר.
בהקדמה כתבת כי יש ישיבות רבות וכל המחפש קשר למציאות עושה זאת באחריותו - למה כל האפולוגטיקה הזו?
אני מפחד שמישהו יקשר בין דמות שהכרתי לדמות שעלתה לי בראש ואני לא רוצה לפגוע בעולם הדתי. אני מעריך את האנשים שנמצאים שם ורוצה לצאת בסדר. היו לי מחנכים דגולים ואת הערכים שקיבלתי לא הייתי מקבל בשום חינוך אחר. זה יהיה גס רוח ולא הוגן לבעוט בהם ולהתלונן על כל אותם דברים שלא התאימו לי באופן אישי.
יצחק מדבר על תאוות ויצרים ולא מדבר כמעט על אמונה. האם הוא בכלל מאמין באלוהים?
יש קטעים שהוא שואל שאלות ומדבר על אמונה, אך הם אכן מינוריים יחסית לעולם הרגש. לדעתי הוא לא מאמין בתוך תוכו בבורא עולם, אבל בין לעשות משהו ללא לעשות משהו ולהתמודד עם זה, הדרך ארוכה. יש הרבה אנשים שחיים בשקר - בחיי האהבה, בעבודה, והעולם לא מתמוטט עליהם. גם יצחק חי בשקר קטן, אבל זה מה שטוב לו. אני לא הייתי חי ככה. אי אפשר לשכוח שהוא נער בן 15 וברור שיבחר בדרך הקלה. הרעיונות שלו אינם הכי עמוקים או נשגבים שיש. זה הקסם שלו. זו תמימות לשאול את השאלות הפשוטות שמזמן הפסקנו לחשוב עליהם כי לא מצאנו תשובה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: יהודה בן-יתח
|
|
|
|
|
|
|
קל יותר להאמין באלוהים
|
|
|
|
|
|
|
"רציתי להיות בן אדם אחר עם תסרוקת שונה כמו שאיציק אמר ועם בגדים צבעוניים. ללבוש ג'ינסים וסווטשירטים, לקנות נעלי ספורט כמו של החילונים. רציתי- אך קיר גבוה ניצב מולי. יראת ה' עדיין הייתה חזקה מכל פיתוי שהכרתי. הפחד שלט בי. דברי המשגיח על המוסר הדהדו בי במשך היום, ודברי אלוהים חיים טרדו את מנוחתי בלילה. ברית עולם עמדה לי לרועץ. איתנה וארוכת שנים. ואני בנעורי השופעים הייתי חדור רצון עז לבתק אותה".
רצית להיות חילוני?
כן. להיות דתי זה לא נחשב למודרני, זה לא היה "אין". להסתובב עם כיפה ופיאות זה לגרום לאנשים להסתכל עליך ולך להתנהג על פי קודים מסוימים. אי אפשר לצעוק, לקלל או להתחיל עם בחורות. מפה נובע הרצון. ההופעה החילונית מעניקה הכשר להיות מי שאתה רוצה להיות. כשהיינו יוצאים לבלות, עד הכניסה לפאב היינו עם הכיפה על הראש, אבל לא הורדנו אותה כדי להיראות כמו כולם אלא רצינו למנוע חילול ה'.
מתי הרגשת שאתה משקר?
הרגע שבו הבנתי את השק, היה גם הרגע שבו החלטתי כי אני לא מוכן יותר. המשכתי לקיים חלק מהמצוות והלכתי עם הכיפה, גם כשהיה ברור לי שאני לא רוצה לעשות את זה. הייתה שנה של פסיחה על שתי הסעיפים, אולי כי היה קשה לעזוב את אלוהים. הפסקתי להאמין בו והייתי צריך לבנות עולם רגשי חלופי, בהנחה שאלוהים נמצא בלב שלי ולא בשמיים. כשנכנסתי לאוניברסיטה, גיליתי עולמות חדשים של פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע. אז הראש נפתח. אז הבנתי שהרעיונות שגדלתי עליהם הם לא האמת לאמיתה ושהאמונה הדתית קשורה יותר לעולם המחשבות שלי מאשר למציאות האובייקטיבית.
גילוי קשה, לא?
מאוד. אנו פונים לאלוהים כשקשה לנו וכשטוב לנו. הוא נותן לנו את פשר המוות ואת מה שיקרה אחריו ואלו סיבות מספיק טובות להאמין בו. קל יותר להאמין בו מאשר לעזוב אותו, לפחות מהבחינה החברתית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העיקר לחיות חיים שלווים ונוחים
|
|
|
|
|
|
|
"נדרשו לי כמה שניות עד שנתחוור לי מעשהו. יצחקל'ה עבר בכל רחבי בית המדרש וחבט בחפץ מתכתי כלשהו על הסטנדים, עמדות התפילה והלימוד האישיות ....רשימת החטאים שנאלצנו לספוג באותו ערב מיצחקל'ה באותו ערב בבושת פנים כללה חילול שבת (שלוש חבטות), אי נטילת ידיים לפני הסעודה (שתי חבטות) והלבנת פני חבר ברבים ( עשרים ושתיים חבטות). על שפיכת זרע לבטלה היו בין עשר לתריסר חבטות (הדעות היו חלוקות), ועל לשון הרע - בין חמש לשבע חבטות".
יצחקל'ה, הלומד בישיבה עם יצחק, הוא מעין נביא זעם, המאשים את רעיו החוטאים. האם הוא סוג של תת מודע של כל היצרים האפלים?
דמותו של יצחק'לה נותנת את הפן ההומוריסטי של הסיפור. המקרה שלו אמנם מאוד דרמטי, אך אם מתייחסים אליו עם חיוך מגלים שהוא בסך הכול צוחק על כולם. הוא יותר קונדסון מאשר המוכיח בשער כפי שהוא מוצג בסיפור. כשהוא בורח לשדות, שוחט גדי וטובל את אצבעותיו בדם, הדבר לקוח מטכס יום הכיפורים של הכוהן הגדול. ובאמת, אם זה נראה כל כך רע, האם הגיוני שזה מה שאלוהים ביקש מאיתנו לעשות?
לאחר שיצחק עובר שורה של התנסויות "חילוניות" אתה מחזיר אותו ל"מוטב" - למה בעצם?
הוא לא חוזר בשאלה, אלא נער שמתנסה בהבלי העולם הזה וכנראה שבסופו של דבר הם לא היו מספיק מושכים כדי שהוא יעזוב את שרשרת הדורות של היהדות. לגבי אמונה, אלוהים והתורה - אני משאיר את זה פתוח לקוראים. לא היה ברור לי שיצחק יחזור למוטב, אך החלטתי להשאיר אותו בעולם הדת גם בגלל שיש הרבה אנשים דתיים שחיים בניגוד למה שהם מאמינים. כמו שיש חילוני שמאמין באלוהים ככה יש דתיים שלא כל כך מאמינים באלוהים, או לפחות לא ב"דרבנן".
אתה שלם עם הבחירה שלו?
יצחק נמצא במקום שהוא צריך להיות, מכיוון זה המקום בו הוא יכול לחיות בצורה שלמה. אני לא רואה את העולם הדתי כאידיאל ועל כן אני לא מקנא בו. זו סתם דרך חיים של בן-אדם. הוא הלך מתוך אהבה לרב שלו, להורים, לאלוהים ולמה שמוכר לו. בכלל לא נורא בעיני שהוא קצת משקר ומרמה, העיקר שהוא מצא חיים נוחים ושלווים.
שלווה היא ערך נעלה יותר מן האמת?
בעיני לא, אך אני מבין שזו בחירה של הרבה מאוד אנשים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתגעגע לסעודה שלישית
|
|
|
|
|
|
|
בתחילת הספר יצחק מספר שהצבעים נתערבבו בנפשו. כעת, כשהוא חדל לפלרטט עם החילון, האם נפשו עדיין כמרקחה?
לא. הוא הפסיק לחשוב על דברים שאין להם תשובה מוחלטת. על אלוהים, התורה, על הצורך לקיים מצוות. צריך לבחור בדרך אחת ולהמשיך להינות מהחיים כמה שאפשר. לא להמשיך לחפור ולהתלבט.
שאני אבין, בוגר תואר בפסיכולוגיה ממליץ פה להדחיק?
אני אומר וממליץ להדחיק. למה להוציא דברים החוצה שמפריעים לשלווה?
אז אולי גם אתה לא סגור על עצמך לגמרי.
אני סגור על חוסר האמונה שלי. אני לא שייך לכלום. לא לדתיים, לא לחילוניים. לא לתל-אביב. אני מרגיש שאני לא שייך לכלום וטוב לי.
אתה מתגעגע למשהו בעולם הדתי?
לשירי הקודש של סעודה שלישית בישיבה. אני מסרב בתוקף לעשות כל דבר שקשור למצוות ולדת. הדבר היחידי שאני מקיים זו תפילת ערבית לפני יום הכיפורים, וגם זה מתוך רחשי כבוד למשפחה. אני מאמין שהעולם קיים וזהו. אין לי מטרה בחיים ואין מכוון למעשים שלי ולקיום שלי. אני חי וטוב לי. וגם כשרע- יש את מנגנון התקווה שיהיה טוב, זה שמונע מכל אדם בעצם לירות לעצמו בראש ולסיים את חייו.
האמנת פעם?
בטח שכן. הרי הייתי מדבר איתו בוקר, צהריים וערב. שאפתי לקיים כמה שיותר מצוות. רק בגיל 17.5 החלה להתערער אצלי האמונה, וגם זה קרה בשלבים.
עם איזו הרגשה היית רוצה שהקוראים יישארו בתום קריאת הספר?
הייתי רוצה שהספר יגרום לאנשים לחשוב. אם מדובר בחילוני, לעורר בו משהו. אם בקורא דתי, לערער בו משהו.
ספרו של נעם קצב, "ימים אחרונים של תמימות", ראה אור בהוצאת "שוקן".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
