 |
/images/archive/gallery/163/483.jpg מנורה (קצובר) חזני
 |
|
|
|
|
| הבמאית מנורה חזני בסך הכל רצתה לצלם סרט דוקומנטרי, ומצאה עצמה כבולה באזיקים, בלי תינוקה. יומן אישי. בקרוב הסרט |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
מנורה חזני
24/5/2005 12:20 |
|
|
|
|
|
|
|
בבוקר יום השואה יצאתי לי מהבית, חמושה בתינוק קטן במצלמה, ובתעודת העיתונאי שלי. "לבאר שבע?" תמהו הטרמפיסטים שהצעתי להם להצטרף אלי. וגם אני בלבי תהיתי - האם יום הצילום הזה, בבית המשפט בבאר שבע, שוודאי יהיה משעמם, שווה את כל הטרחה.
לפני זמן מה התחלתי לצלם סדרה על תוכנית ההתנתקות. בית הספר "מעלה", יחד עם אחת מזכייניות ערוץ 2, יזמו את הסדרה "יומן קריעה" המשותפת למספר במאים שכולם מתיישבים. הבמאים מתעדים
מבפנים את מה שעובר על הישובים בתקופה זו. כתושבת חומש בצפון השומרון, אני מתעדת את המתרחש בישוב.
אז מה לעזאזל עשיתי בבאר-שבע? מספר ימים קודם לכן, נחטפו שניים מתושבי חומש על ידי השב"כ. זה קרה בתל אביב בשעה ארבע בבוקר. למה? אף אחד לא יודע. כל פרטי החקירה חסויים. השמועות סיפרו שהמעצר קשור לחסימת הכבישים. מעצרם הוארך בשמונה ימים, ובאותו יום התקיים ערעור על הארכת מעצרם בבית המשפט בבאר-שבע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מתוך הסרט "בחומש קרוב לשמים"
|
|
|
 |
|
 |
|
"אני אשלול ממנה את התעודה"
|
|
|
 |
|
|
|
כשהגעתי למקום, הצגתי את תעודת העיתונאי שלי והותר לי להיכנס להיכל הצדק עם מצלמה. לאחר משא ומתן, הותר לי לצלם עד שתגיע השופטת. כשהגיעה השופטת, כמוסכם, ישבתי והקשבתי למשפט. הדיון היה קצר - העצורים התלוננו שלא קיבלו אוכל כשר למהדרין ומנעו מהם את התפילין שלהם. השופטת ענתה "מצידי תקנו אוכל מאל-על", ודחתה את הערעור.
מיד בתום המשפט רצתי עם חגית הראל, אשתו של אחד העצורים, לחניית בית-המשפט. חגית היתה עם תינוקת בת שנה ורצתה שהתינוקת תוכל לנפנף לאביה לשלום. אני חשבתי שזה עשוי להיות רגע דוקומנטרי מעניין, וחיכיתי עימה בחנייה כדי לצלמו. יחד איתנו רצו עוד כמה חברים ובני משפחה של העצורים. לאחר כמה דקות הגיעו למקום כמה שוטרים וביקשו מאיתנו לעזוב. לי נאמר שזהו מתקן משטרתי וכי אסור לצלם במקום. תוך כדי כך שוחחו איתי השוטרים במקום ושאלו למה אני מצלמת. "מה, את מצלמת לערוץ 2?" הסברתי שאני עושה סרט דוקומנטרי. "את עושה לפעמים כתבות בחדשות?" "לא", עניתי. אחר-כך הגיעו עוד שוטרים וביקשו מאיתנו לעזוב. השבנו שאנו ממתינות למכונית העצורים. שוטרת אחת אמרה בארסיות "מה את חושבת, שנוציא אותם כשאתן פה?"
אחד השוטרים, שהציג עצמו כמפקד המקום, לקח ממני את תעודת העיתונאי והעתיק את הפרטים. שמעתי אותו אומר לשוטר אחר "אני אשלול ממנה את התעודה". הבחורים שחיכו בצד שרו ורקדו. אחד מהם נעצר פתאום, שוטר הצמיד אותו לקיר, צעק עליו וסטר לו. כשראה שאני מצלמת הוא נרגע באורח פלא. מיד לאחר מכן הזהירו אותי – אם לא תלכי מכאן – נעצור אותך. משלא הלכתי, שמו אזיקים על ידי ונעצרתי. כל אותה העת, התינוק הקטן שלי היה בידי אחד הבחורים שהכרתי שהיו במקום. הבחור שמר על התינוק כדי שאוכל לצלם. משנעצרתי, הרחיקו השוטרים מהמקום את כל הנוכחים, כולל הבחור שהחזיק את תינוקי.
ביקשתי שיביאו לי את התינוק, ונעניתי בשלילה. צעקתי, התחננתי והסברתי שזהו תינוק יונק, אך כלום לא עזר. מפקד המקום אמר לי "אני לא לקחתי אותו ממך, אני לא צריך להחזיר". המשכתי לצעוק, כבולה באזיקים. לפתע הגיע למקום צוות צילום, כנראה מהערוץ הראשון. בשנייה אחת הוסרו האזיקים, ולאור הזרקורים הושב התינוק לאמו בליווי השוטרים, שהפכו לפתע לנופת צופים נוטפי אדיבות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עד שיבוא צוות צילום. אילוסטרציה: רועי בכרך
|
|
|
|
|
|
|
המשטרה: "לא אכפת לה מהתינוק שלה"
|
|
|
|
|
|
|
משם נלקחתי לחקירה. "אשמתך", אמרה החוקרת, היא "הפרעה לדיון באולם בית משפט". (מה שלא היה ולא נברא, אפשר לזמן את כל הנוכחים באולם, כולל השופטת, להעיד כי המשפט התנהל כסדרו). לאחר מכן נאמר לי כי כשאחתום על הטפסים – ישחררו אותי. פתאום קראו לי לחדר פנימי ואמרו לי – "תראי לנו את הצילומים". סירבתי – וכי ממתי המשטרה מצנזרת סרטים דוקומנטריים? "אם לא תראי לנו ניקח את המצלמה ונסתכל לבד". אמרתי להם שאסור להם להשתמש בציוד שלי. "אז נחרים לך את הקלטות". ביקשתי לקבל ייעוץ משפטי בעניין אך הם סירבו, וכך הוחרמה הקלטת שהיתה במצלמה, וכן קלטת נוספת שהיתה בתיקי. הורחקתי מבאר שבע ל-14 יום ושוחררתי.
כשמשה אלפי, מפיק הסדרה, התקשר למשטרה וביקש את הקלטות, הוא שמע את הגרסה הבאה: "היא לא באה לצלם, היא באה להפגין. היא נשכבה על הכביש". זה מעניין מאוד, לאור העובדה שלא הייתה שם אף הפגנה, הכל התרחש בחנייה והיה שם כל כך מעט כביש שכלל לא היה מקום להישכב. אך למה לתת לעובדות לבלבל את המשטרה. פנייה נוספת לדוברת המשטרה נענתה בתשובה: "לא אכפת לה מהתינוק שלה".
עד היום לא הוחזרו לי הקלטות. לא הועילו גם מכתב מעורך-דין, ופניות מאגודת העיתונאים ומפורום היוצרים הדוקומנטריים.
ומילה אחרונה לדוברת המשטרה: בתגובתך, לפיה לא אכפת לי מהתינוק שלי, שכחת לציין שיש לי בבית עוזי ודובון, ושאני שותה דם של ילדים ערבים לארוחת הערב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
