 |
/images/archive/gallery/308/677.jpg אל קפיטנו ארתור דה בארוש בסטו.
ארכיון  |
|
|
|
|
| דווקא במדינת ישראל, המקום שבו כל ילד לומד על פרשת דרייפוס, איש לא זוכר את השם ארתור דה בארוש בסטו. גיבור המהפכה הפורטוגזית, הקצין שגילה שאנסו את אבות אבותיו להתנצר לפני 507 שנה, והחליט שאף אחד לא יגיד לו לאיזה אל להתפלל בבוקר, לא משנה מה המחיר. והמחיר היה כבד. אריק בכר יצא לפורטוגל לגלות מה עלה בגורל המהפכה שבארוש בסטו התחיל, ובעיקר לעשות איתו סוף-סוף את הצדק ההיסטורי
|
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
אריק בכר, פורטוגל
24/5/2005 15:55 |
|
|
|
|
|
|
|
אל קפיטנו ארתור היה צריך לדעת שהוא עובד על זמן שאול. שהוא משחק באש בשעה שבה יהודי חפץ חיים צריך להתרחק ממנה כמה שיותר, שנים מעטות לפני שהדליקו את המדורות של טרבלינקה.
לו רק היית חי עדיין, כדי שנוכל לצעוק לך: "יהודי, רד מהגג, כי אתה הולך להתרסק." איך חשבת שתוכל, אחרי שהאינקוויזיציה הצליחה במבצע הטיהור האתני היעיל ביותר בהיסטוריה, להסתובב בפורטוגל, לחפש גחלים כבויות לאחר 500 שנה 500 – שנה, בן אדם – ולהחזיר אותם למקורות? שיניחו לך להסתובב בפורטוגל הנקייה מיהודים ולהכניס אלפים בבריתו של אברהם?
היום קוראים לך "דרייפוס הפורטוגזי." זה אמנם כבוד גדול, אבל את הכבוד האבוד שלך מסרבים השלטונות בליסבון להשיב, גם 44 שנה לאחר מותך. בעבור זה אנחנו כאן, והכבוד הזה ישוב ואפילו יותר מהר ממה שהם חושבים. לא
כי אנחנו ניאלץ אותם, אלא מפני שזה הדבר הנכון לעשותו, כי הרי אנו חיים היום בעידן של תיקון עוולות היסטוריות. חיי ישו, אפילו האפיפיור כבר שיגר בקשת מחילה דרך החריץ בכותל.
ואנחנו כאן כדי לספר את הסיפור שלך, כי דווקא במדינת היהודים, היכן שהשם "דרייפוס" נלמד בבתי הספר, לא מכירים את שמך. דרייפוס הצרפתי נידון לייסוריו על אף שרצה לברוח משורשיו היהודיים. אותו מהללים אצלנו. ודווקא עליך, זה שהוציאו לו את הנשמה על שהעז לחפש שורשים שנעקרו לפני מחצית האלף, לא שמעו.
"ארתור מי,"? שואלים כאן. עכשיו הם יידעו. הם יידעו על הסרן ארתור דה בארוש בסטו, גיבור המלחמה, גיבור המהפכה הפורטוגזית, האיש שגילה שאנסו את אבות אבותיו להתנצר לפני 508 שנה, והחליט שאף אחד לא יגיד לו לאיזה אל להתפלל בבוקר. גם אם זה יעלה לו בחייו ובשמו הטוב. וזה עלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אחד האנוסים בבית הכנסת בפורטו. צילום: אריק בכר.
|
|
|
 |
|
 |
|
הכיוון מערב
|
|
|
 |
|
|
|
1492 היתה שנה של תגליות גדולות. כריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה, וגם יהודי ספרד גילו את אמריקה, בפעם האלף. הם שוב גילו שגם אם הם גרים בכל מקום, באף מקום אין להם בית. חודשים ספורים לאחר שהשלימו את חיסול 700 שנות השלטון המוסלמי בספרד, הודיעו המלך פרדיננד ומלכתו איזבלה ליהודים שלהם שיש להם שתי ברירות: להתנצר או לעזוב את ספרד. לתמיד. למי שלא יכול היה לעמוד באף אחת מהשתיים, הוצעה אופציה שלישית: לעלות על המוקד. חמש שנים מאוחר יותר יתברר שההצעה הספרדית היתה נדיבה למדי.
זה לא שחיי היהודים היו דבש עד אז בספרד ובפורטוגל, על אף שיהודים, ובעיקר הונם, מילאו תפקידים חשובים במסעות הגילוי הגדולים של אמריקה, אפריקה ואסיה. כבר ב1391- התחולל פוגרום גדול בברצלונה: 400 יהודים נשרפו, 400 התנצרו, ויתר הקהילה שמנתה 2,000 חברים נסה על נפשה. את צאצאיהם עוד נפגוש במורד הסיפור הזה.
רבים ממגורשי ספרד נעו מערבה, מחפשים מקלט בממלכה השכנה. אל 80 אלף היהודים שחיו אז לפי ההערכות בפורטוגל, הצטרפו עוד 100 אלף מגורשים מספרד. תמורת מס גולגולת הם קיבלו אשרת שהייה לשמונה חודשים. אז זה בטח נראה להם מפלט בטוח מהקתולים של ספרד. מהר מאוד יתברר להם שטוב היו עושים אילו נסו מזרחה, בואכה איטליה והאימפריה העותמנית, כמו שעשו רבים אחרים. כי פורטוגל תהפוך מהר מאוד מארץ מקלט לאזור הריגה.
הצרות החלו לבוא בצרורות. ב1493- הורה מלך פורטוגל לחטוף את ילדי היהודים. 700 מהם הוטענו על אוניות ונשלחו לאיי סאו טומה מול חופי אפריקה, שנתגלו לא מכבר היכן שרבים מהם נטרפו על ידי חיות. אבל זה היה רק המתאבן.
שנתיים לאחר גירוש ספרד עלה לשלטון בליסבון המלך מנואל הראשון. הוא דווקא היה בסדר עם היהודים, אבל הבעיות החלו כאשר התאהב בנסיכה. איזבל, בתם של מלכי ספרד, נענתה לחיזוריו, ורק ביקשה נדוניה: גרש את היהודים מפורטוגל. ב30- בנובמבר 1496 הם התחתנו, וחמישה ימים לאחר מכן פרסם המלך המאוהב צו שדרש מכל היהודים לצאת מפורטוגל בתוך עשרה חודשים.
לו רק עמד במילתו ואיפשר להם ללכת.
מנואל אהב את איזבל, אבל את כספם וכישוריהם של היהודים אהב לא פחות. אולי מישהו מיועציו לחש באוזנו שזה לא יהיה חכם לגרש את העילית הכלכלית של הממלכה. בערב פסח 1497 הצטוו כל יהודי פורטוגל להביא את ילדיהם בגילי ארבע עד 14 לכיכר המרכזית של ליסבון. שם התברר להם גודל המזימה: הילדים נתלשו מזרועות הוריהם ונשלחו למשפחות קתוליות.
היסטוריון בן התקופה מספר על יום הזוועה בליסבון, כאשר הורים המיתו את ילדיהם בבארות או השליכו אותם מחלונות להתנפץ על רחובות האבנים המסותתות. אב אחד עטף את ששת ילדיו בטליתות, הסביר להם את חשיבות קידוש השם ושחט אותם בזה אחר זה. זוג הורים תלה עצמו, בעוד אלפי יהודים נגררים ברגליהם ובשערות ראשיהם לאגני טבילה ענקיים, שם השלימו כמרים את המלאכה בהזלפה של מי הקודש על הקהל הגדול.
זהו. אין יהודים בפורטוגל. באירופה הקתולית של ימי הביניים, אם לא קראו לך מואיז או מרדכי, היה לך שם של קדוש נוצרי או שם של עץ או שיח. היהודים המומרים הלכו על הצומח. פריירה (אגס,( אוליביירה (זית) – אלה הם השמות הנפוצים של האנוסים. ויש כיום המון כאלה בספרי הטלפונים של פורטוגל.
החל מ1596- פעלה במשך 285 שנה האינקוויזיציה מטעם הוותיקן. על סמך הלשנות היא היתה לוכדת "נוצרים חדשים" שהיו חשודים בדבקות בסתר בדתם המקורית, מענה אותם עד שיודו ולרוב מעלה אותם על המוקד.
אז זהו. איזבל הנסיכה שהפכה למלכה היתה יכולה סוף-סוף ליהנות מהנוף מחלון ארמונה, כאשר מאופק לאופק אי אפשר היה לראות אפילו יהודי אחד. ארץ על טהרת הקתוליות. אחת ולתמיד. אין שם ולו יהודי אחד שיטמא את אדמת פורטוגל הקדושה. חזון אחרית הימים הנוצרי התגשם: כל היהודים ראו את האור ובאו תחת כנפיו של ישו המושיע. נכון? ממש לא נכון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גיבור לאומי
|
|
|
|
|
|
|
תריצו ברוחכם את סרט האימים הזה 387 שנה קדימה. בעיירה הקטנה אמרנטה מצפון לפורטו נולד ב1886- ארתור דה בארוש בסטו למשפחה קתולית למהדרין. כזאת עם עצי אשוח, מיסה שבועית בכנסייה והצטלבות בתדירות שיהודי אדוק אומר "בעזרת השם." ילדות רגילה, עד שבגיל תשע תפס אותו סבא שלו בפינה שקטה ולחש באוזנו: "אנחנו יהודים." כדי שארתור הקטן יידע מה זה יהודים – הם היו נדירים אז בפורטוגל כמו הקרנף הלבן – הראה לו סבא תנ"ך מאויר בפורטוגזית והתחיל להסביר לו מה זה העם העתיק הזה ולמה כבר לא רואים אותם ברחובות.
ארתור נכנס לעניין בעוצמה של קרנף לבן. בשנות העשרה שלו החל ללמוד עברית, בעודו מתחנך בפנימייה צבאית כדי להיות קצין בצבא המולדת. שני המסלולים האלה – צבא ויהדות – ילכו אצלו בשני קווים, אבל לא מקבילים, אלא כאלה שיצטלבו לבסוף בהתנגשות אלימה. בגיל 18 הוא קורא בעיתון שבליסבון נחנך בית הכנסת הראשון מאז שהנסיכה איזבל הגיעה לפורטוגל.
על מדי הטירון שלו, הוא מתייצב בשערי בית הכנסת ומבקש מהרב ללמד אותו יהדות. "היתה אז רתיעה מה'מראנוס' – בני האנוסים – בקרב הקהילה הזעירה של יהודים שהגיעו ממזרח אירופה," מספר העיתונאי הישראלי-פורטוגזי אינסיו שטיינהרט, שפרסם את הביוגרפיה היחידה של בארוש בסטו. "הפחד מהכנסייה הוטמע במשך מאות שנים."
בארוש בסטו לא עוסק רק ביהדות, אלא תקוע עמוק בתוככי הפוליטיקה. ב1910- הקצין הצעיר היה זה שהניף את דגל הרפובליקה על מטה הצבא בעיר הנמל פורטו, כאשר קושרים הצליחו להפיל מלוכה בת מאות שנים.
ואז פורצת מלחמת העולם הראשונה. קצין חיל הרגלים יוצא בראש אנשיו לקרבות הקשים של פלנדריה, וחוזר מהמלחמה עטור אותות הצטיינות וגבורה. בין קרב לכיבוש יעד מבוצר הוא משגר מאמרים על היהדות לעיתונים בבית, וכשהוא חוזר מהמלחמה, הוא כבר שם דבר בפורטוגל. בגילו הצעיר הצליח בשדה הקרב, אחרי שהפיל מונרכיה עתיקה. עכשיו הגיע הזמן לשוב לבית האמיתי.
ארתור המחונן, שפעם למד על יהדות מציורים ומתנ"ך בפורטוגזית, למד עברית. מה זה למד, הוא בלע אותה. שנים מעטות לאחר מכן הוא יתרגם לפורטוגזית מסכתות. הוא למד את תורת היהודים על בורייה, פרסם מאמרי פרשנות על המקרא ואז בא לרב של ליסבון כדי שיגייר אותו. וכאן הוא למד את השיעור החשוב ביותר ביהדות – לא משנה כמה אנטישמים יש בעולם, לעתים קרובות זה שתוקע בך את הסכין החדה ביותר הוא יהודי.
אמרו לו שאנוסים זה לא יהודים. אבל מה זה רב קטן עבור מי שהפיל מלך. הוא נסע לטנג'יר ועבר את כל הבחינות ביהדות, עברית וקבלה. ואז הוא נכנס למוהל ויצא בלי עורלה, אבל עם פתק שאמר שארתור הנוצרי שב לחיק אבותיו, אלה שנאנסו בכיכר העיר לפני דורות רבים. הוא נישא ליהודייה כשרה מליסבון, חזר לפורטו וגילה שיש בה 17 יהודים, אשכנזים, שזה מקרוב הגיעו מהמזרח. 17 זה אומר מניין, והיהודי החדש שכנע את הוותיקים לפתוח בית כנסת בדירה פרטית. אט-אט, כמו נמשכים אל מגנט, החלו להידפק על הדלת אנשים עם שמות בסגנון פריירה/אוליביירה, ולספר שהם יהודים שרוצים לחזור מהכפור של הכנסייה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המהפכן הצעיר הבין שיש כאן פוטנציאל. המהפכן הצעיר היה גם יהודי מעשי מאוד. אחד הראשונים שגייר בארוש בסטו היה רופא מהצפון הרחוק. כשלצדו הדוקטור שהפך למוהל, החל לרכוב הסרן על סוסו, במלוא תפארת מדיו עטויי המדליות, בכל רחבי פורטוגל. הרופא היה דרוך עם האצבע על הסכין, רק מחכה שמישהו יאמר "רוצה אני" כדי להפשיל את מכנסיו ולחתוך.
הפוטנציאל של יהודים בארון בפורטוגל הוא דמיוני. אם אדריכלי הפתרון הסופי של המאה ה20- רצו להשמיד את הדם היהודי כדי שלא יטמא את הארי, המלכה איזבל, ברוב טיפשותה, השיגה בדיוק את ההפך: יש הטוענים כי כיום בעורקי 70 אחוז מעשרת מיליוני הפורטוגזים זורם דם יהודי. כמו חייזר, הצליחו היהודים להשתחל עמוק לתוך הדי-אן-איי המקומי, ובפעם הבאה שמישהו יחליט שוב לטהר את פורטוגל מהיהדות, הוא יזדקק ללא פחות מתריסר פצצות מימן.
"בארוש בסטו ידע שאם יגיע, במדי קצין צבא, לאיזו עיירה, ויתחיל לשאול מי שם יהודי, הוא לא יגיע רחוק," מספר שטיינהרט. "לאחר מאות שנים תחת אימת האינקוויזיציה אנשים לא נטו לנופף במוצאם היהודי."
הסרן מצא פתרון. הוא היה ניגש לבסיס הצבא המקומי, מבקש מהמפקד לבוא איתו ולהצביע על בתי אלה שכל התושבים ידעו כי הם ממוצא אנוסי וכך ידע אל מי להפנות את הכירורג שלו. היהודים התחילו להרים ראש תחת הנהגתו הכריזמטית של הסרן. ב1929- הוא הביא את הלורד העשיר כדורי מלונדון כדי להניח אבן פינה לבית הכנסת "מקור חיים" במרכז פורטו, וב1938- הוא חנך אותו. וכשיזדמן לכם לעמוד מול המבנה הענק הזה ברחוב קיירה ג'ונקיירו, תבינו שאל קפיטנו שלנו לא חשב בקטן. לאל קפיטנו היתה חוצפה יהודית קלאסית, אחרת לא היה מעז להקים כזה מונומנט בלבה של עיר כה קתולית.
בתוך שנים אחדות הוא גייר 9,000 אנוסים, הביא רבים לישיבה בקומה השנייה של בית הכנסת והוציא עיתון בשם "הלפיד" כדי לספר ליהודים החדשים מה קורה בתפוצות שלהם בעולם. הכל הולך נפלא בדרך למחיקת הטיהור האתני של איזבל המלכה. רק שבמורד הרחוב, לא יותר מ200- מטר מבית הכנסת "מקור חיים," עומדת כנסיית "הלב הקדוש." ובכנסייה יש כומר. ובכומר מתחילה להתעורר דאגה קמאית למראה אלפי היהודים החדשים שצצים מכל חור, ממלאים את הרחוב בחגיהם ועושים רעש והמולה כדרכם של יהודים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הטעות הגדולה שלו, זו שהפילה אותו בסוף, היתה האופי המיסיונרי של עבודתו," אומר שטיינהרט. פלוני לחש מילה לאלמוני, ומכתב אנונימי הגיע למפקדת הצבא בפורטו, בו נטען כי הקצין היהודי מנצל מינית את ילדי הישיבה שהקים. הביאו לחוקרים ילדים שסיפרו כי הוא נגע באיבר מינם. בארוש בסטו ניסה להסביר כי למרות ניסיון של למעלה מ3,000- שנה היהודים עדיין לא המציאו שיטה לברית מילה בלי מגע יד אדם בבליטה הכי שנויה במחלוקת ביקום.
הסרן בארוש בסטו, גיבור המלחמה, האיש שייסד את תנועת הצופים בפורטוגל, גיבור המהפכה הרפובליקנית, הועמד לדין על הומוסקסואליות. פעמיים בפני בית דין צבאי ופעם אחת בפני בית משפט אזרחי. בכולם יצא זכאי. אבל בחודש שעבר, כשאיזבל נכדתו מראה לי את כל המסמכים שכתב בכתב ידו כחלק ממאמץ ההגנה, היא סיפרה על סבא שיצא שבור מההליך.
"הוא שקע בדיכאון לאחר הקרב מול כל המערכת הגדולה ההיא. עבורו החזרה ליהדות היתה מלחמה נוספת לאחר מלחמת העולם הראשונה." האיש הגאה הזה התקשה לעמוד בהשפלה.
הכנסייה לחצה. היתה לה השפעה גוברת לאחר המהפכה שהביאה את הדיקטטור סלזאר לשלטון. בצבא הבינו שזה לא ילך בבית דין. הם כינסו את הוועדה העליונה לנושאי משמעת, וזו הרשיעה את הסרן היהודי בסעיף לפיו עריכת ברית מילה מהווה התנהגות שאינה הולמת קצין בצבא הפורטוגזי. הוא סולק בבושת פנים מהצבא, הפנסיה נשללה ממנו, וב1961- הוא מת אדם שבור, מוקף באותות ההצטיינות. כל שנשאר לו היו זיכרונות מעבר מפואר, שבזכותו אפילו היתה יכולה תמונתו להתנוסס על שטרות הכסף של מולדתו אלמלא הרגו אותו געגועים למולדת עליה למד רק מספר תנ"ך מאויר ובה מעולם לא ביקר.
חסידיו נטשו וחזרו למחילות שלהם. נראה היה שהאינקוויזיציה, שבוטלה לפני שנים רבות, שבה תחת שם אחר.
"מה שאני זוכרת ממנו אלה הסוכריות הנהדרות שהיה מביא לי תמיד," מספרת בעצב איזבל, שהיתה בת שש במותו. אמה, בתו, הקדישה את יתרת חייה לטיהור שמו המוכתם. בביתה מראה לי איזבל קלסרים עבים של מכתבים לנשיא המדינה, לראשי הצבא, לכל אדם עם חותמת רשמית שאולי יתרכך לבו וישיב לדרייפוס של פורטוגל את כבודו.
לפני חודש נפטרה מרים, בתו של בארוש בסטו. היא הספיקה לו- מר "שמע ישראל" עם רב הקהילה, ועד רגעיה האחרונים, גם כשקולה כבר בגד בה, הסבירה לאיזבל שעכשיו משימת השבת הכבוד המשפחתי האבוד מוטלת על כתפיה.
ואיזבל ממתינה. ארגונים יהודיים ברחבי העולם כבר שיגרו אל שר ההגנה הפורטוגזי בקשות לטהר את שמו של בארוש בסטו. דן תיכון, כשהיה יו"ר הכנסת וביקר בפורטוגל, העלה את הנושא. כולם הבטיחו לבדוק, אבל בקברו, באמרנטה עיר הולדתו, הקצין ממתין כבר 44 שנה לצדק.
לפני חודש שלחתי פקס לקולונל ויקטור ויאנה, ראש הקבינט במשרד ההגנה בליסבון, וביקשתי לדעת אם אוכל לעיין בפרוטוקולים של המשפטים ואם יש כוונה רצינית לבחון מחדש את הנושא. המזכירות בלשכתו נחמדות מאוד, ממש אפשר לשמוע אותן מחייכות באדיבות דרך הטלפון. ובכל שיחה הן מבטיחות שאו-טוטו, ברגע שהוא מתפנה, הקולונל חוזר אלי.
זה טרם קרה. אולי פורטוגל עסוקה במלחמות שלא קראנו עליהן בעיתונים. אולי מפקדת הצבא שלה עסוקה באיומים מצד אלקאעידה. ואולי מישהו שם חושב שהדבר הזה, הדרישות לעשות צדק עם גיבור המהפכה של פורטוגל, יחלוף כמו שפעת אם רק יתכסו שם בליסבון בשמיכה וימתינו שהחום יירד.
אז זהו, רצינו שתדעו שזו לא שפעת, וזה לא יעבור בלי טיפול מתאים. וכדאי שתבינו שאין כאן בקשה מוגזמת. ואנחנו נמשיך לשאול אתכם מה קורה עם התיק של בארוש בסטו. עד שתבינו שאנחנו רציניים.
היהודים, שלא כמנהגם, לא דורשים בעניין הזה שום פיצוי כספי. ולא תהיה כאן הודאה באשמה קולקטיבית של העם הפורטוגזי, הידוע ביחסו החם בדרך כלל ליהודים – איך לא, כאשר כה רבים ממנו יהודים?
כל שדרוש הוא מכתב קצר, ארבע-חמש שורות, ממוען אל Isabel Maria de Barros Teixeira da Silva Ferreira Lopes בדירתה בפורטו, שיסביר שקרתה לפני כל כך הרבה שנים תקלה, ותפרו לעוד סרן יהודי תיק רק בגלל שהיה יהודי. מכתב קטן, ממש טלגרמה, שלא יזיק לאף אחד בצבא ורק יתקן עוול היסטורי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרב הממהר
|
|
|
|
|
|
|
לו רק חי היום אל קפיטנו כדי לראות את חזונו קם, לאט לאט אבל בביטחון, לתחייה. בית הכנסת, שרק זיכרונות הדהדו בחללו הענק במשך שנים, חוזר לעצמו. יש בו שוב מניין. וחוגגים בו חגים. ושוב יש בו רב. הרב אלישע סלאס.
לו רק חי היום כדי לראות את הרב אלישע חורש שוב את אותם תלמים בשדות האנוסים, אני חושב לעצמי, כאשר הרדיו במכונית פורץ עם מבזק. את הכותרת אפשר להבין בכל שפה: "האבמוס פאפאם." יש לנו אפיפיור חדש. קשה לנסות להבין את שאר הפרטים בשפה הזרה, כאשר המכונית שאחריה אני עוקב, מכוניתו של רבי אלישע, קורעת את האוטוסטראדה ב140- קמ"ש. בדבר אחד אני משוכנע - אם גם הוא שמע את המבזק, בטח הפטיר לעצמו איזה "שמחת זקנתי" על שברומא הרחוקה שוב בחרו אפיפיור.
פורטוגל גדולה, יהודים אנוסים בה הרבה, ורב אחד עבור כולם זו משימה גדולה, שדורשת מהירות מעבר למותר בחוק כדי להספיק למחוק פער של 500 שנה. הרב אלישע ממהר להשגיח על תהליך מילוי הבקבוקים בשמן הזית הכשר הראשון שמיוצר בפורטוגל זה חצי אלף; אחרי זה הוא עוד צריך לשחוט חמש כבשים כדי להכין סדר כהלכתו. בין לבין, הוא עוד צריך להספיק להשכין שלום בית בקהילת היהודים של בלמונטה הרחוקה, ולפגוש איזה אמן שרוצה להקים אנדרטה ענקית לזכר סבלו של העם היהודי לדורותיו: מעבדות מצרים, דרך מדורות האינקוויזיציה, בואכה אושוויץ.
הרב אלישע סלאס הוא האצבע המשולשת הכי גדולה שמסתובבת כרגע בפורטוגל. כשציציותיו – מידה – XXL מתנופפות לכל עבר, עם כיפה בגודל צלחת-מנה-ראשונה וזקן עבות, הוא היהודי הכי יהודי בפרצופה של הכנסייה הקתולית בפורטוגל, שמנסה להרכיב פאזל בצורת קהילה יהודית במקום שבו טאטאו את היהודים לפח האשפה ביסודיות שהיטלר היה משלם בשפמו כדי להשיג.
מילא יהודי. מילא רב. אבל רבי אלישע נולד ב1957- כנוצרי כשר למהדרין בסנטיאגו בירת צ'ילה. כבר בילדותו נמשך לתפילות בכנסייה הפרוטסטנטית, והתלהבותו מעבודת האל הובילה אותו לתפקיד של מטיף אוונגליסטי, תוך שהוא חש משיכה עזה לסיפורם של היהודים בברית הישנה. בגיל 33 החל ללכת לבית הכנסת הספרדי בעיר הולדתו. היה יושב בפינה ושותק, לא מוותר גם כאשר במשך השנתיים הראשונות כל שקיבל בתמורה היו מבטים של חשדנות מעיני היהודים הזקנים, שלא הבינו מה הזר הזה מחפש מול ארון הקודש.
הוא לא נשבר. לאחר לימודי יהדות עבר יחד עם רעייתו, בתו ושלושת בניו גיור רפורמי. הם עלו לישראל ב,1999- ולאחר חמש שנות לימוד מאומצות בירושלים, מיגל סלאס הפך לרב האורתודוקסי אלישע, וכמשימה ראשונה נשלח לשנה כדי להפיח חיים יהודיים בקהילת היהודים הנסתרים של העיירה בלמונטה.
"אני יכול להבין טוב מאוד מה האנוסים חשים," אומר לי סלאס במשרדו בבית הכנסת "מקור חיים" בפורטו. "אני לא בטוח שיש לי שורשים אנוסיים, אבל יכול להיות שהיו יהודים במשפחה שלי לאורך הדורות."
בלמונטה היא עוף מוזר גם על רקע הנוף הביזארי של הסיפור היהודי בפורטוגל. במשך 500 שנה, בעוד האינקוויזיציה מעלה על המוקד כל מי שנחשד בדבקות בסתר בדת היהודית, הצליחו קומץ יהודים לקיים מצוות במחשכי המרתפים שלהם בבלמונטה, על ראש גבעה לא הרחק מהגבול הספרדי. בשנות ה30- של המאה שעברה הם התגלו במקרה, ולפני 15 שנה החלו בתהליך של חזרה ליהדות, כאשר כל הגברים בקהילה בת 150 איש עוברים ברית מילה – וגם על בני ה80- לא ריחמו.
סלאס הגיע לשם לפני שנתיים, וכבר ביום הראשון נעלם כל ספק שאולי היה לו לגבי השאלה האם מדובר בכלל ביהודים. קהילה בת 150 איש הצליחה להתפצל לארבע קבוצות יריבות: משפחתה של הדודה קלרה טענה שהשאר אינם מספיק כשרים בפסח, משפחה אחרת סיפרה שהיתר אינם מקפידים בשמירת השבת, וכולם יחד היו נגד משפחתו של נשיא הקהילה, על הדרך שבה הוא מנהל את כספיה.
בתוך שנה הצליח סלאס לצמצם את הקבוצות לשתיים. הוא שיגר לישיבה בירושלים את יוסף רודריגו כדי שילמד לשחוט ולמול, ובעוד שלוש שנים כבר יהיה כאן בן המקום שינהל את הפולחנים היהודיים ויחסוך לרב את הנסיעה השבועית של 500 קילומטר מפורטו ובחזרה.
הרב אלישע, בלבוש היהודי אותו ביערה האינקוויזיציה באכזריות, מוכר כיום בכל פורטוגל. "לפני שנתיים היו בכל המדינה שני חובשי כיפות," הוא מספר. היום הוא מתארח בטלוויזיה ובעיתונים, וכולם יודעים איך נראית כיפה יהודית. לפסח הגיעו לבקר אותו מישראל אשתו ושלושת בניו, ואלה מסתובבים בכל פורטו, מרכינים מדי פעם את הראש כדי שאף אחד בסביבה לא יפספס את הכיפות הסרוגות שלהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שד היהודי
|
|
|
|
|
|
|
בכתב העת "אלפיים," במהדורתו האחרונה, פרסם הסופר א"ב יהושע מסה נפלאה בה ניסה להבין את שורשי האנטישמיות. לצד הבחנות רבות אחרות הוא מתאר דימוי של היהודי בקווים המזכירים חייזר, שבגלל זהותו הגמישה, היכולה להתאים עצמה לסביבה בה הוא קיים, הוא מסוגל להשתחל ביעילות לתוך קהילות לא יהודיות. בדמיון אפשר להיזכר בסרטי מדע בדיוני, בהם גוף עלאנושי חודר לאדם, והדרך היחידה להיפטר ממנו היא בהרג האדם עצמו.
ממש תיאור של וירוס, גם אם א"ב יהושע מתקשה לקרוא לו בשם. אני מצאתי אותו בברצלונה, ויש לו שם. קוראים לו מלכה גונזלס, אבל פעם קראו לו כרמן.
כרמן גונזלס נולדה והוטבלה לנצרות בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון ספרד. קתולי הגר בעיר הזו דומה ליהודי הגר במנהרת הכותל, כי סנטיאגו היא מסלעי היסוד של הקיום הנוצרי. לפי האמונה שלהם, שם קבור יעקב (סיינט ג'יימס,( אחד משליחיו של ישו, שם מתרחשים נסים לרוב, ובכל שנה מיליוני מאמינים עולים אליה לרגל, כאשר אלפים מהם משתרכים ברגל, יחפים, לאורך אלפי קילומטרים של דרכי אירופה.
אל תוך כל הלהט הקדוש הזה, הכל כך נוצרי, נולדה כרמן לפני 50 שנה. ביסודי היא למדה בבית ספר קתולי, ובתיכון הלכה למוסד ישועי, שזה כמו נטורי קרתא שלהם. וכשהיא מתחילה לספר לי את סיפור חזרתה ליהדות, העיניים שלה בוהקות.
"סבתא שלי מצד אבי תמיד לחשה לי שאנחנו באים משורשים יהודיים. אני זוכרת שב1967- אצלנו בבית הקשיבו ברדיו לחדשות על מלחמת ששת הימים בצורה שונה מכל בית אחר בשכונה. בכל פעם שהרדיו הזכיר את ישראל, סבתא היתה נעמדת צמוד אליו ומשתיקה כל אחד שהעז לדבר." המנהגים שלהם היו נוצריים לכל דבר, אבל אף תמונה דתית, אף איקונין לא היו תלויים אצלם על הקירות. והשמות במשפחה – ארויו, סלזאר – כה אופייניים למראנוס.
אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלה הוא משחק המחבואים שנהגו היא וחבריה לשחק בקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה. "ממש מפחיד לחיות בעיר ההיא," היא מספרת. "זאת עיר ימי ביניימית חשוכה ומלנכולית. בגיל 12 שמעתי בפעם הראשונה את הסיפור שהיהודים הרגו את ישו. זה קומם אותי."
עץ אשוח אף פעם לא היה אצלה בבית, אבל גם לא סממנים יהודיים. פעם, באחת מהתקופות של התעוררות דתית אצל הקתולים, סבא שלה שרף ספרי קודש עתיקים ששרדו במשפחה לאורך הדורות, שמא יתגלו. האינקוויזיציה עדיין מפחידה שנים רבות לאחר שעברה מהעולם. ואם לכל יהודי פרנואיד יש סיבות אמיתיות לחרדות שלו, בספרד הסיבה היא בת .500
בגיל ,18 בתיכון הישועי, היו מקדישים יום בשבוע לתפילות בכנסייה. באחד מהם, לפני הכומר, לפני כל השכבה, נעמדה כרמן והודיעה: אני עוזבת, כי אני לא שייכת. אני יהודייה. "גם אחרי 500 שנה לא הצליחו להרוג לנו את הזיכרון," היא אומרת. "תמיד הרגשתי יהודייה. בכל פעם שראיתי סרט בו הוזכרה ישראל, עורי נעשה חידודים חידודים. אני פסיכולוגית, אבל לא יכולה להסביר את זה."
לפני שבע שנים הגיע לקוח לקליניקה שלה. הוא סיפר לה שהוא אחד מבני ה"צ'ואטוס" – קהילת אנוסים באי פלמה דה-מיורקה, שהצליח למצוא את שורשיו. לא ברור אם אותו גילוי שורשים הפך למשבר שהוביל אותו לקליניקה של כרמן. מה שברור הוא שהמפגש הזה הוביל לסיומו של תהליך שובה של כרמן הביתה.
כשחזרה מבית הדין הרבני לאחר שעברה גיור והפכה ל"מלכה," סיפרה לחברים שלה. "הם שאלו: 'למה, הרי תמיד היית יהודייה.'? מתברר שלאורך כל ילדותי לא הפסקתי להשוויץ בשורשיי היהודיים." פאבלו בנה, היום בן עשר, עבר ברית מילה לפני שש שנים, והיום הוא לומד בבית ספר יהודי ומפטפט בעברית בסיסית.
אני מספר לה על א"ב יהושע. אני מספר לה על הזיותיי מימי ילדותי המאוחרת, ילדות בצל סיפורי שואה וחורבן. פנטזיות על כמה זה בטח נחמד להיות נוצרי, לחיות בלי הפחד הזה מההלמות על הדלת באישון לילה. פעם זה האס-אס, פעם שליחי האינקוויזיציה, פעם הק-ג-ב, אבל אותן נקישות מאיימות הלוא תמיד ליוו את ההוויה היהודית.
"למה היית צריכה את זה,"? אני שואל אותה בפליאה. "הרי אחרי 500 שנה יכולת להיות חברה מלאה במועדון של המנצחים. אלה שהורגים ולא נהרגים."
ומלכה בשלה. "אנחנו שונים, והם לא מצליחים לשלוט בנו. מה הם, אפילו אני לא מצליחה לשלוט בזה. זה כמו באהבה – אתה צריך את זה בלי לדעת למה. אני יודעת עד כמה זה מפחיד אותם, כי אני הרי למדתי הכל על הנצרות."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שומרות הסוד
|
|
|
|
|
|
|
הווירוס הזה אכן מופלא, במיוחד כאשר מתבוננים בו מחצי האי האיברי. נגיף שאינו נוח להשמדה. כמו גומי לעיסה שנדבק לסוליית הנעל בצהרי אוגוסט בתל-אביב. אתה זורק יהודי לגלות בבבל, ופתאום הוא צץ לך במרכז ורשה. אתה משליך אותו לכבשן באושוויץ, והנה מגיח ראשו מהשוחה בגבעת התחמושת. ממש מעשה שטן.
מלכה מספרת איך לקחה את אביה, בן ,84 ואת אמה, בת ,77 לביקור ראשון בישראל לפני שנתיים. "רק נחתנו במטוס בישראל, ואבא שלי תפס בחוזקה את ידי וצעק: 'בתי, את חייבת להאמין לי, כבר הייתי כאן.' בכותל חשבתי שהוא הולך לאבד את השפיות שלו מרוב התרגשות."
לפני שנה קיבלה כרמן/מלכה זימון לכנסייה כדי להכריז על ביטול נישואיה הראשונים, הקתוליים. "הכומר מילא את הטופס, וכשהגיע לסעיף הדת, אמרתי לו שירשום יהודייה. הוא שאל: 'הכיצד, הרי התחתנת בכנסייה.'? במשך שלוש שעות סיפרתי לו את סיפור הגירוש וההמרה מאונס." עכשיו כרמן מרצה בפקולטה לתיאולוגיה של ברצלונה על תפקידן של הנשים ביהדות.
וזה אכן תפקיד מופלא. בספרד ובפורטוגל, במקומות שונים ומאנשים שאין ביניהם כל קשר, תשמעו כיצד הסיפור על האונס הדתי עבר לאורך הדורות, כאשר שומרות הסוד הן הנשים, ואם מעבירה את לפיד הסוד הקדוש לבתה ברגע שהגיעה לגיל בו תדע לא להסגיר אותו לחברים ולשכנים.
הסיפורים מדהימים בזהות ביניהם. בפורטו מספרת לי אסטרלה אוליביירה, בת ,51 איך כשהיתה ילדה שאלה את אמה מדוע היא מגיפה את התריסים בכל יום שישי ומדליקה נרות, והתשובה היתה: "כי זה יפה." או למה היא נכנסת לתזזית של ניקיון לפני חג הפסחא, והתשובה תמיד היתה: "כי צריך לפחות פעם בשנה לנקות ביסודיות – זה בריא." את אותם סיפורים בדיוק שמעתי בקצוות שונים של איבריה, וכמעט אפשר היה להאמין שמישהו, לפני יותר מ500- שנה, חילק חוברת של "כללי התנהגות לאנוס."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו כרמן בברצלונה על הים התיכון, כך אסטרלה ומנואל וז'וזף בפורטו לחוף האוקיינוס האטלנטי לא ממש יכולים להסביר מה הם עושים. אסטרלה רק מספרת על איך, לאחר שנים רבות של חיים כנוצרייה, בכל פעם שהיא מגיעה לבית הכנסת של הרב סלאס, זה שסרן בארוש בסטו חנך לפני 67 שנה, היא מרגישה טוב יותר מאשר בכל מקום אחר.
לכן בכל יום שישי היא ועוד כ40- אנוסים אחרים מגיעים לקבלת שבת בבית הכנסת. בשבת בבוקר באים לתפילה, חוזרים הביתה לצהריים ושוב לבית הכנסת להבדלה. ביום ראשון מעבירים כמה שעות בלימוד עברית ויהדות.
זה לא קל להיות יהודי, כמו שלמד הסרן שבנה את המקום וכמו שלומד עתה הרבי אלישע. במשך שנים הקשה נשיא הקהילה המקומית על האנוסים את הגישה לבית הכנסת, עד שהרב הגיע לפני שמונה חודשים והודיע שכל מי שמרגיש טוב בבית הכנסת, מוזמן. "ככל שהפחד ילך ויפחת, ככל שיותר אנשים יצטברו בקהילה, הולכים להיות כאן הרבה מאוד יהודים," מנבאת אסטרלה, שלא מפספסת אף סוף שבוע בבית הכנסת עם שני בניה.
זה נראה ככדור שלג, הצובר תאוצה באמצעות האינטרנט. רופינה ברנדטי סילבה מאוסנבאום, שנולדה בדרום אפריקה למהגרים עם שורשי אנוסים מפורטוגל וחזרה ליהדות, מריצה פורום באינטרנט אליו מגיע זרם של מחפשי זהות אבודה. פרופסור אברהם גרוס מאוניברסיטת בן-גוריון, מומחה לתולדות האנוסים, מדבר על פוטנציאל כמעט דמיוני של אנוסים, ואומר שמספר המתעניינים בשורשיהם העתיקים עולה בטור גיאומטרי. דבר שגורם בעיות לרב אלישע. לבד הוא חורש במכוניתו הקטנה את פורטוגל. פה הוא משגיח על ייצור 60 אלף ליטר של יין כשר, שם הוא משיק את שמן הזית הכשר הראשון בפורטוגל מאז ,1497 רץ לנהל משא ומתן עם רשת מאפיות על ליין כשר ועם רשת מחלבות על גבינות כשרות. בין לבין, הוא מנסה לא לריב עם ראש הקהילה ולהשכין שלום בית בין היהודים הספורים של פורטוגל.
בספטמבר הגיע אל בית הכנסת שלו, של בארוש בסטו, הרב הראשי עמר מישראל לטקס הכנסת ספר תורה חדש. ביקור של אישיות הממסד הדתי מישראל חשובה, משום שהרב סלאס, הפועל בפורטוגל מטעם עמותת "שבי ישראל," לא מקובל על כולם. העמותה, בראשות מיכאל פרוינד והרב אליהו בירנבוים, מחפשת יהודים אבודים בכל העולם. רק לאחרונה השיגו את הסכמת הרבנות להעלות אלפים מקהילת "בני מנשה" בהודו לישראל ולהשיבם ליהדות.
בהיכל שלמה בירושלים הם מריצים סמינרים עבור צעירים שמצאו שורשים במקומות רחוקים, ובאו לישראל לבדוק לאיזה עומק הם מגיעים. אנשים כמו אדוארדו פרז הקתולי מברצלונה, שבגיל ,29 לאחר שמונה חודשים בארץ, כבר מדבר עברית, חובש כיפה ומספר שבירושלים מצא את עצמו.
בעיר הולדתו פגשתי את מרים מסונס, שחזרה ליהדות ממשפחה שהתבוללה רק בעת האחרונה, לא מאימת האינקוויזיציה הספרדית, אבל מכירה כל אבן במשעול הייסורים של יהודי ארצה. היא לוקחת אותי למה שהיה פעם בית הכנסת המרכזי ברובע העתיק של העיר, לפני הפוגרום. ולידו בית האינקוויזיציה המעורר חלחלה עד היום, וארמון המלך ליד הקתדרלה. ובכיכר שבין שניהם עלו היהודים על המוקד. וקירות ארמון עתיק התוחם את הכיכר, שנבנה ממצבות שנבזזו מבית העלמין היהודי, כשעל האבנים ניתן עדיין לזהות את שמות הנפטרים. ודלתות הבתים הגותיים, עם החריץ למזוזה ששכנה בו לפני מאות שנים.
הרב סלאס אומר שרק על דבר אחד הוא מצטער – שלא היה בפורטוגל בזמנו של הסרן בארוש בסטו. "בכל יום אני מתפלל ואומר: 'השם, הבא לי את האנוסים."' והם באים, גם אם לא ברור עד לאילו מספרים זה יגיע בסוף. ואם מישהו שם ייבהל ויטען שגונבים לכנסייה את הנשמות שלה, נוכל להזכיר את האמרה הכל כך שימושית: "הגונב מגנב פטור."
הכתבה מתפרסמת ב"מגזין עצמאות" של מעריב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
