אמרו לצומותינו די
כלל בגרוש אומר שאם אתה דתי מאוד תקפיד לצום היום, ואם אתה דתי פחות – תמצא כבר דרך לחפף את עשרה בטבת. אך מי שידקדק בדיון ההלכתי סביב "החובה ההלכתית", יגלה שלא מדובר במצווה גדולה, ואפילו לא במצווה בכלל
דוגמא מני רבות: אחת החובות הדתיות שיוצרות אבחנה סוציולוגית בין דתיים "לייט" לבין חרד"לים היא שמירת הצומות הקטנים – צום גדליה, עשרה בטבת ו-י"ז בתמוז. כלל בגרוש אומר שאם אתה דתי מאוד תקפיד לצום בתאריכים הללו, ואם אתה דתי פחות – תמצא כבר דרך לחפף אותם. לכאורה טוב ויפה ומוכר, אך למען האמת העובדה שדתי X נשמר מאכילה בתאריכים הללו, ממש לא אומרת שדבר ה' יקר לליבו. פשוט אין שום קשר. מי שידקדק בדיון ההלכתי סביב חובת הצום, יגלה שלא מדובר במצווה גדולה, ואפילו לא במצווה בכלל.
"הדבר נתון להחלטתכם הבלעדית אם להפסיק לצום". חורבן בית המקדש
בורא עולם עצמו אמר זאת, ואפילו לגבי צום תשעה באב החמור יותר. בתשובה לשאלה שהופנתה אליו על ידי ראשי העם בראשית ימי הבית השני, בשאלה אם יש להמשיך ולצום בתשעה באב גם לאחר הקמת המקדש ("הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִינָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" [זכריה ז,ג]), ענה: "אֱמור אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?! וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ, הֲלא אַתֶּם הָאוכְלִים וְאַתֶּם הַשּׁותִים!" (שם ה-ו).
כלומר, לא צמתם בשבילי ואל תשאלו אותי אם לבטל את זה. מי שמשמר את הצומות הללו שלא יצפה לשכר גדול בשמיים על כך. התעניתם כי קיבלתם מכה אנושה, ואם בטלה סיבת הצום, מפאת בניין הבית השני, הדבר נתון להחלטתכם הבלעדית אם להפסיק לצום.
התלמוד הבבלי, במסכת
ראש השנה (יח ע"ב), מאפשר לכל דור, גם בעת החורבן, להעריך מחדש האם בטלה סיבת הצום: "בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, יש שמד – צום. (ואילו כש)אין שמד ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין". הצומות על פי גמרא זו, לא נקבעו לזכר מאורע היסטורי, אלא רק כאבל בשל ההשלכה שלו על מצבנו כרגע. מכאן נגזר שאם בסך הכל המצב טוב, אין שמד ויש רווחה עצומה, פשוט אין סיבה לצום.
יותר מכך: צום גדליה, עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב נקבעו בגלל הקשר שלהם לחורבן, ומהסיבה שברוב מוחלט של השנים שעברו מאז לא היתה לנו דרך טובה יותר להתמודד עם האובדן העצום הזה, מלבד בצום. הצום מיועד ליהודי שנמצא בבריסק או לחילופין במרקש, ומתפלל ליום שבו יוכל להקים מחדש את הבית השלישי. מצבנו, ואני מקווה שאני לא מפיל בכך אף אחד מהכסא – איננו כזה. איך אמר הרצל על אופק רחוק הרבה יותר: 'אם תרצו – אין זו אגדה'. ואם שיקום עבודת המקדש הוא עניין של החלטה שלנו, אז לשם מה אנחנו זקוקים לצום?
נכון שלא כל אחד יכול להחליט לעצמו מה מותר ומה אסור, אבל בתקופתנו הבעיה היא הפוכה: אף אחד איננו מרים את הכפפה בעניין הזה, ובשום עניין. אנחנו דור עני, ציפור משונה. לפחות כך אנחנו חושבים, ולכן פשוט אין בנמצא גדולי דור שיהיו מוכנים להתמודד עם השאלה הזו (ושאלות אקטואליות רבות נוספות). מה שדרוש באמת הוא מועצה שתאגד בתוכה את חכמי הדור כולם, לא רק של מגזר מסויים, שתדון סוף סוף בשינוי שחל במציאות היהודית במאה וחמישים השנים האחרונות ובשינויים הדתיים המתבקשים כתוצאה מכך. במלים אחרות – להקים מחדש את הסנהדרין.
ומי שלא רוצה בזה – שלא יעשה טובות. רק שלא ישלה את עצמו ששימור עיקש של מבנה תרבותי נטול משמעות הופך אותו ליהודי טוב. ריבונו של עולם, מסתמא, ישקיף משמיים על המתענים בעשרה ויצקצק בלשונו: "אוי, היהודים האלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
