קרבי זה הכי, אחותי: מכינה קדם-צבאית לבנות
אמרו שהצבא יקלקל אותן, שהן רק יגישו קפה למפקד ושהבחורים יבטלו להן שידוכים. אבל כל אלו לא מנעו ממאות בוגרות אולפנה לוותר על השירות הלאומי וללכת ללמוד בצהלי. האם ייתכן שהסטיגמה על גיוס דתיות לצבא בדרך להיעלם?
בעודנו עושים דרכנו לבסיס האימונים הסודי אי שם במרכז קיבוץ משואות יצחק, החלו לנקר שאלות קיטבג במוחנו: איך הסתננו בנות דתיות לצה"ל? איך הן בדיוק מתכוננות לצבא? האם הן לומדות מעשה מרכבה 4? מחוללות בכרמים עם טלפון שדה? האם מדובר בבחורילות שמחם העולות בחומה עם ציוד מלא?
לפי הנתונים שמספק צה"ל, מדובר בתופעה: בשנה החולפת התגייסו לא פחות מ–1,500 בנות בוגרות המוסדות הדתיים לאומיים, מתוך מחזור כולל של כ–7,000 בנות. לא זו אף זו, אליבא דצה"ל הנתונים משקפים "מגמת עלייה איטית אך יציבה".
האם סמל בנות המגזר בדמות תיק "בת עמי" עצום מידות עומד להיכחד מהנוף הסרוג ולהתחלף מעדנות בקיטבג המדיף ניחוח שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחו? חילקנו מספרי ברזל ויצאנו לבדוק. שלטי גיבורים דהויים סימנו את הכניסה לבסיס צהלי, המורכב מקבוצת מבנים יבילים שקירותיהם מעוטרים בגרפיטי שכל כולו הכלה והעצמה מהמקורות. מערכת השעות השבועית שאיתרנו לא הסגירה במה באמת עוסקים כאן.
שיעורים כמו "קודש ורוק", "מדרש קולנועי", "קרב מגע" ו"אומנות הקשת" לא התחברו לנו לשיעורי קלאסיקה כמו "טעימה מגמרא", "צעדים בעבודת השם" ו"הלכה ומודרנה", ולרגע חשבנו שנקלענו לכנס בנוסח קהילות "הילכו שניים יחדיו?" לפתע נפתחה דלת עם שלט "מטבח" ושתי עלמות חן בסינרים חד פעמיים הידסו החוצה כשהן אוחזות שק אשפה בגודל אוהל 12. "אלה התורניות", נשמע מאחורינו קול רעש גדול מפיה של מיכל נגן, ראש המכינה, שהיא גם בתו של פרופ' אוריאל סימון. לנגן לוק של אדמו"רית מודרנית, מאירת פנים ונוגה לה סביב כאילו בזה הרגע סיימה עוד התוועדות מוצלחת עם אליהו. במבט בוחן גלצ"ח היא הסכימה להשיב לשאלותינו.
אנחנו מופרעי קשב, אז אנא נסחי במשפט אחד: מה המטרה של המכינה?
"להצמיח נשים דתיות ישראליות שסומכות על עצמן".
זה מפתיע. אין כאן איזה אינטרס לאומי למען עם ישראל?
"להצמיח כאלה נשים — זה אינטרס לאומי של עם ישראל".
אז צה"ל הוא לא מטרה קדושה, אלא כלי לצמיחה אישית. נשמע נורא תל אביבי.
"נכון שהמטרה המרכזית שלנו היא לקחת בנות קצוצות כנף ולהפוך אותן לקצינות זקופות מבט וארוכות חצאית. בזווית הזו, צה"ל הוא אכן סוג של כלי. אבל ברור שלצה"ל ערך משלו, ואגב, על הדרך אנחנו משנות את צה"ל מבפנים".
איך בדיוק?
"כשצה"ל פוגש בבנות דתיות חזקות, הוא צריך להתמודד עם זה. עליו ליצור תפקידים שמתאימים לבנות כאלה ולאפשר להן סביבה מתאימה. מדור 'בת חיל' — האישה הדתית בצה"ל, לא נולד סתם כך, ובת דתית שתתגייס עוד כמה שנים, תפגוש כבר בצה"ל שהרבה יותר דוס–פרנדלי לבנות".
אז הבנות של צהלי הן חלוצות לפני המחנה?
"צהלי זה סיירת. לא לייט. הבנות של צהלי הן בנות של 'יותר'. הן לקחו על עצמן יותר, הן החליטו להתמודד עם אתגרים של יותר".
את מתארת כאן בנות חזקות, אולם קודם התייחסת אליהן כאל "קצוצות כנף".
"אלה בנות שבאמת רוצות לתת יותר מעצמן, ומסיבות שונות חשבו על שירות בצה"ל כעל 'יותר'. הממסד הדתי לא רק שלא מעודד את הלך החשיבה הזה, הוא סוגר דלתות בפני הבנות האלה ו'מוותר' עליהן. נציגים
איך את מסבירה את היחס הזה של המחנכים לבנות כאלה?
"חרדת המורים, וגם של חלק מההורים, היא הפחד לשחרר. חשש לאבד את החיבור של הבת לדת ולסביבה הדתית שלה. הטעות שלהם היא שהם מניחים שאם יסגרו את הדלת, הם ימנעו את אותו חיפוש וצמיחה שרוחשים בלבן של אותן בנות מיוחדות. דווקא צה"ל מצליח לזהות את הפוטנציאל של הבנות האלה להוביל".
כלומר, הממסד הדתי למעשה מוותר על המנהיגות של הדור הבא?
"כן. יש כאן פספוס גדול. אתן לכם דוגמה מהשטח — מפקדת קורס בשריון שבנות של צהלי למדו בו התקשרה כדי לשאול: 'איפה אתם מגדלים כאלה בנות? זה הקורס הכי טוב שהיה לי אי פעם'".
יש גם דיסוננס בין הלחץ המגזרי על בנים ללכת לצבא, ובין הלחץ על בנות שלא ללכת.
"זה דיסוננס שהבנות האלה מזהות היטב, והוא גורם להן לכאב גדול".
מה אתם נותנים לבנות בצהלי?
"את החופש לחשוב. אנחנו מלמדים כאן לחשוב בכוחות עצמך. בנוסף, אנחנו מחממים להן את הלב לעבודת הבורא. מלמדים מה משמעותה של מחויבות דתית והלכתית".
ומבחינת הכנה טכנית לצה"ל?
"70% מהלימודים הם לימודי קודש, והשאר מוקדש למגוון תכנים אחרים כמו מד"ס, שנעשה כאן בשיתוף צה"ל, שיעורי חץ וקשת המתמקדים באיזון נפשי וריכוז, הכוונות הנוגעות למסלול הצה"לי, וגם משימות שמוטלות על הבנות ומאמנות אותן לתפקידי אחריות בצה"ל".
למשל?
"הסדרות האזוריות. יש בצהלי 4 סדרות אזוריות: נגב, מרכז, יו"ש וצפון. במהלך הסדרות נפגשות הבנות לשיח עם מגוון עצום של מגזרים ואוכלוסיות בישראל: בדואים, קראים, דרוזים, נשות שמאל, שכונות דרום תל אביב, חרדים, תל אביבים — ולומדות את החברה הישראלית מבפנים. את כל הסדרות האלה מארגנות הבנות בעצמן. הן מקבלות תקציב, הכוונה ומסגרות זמן, והן אחראיות על הביצוע".
ומה עם משמעת?
"יש כאן אחראית לו"ז שמכנים אותה לו"זרית. צריך לעמוד כאן בזמנים — לקום בזמן ולהתייצב לשיעורים, וגם לעמוד בקוד לבוש מסוים. צריך לעבוד כאן קשה".
את מתגוררת בעתניאל, יישוב שלא ממש שולח את בנותיו למקומות כמו צהלי. איך מקבלים שם את עיסוקך? "אני באמת קצת עוף מוזר שם. דוסית שלא מתפשרת על הדת ובמקביל קצינה בצה"ל. אבל אני לא שומעת במפורש התנגדויות. מצד שני, גם לא מחמאות".
ובחזון שלך את רואה סיירת מטכ"ל שמורכבת מבנות צהלי?
"באופן אישי — לא. אני לא מתלהבת מבנות בתפקידי לחימה. בנות נועדו להביא חיים לעולם ולא ליטול אותם. בת שתרצה וחשוב לה להיות לוחמת, זו החלטה שלה והיא תצמח מזה בדרך שלה. אבל אני מעדיפה תפקידים משמעותיים אחרים".
ואם בת מגיעה ושואלת אותך — אני מתלבטת בין שירות לאומי ומדרשה לבין שירות בצבא וצהלי. מה תגידי לה שנכון לעשות? "שאני אגיד לה מה נכון לעשות עבורה?!"
זו תשובה שאנחנו לא רגילים לשמוע מרבנים במגזר. ואם היא מתעקשת לקבל עצה?
"אגיד לה שהיא יכולה לבחור את מה שמתאים לה. צבא זה יותר. הוא יותר מאתגר, ולכן גם יכול יותר להצמיח".
בצהרי היום הופך בית המדרש לחדר אוכל צבאי לכל דבר ועניין, כולל כלים מצובעים באדום, סכו"ם מחורר, קנקן פלסטיק עם מים אחרונים בטעמים ופלקטים אימתניים של אגף כושר קרבי בצה"ל, המציגים את שרירי האדם בסגנון מפת חלקי הבקר המוצגת אצל הקצב. כחייל הצועד על קיבתו, דידינו בקושי אל מרבץ זולה בסגנון פאנג שוואי, שם פקדו אותנו שלוש עלמות חן במדים: האחת במכנסיים, השנייה בחצאית עד מתחת לברכיים והשלישית בחצאית ששוליה ליחכו את השביל מעדנות. "אלה בוגרות צהלי", ציינה האדמו"רית בעיניים בורקות, "הדר היא מדריכת סימולטורים בחיל האוויר, רוני היא קצינת נפגעים ותפארת היא מחיל חינוך. עשרים דקות לראיון זוז".
איך קיבלה הסביבה את העובדה שאתן הולכות להתגייס לצה"ל?
הדר: "למרות שבאולפנה שבה למדתי מעודדים את הבנות לשירות לאומי, היה ברור לי שאני רוצה להתגייס. בוגרת צהלי שפגשתי אמרה לי משפט שנחרת בזיכרון: 'אל תגיעי למקום ריק — ריקה'. חברות שבהתחלה שאלו 'מה? איך החלטת על דעת עצמך ללכת לצבא?' היום כבר מדברות אחרת. נראה כאילו הציבור שלנו מתבגר, מתפתח ומבין שזה לגיטימי".
רוני: "אחותי הגדולה היא חיילת בוגרת צהלי, ולכן לי היה יותר קל להעביר את ההחלטה בבית ובסביבה. נולדתי בארה"ב ועליתי מניו יורק בגיל שלוש, וגם להורים שלי, שניהם צאצאים לניצולי שואה, גיוס לצה"ל נשמע כמו רעיון טוב". תפארת: "למדתי בשדה אליהו. בקיבוץ הדתי הרבה יותר מקובל ללכת לצה"ל. אחרי ששמעתי שיש מכינה לקראת הגיוס, באתי ליום הפתוח והיה לי ברור שאני חייבת להיות כאן".
ספרו על רגע מסוים בשירות שבו הרגשתן את המטען שקיבלתם כאן.
תפארת: "יצא לי לעשות שמירה בשבת, שגלשה למוצאי שבת. רציתי לעשות הבדלה אבל לא היו לי נר, יין או בשמים. חשבתי לעצמי: או! הנה רגע של 'אתגר צהלי'. לימדו אותנו כאן שבמקום להקל על עצמנו בצבא, ולהגיד: 'אני בשמירה, לא נורא אם לא תהיה הבדלה', להגיד שאין מצב שאנחנו מוותרות לעצמנו. אגב, מי שסייעה לי לאתר את המצרכים הייתה חיילת אתאיסטית. אני גם זוכרת שבחנוכה התקשרתי בוכה באמצע הלילה למדריכה שלי בצהלי והתחננתי שתיתן לי דבר תורה לחנוכה. היא העבירה לי שיעור שלם בטלפון".
רוני: "עד קורס קצינים הלכתי עם מכנסיים. ברגע שהחלטתי על קצונה, החלטתי שאני עוברת לחצאית ארוכה. הבנתי שכשאני הופכת להיות קצינה דתית בצה"ל, יש משמעות עוד יותר גדולה לייצוגיות ושעוד יותר מסתכלים עליי. אפשר לומר שהתחזקתי דווקא בצבא".
הדר: "אין רגע אחד שאני יכולה לתאר כ'רגע של צהלי', כי כל ההוויה שלי בצה"ל היא של צהלי. החל מידע טכני של איך להתנהל במטבחון לא כשר, ועד לידע חברתי של איך לנהל שיחות מול אנשים".
מה הייתן אומרות לבנות דתיות שמתלבטות: שירות לאומי או צבא?
רוני: "צבא לבנות דתיות זה דבר מדהים. שירות לאומי זה גם דבר חשוב. הייתי אומרת שמי שמסוגלת ויכולה, שתלך לצבא. מי שמרגישה שלא — שתלך לשירות לאומי". הדר: "אני חולקת על כך. אני חושבת שכאזרחיות המדינה הכיוון צריך להיות קודם כל צבא. עצם העובדה שלובשים מדים ועושים צבא — יש לכך ערך בפני עצמו".
ומה לגבי הטיעון שעדיף לעבוד עם ילדים אוטיסטים מאשר להכין קפה למפקד? כולן: "אתם רואים אותנו מכינות קפה למישהו?" (הערת הכותבים: מבטים יכולים לפעמים להרוג).
מה לגבי הסטיגמה של בת שעשתה צבא, האם יפסלו דייט על זה? רוני: "כשהייתי בבה"ד 1 אכן היה אלמנט כזה של זלזול מצד הבנים הדתיים בבנות דתיות שהחליטו לעשות צבא". הדר: "כן, יכולים לפסול על זה דייט. אבל יש מגמה של יותר פתיחות לעניין".
אנחנו רואים שהתיקים שלכם הרבה יותר קטנים מהתיקים של בנות השירות הלאומי.
כולן: "אפשר לארוז ל–21 יום בתיק יותר קטן מהתיקים של שירות לאומי".
וכאן, במחשבות נוגות אודות חידת תוכנם המסתורי של תיקי בנות השירות הלאומי הסתיים הראיון בברכת "איחלתי לחיילות בהצלחה". אגב, השערתנו לגבי תיקי בנות השירות היא שהם ממולאים בעיקר בקלקרים.
ניסינו לדבר עם תלמידות צהלי שמוסדות החינוך שלהן לא ראו בעין יפה את הליכתם למסלול הצהלי. הדבר לא היה פשוט, כיוון שסטטיסטית מדובר רק בכ–92% מהבנות. כל הבנות ביקשו להישאר בעילום שם ועילום מוסדות החינוך שבהם למדו, בתוספת חרמות וקונמות של צנזור במדינה טוטליטרית. על כן רצינו להבהיר שכל השמות המופיעים להלן הן של חייזריות בוגרות אולפנת "אמי"ת ונוס", הנוקטת במדיניות הפרדה מוחלטת: גברים במאדים — נשים בוונוס.
איך קיבלו במוסדות החינוך שלכן את העובדה שאתן עומדות להתגייס?
הודיה: "ממחזור של 100 באולפנה שלי, רק ארבע הלכו לצה"ל. כשקיבלתי צו ראשון הלכתי עם כולן להצהיר. אבל הרגשתי לא שלמה עם זה. בסופו של דבר ביטלתי את ההצהרה. בסוף השנה פניתי למנהלת ושאלתי למה אף אחד לא דאג שאתכונן לגיוס ולמה לא נותנים לנציגות של צהלי להיכנס לבית הספר כמו שנותנים למקשרות של השירות הלאומי. היא ענתה לי שהצבא זה לא מקום לבנות להתפתח בו. הקטע הוא שהיא עצמה שירתה בצבא. אז שאלתי אותה למה היא חושבת שלא אצליח במקום שבו היא עצמה הצליחה".
רחל: "באולפנה שלי לא מדברים על הצבא בכלל. מתוך 180 בנות, 20 התגייסו. אני התלבטתי, ביקשתי שיבואו נציגים גם מצה"ל, אך נעניתי שהמדיניות היא לא להכניס אותם. בפועל, המחנכת שלי כן התעניינה בהכנה שלי לצה"ל וקישרה אותי לצהלי". יוכי: "למדתי בקיבוץ הדתי. בית הספר מאוד תומך גיוס. אצל ההורים זה לא היה קל. הם חיים במצב של פעם. צה"ל השתנה. הם לא מכירים בכך שיש סוגי תפקידים חדשים ויחס אחר לבנות דתיות".
יעלה: "למרות שהאולפנה הופכת ליותר פתוחה, עדיין — עד המחזור שלי, מתוך כמאה בנות, אפס או אחת הולכות להתגייס. השנה יצאנו עשר, ואני לא יודעת אם זה חד פעמי או משקף שינוי. היחס של הסביבה הוא מין אינסטינקט מיידי של התנגדות ואמירות כמו 'הצבא יקלקל אותה'".
האם אין כאן סוג של מרד נעורים? כולם חושבים ככה — ואני דווקא אחשוב אחרת?
הודיה: "אצלי העניין מאוד מושכל. גם אם יש בזה אלמנט של מרד — המחיר, שנתיים מהחיים, הוא מאוד גבוה, ולכן אני רואה בכך עניין של החלטה יותר מאשר מרד". יוכי: "יש בזה משהו של מרד נעורים. אני מסתכלת סביב וכולם עושים אותו דבר, ואני שואלת: למה? למה לא לעשות משהו שונה?"
מבחינת מוסדות החינוך, מה עדיף — לעבור מהאולפנה ישר ללימודים, או להתגייס?
(כולן): "חד משמעי — המחנכים באולפנות מעדיפים שבנות לא יעשו שירות לאומי כלל מאשר שיתגייסו".
אפילוג: אנחנו לא יודעים מה בדיוק גרם לכך: עלמות החן שסביב, האדמו"רית הכובשת או העובדה שבבית חיכו לנו ילדים צורחים בחופשת החנוכה, אבל החלטנו להירשם לצהלי. למרבה התדהמה נדחתה בקשת הרישום שלנו, בנימוק מגדרי גרידא, וזאת על אף התחייבותנו ללמוד קרב מגע תוך שמירת נגיעה. עכשיו אנחנו מגישים בג"ץ: למה צאלים כן וצהלי לא? למה לפסול אדם על הסף בלי לבדוק אותו? מה יהיה הצעד הבא בהדרת הגברים בצהלי — מינוי אישה לתפקיד החזן הצבאי הראשי?
הרב אבינר, גיוס בנות דתיות לצבא — כן או לא?
"לא. באופן גורף".
מדוע? האם אינך סבור שבחורה דתייה יכולה לשרת בלי להיפגע מבחינה רוחנית?
"דעתי אינה קובעת. הרי הרבנות הראשית לישראל סגרה באופן אטום את האפשרות. אני גם רואה שמדינת ישראל היא היחידה בעולם שבה יש שירות צבאי חובה לבנות. קשה להעלות על הדעת שאנחנו היחידים על פני הכדור שמבינים במלחמה".
אין מבחינתך תפקידים המתאימים לחיילות דתיות?
"הכרעה בנידון אינה יכולה להיות נקודתית לגבי תפקיד או חיילת, אלא מערכתית. באופן מערכתי זה דבר לא תקין. לכן הרבנות הראשית שאגב, כלל אינה צריכה את אישורי, צודקת בענין זה".
אז לדעתך יש לסגור את המכינה?
"לא. כיוון שבנות כן מתגייסות, בוודאי שצריך להכין אותן במידת האפשר ולכן ודאי שהמכינה מביאה להם ברכה. אין השקפה של הכל או כלום, אלא, אם יש מצב שאי אפשר לתקן לגמרי אבל אפשר לתקן חלקית, זה גם טוב".
אם ישאל אותך אדם האם מותר לו ללמד שם מבחינה הלכתית, מה תאמר?
"היו כאלו. עם הקמת המכינה היו כמה רבנים ששאלו אותי האם הם יכולים ללמד שם, או שעצם הלימוד מהווה מתן לגיטימציה לשירות צבאי של בנות. עניתי שהם יכולים ללמד ושהדבר אינו מהווה מתן לגיטימציה".
נא להמתין לטעינת התגובות
