ב'בצלאל לדתיים' רוצים לכבוש את המוזיאונים
מקימי 'פרדס', בית ספר דתי-גבוה לאמנות, טוענים שההגמוניה החילונית־אשכנזית, שמשתקפת במוסדות כמו 'בצלאל' – מתפרקת; עכשיו תור הציבור הדתי להיכנס לעולם האמנות במלוא הכוח
סלומון צילם את משפחתו, בביתו, והאקדח שלו. הצילום נעשה בתקופה מתוחה: זמן לא רב לפני כן נרצח שכנם ביישוב בת עין. ביצירה הוא מנסה לשאול על המציאות שבקיום הזה. "איזו מין גבריות יש במצב הזה, איזו מין אבהות, איזה מין שולחן שבת נוצר באווירה כזו, איזו מין רוחניות נוצרת בתוך מציאות של סיכון כזה".
"אי אפשר להיות אדם מאמין בלי להיות אמן", אומר לי סלומון (32), שלומד בתוכנית ההמשך של 'בצלאל' לתואר שני. אתר האינטרנט שלו גדוש בציורים, רישומים וצילומים העשויים בכישרון יוצא דופן, יצירות שלא מפסיקות לגרום לצופה בהן לשאול שאלות. "אברהם אבינו, אב הטיפוס של המאמין, נקרא אברהם העברי – הוא עומד מעברו השני של העולם ושואל עליו. הוא הראשון שלא לוקח את המציאות כמובנת מאליה. בעיניי זו האמונה; היכולת להטיל ספק במציאות, בממשי".
בבית הספר הדתי הגבוה לאמנות 'פרדס', שיתחיל לפעול בשנת הלימודים הבאה בגבעת וושינגטון בניהולו של סלומון, הוא מתכוון ללמד לשאול שאלות, לקחת את המוכר ולתהות עליו. "האמנות היא מין יקום נפרד", הוא אומר, "שבו ניתן לפרק את הקיים, לעשות לו הזרה, ודרך זה לבדוק מה יש בו, אילו סודות יוצאים מתוכו. האמנות מאפשרת לגלות את הסודות של המציאות".
'פרדס', "בצלאל לדתיים" תוכלו לקרוא לו, הוא פרי רעיונו של הרב מרדכי ורדי (55), רב היישוב ראש צורים, שמאחוריו פעילות רבה בתחום פיתוח עולם היצירה הדתי. הוא היה ראש בית המדרש של בית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה' וכיום משמש ראש מגמת התסריטאות בבית הספר, ונמנה בין מקימי בית הספר הדתי הגבוה למוזיקה 'מזמור'. כעת, 'פרדס' משלים את התמונה. הרב ורדי ראה את הצלחתו של מזמור, והחליט שהגיע תורה של האמנות החזותית. ב'פרדס' יעמוד ורדי בראש בית המדרש ובראש תחום הווידאו־ארט.
אל סלומון וורדי הצטרף יונתן אמיר (33) – מבקר אמנות, מרצה ועורך שותף של כתב העת המקוון לאמנות 'ערב רב' – כמנהל האקדמי של בית הספר. "הוא על תקן 'איילת שקד' שלנו", צוחק סלומון למשמע הערתי על חילוניותו של אמיר, הבולטת בצוות בית הספר הדתי. אחרי הצילומים לכתבה, שאליהם מציעים לי השלושה להצטרף כדי שנקיים את לשון הסיפור התלמודי "ארבעה נכנסו לפרדס", אנחנו מתיישבים בבית קפה ירושלמי לשיחה על אמנות, יצירה, יהדות, דת וישראליות.
"יש התעוררות גדולה מאוד בציבור הדתי בנושא", אומר לי ורדי. "מרגישים את זה בצורה חזקה בתיכונים, באולפנות ובישיבות. הצעירים רוצים לעסוק באמנות. בדיוק היום הייתה לנו פגישה עם ראשי רשת 'צביה' לבנות, ולדבריהם לכל תלמידה שם יש איזו נגיעה בתחום. הצעיר והצעירה הדתית צריכים שתהיה להם פלטפורמה לביטוי בכל תחומי האמנות. פרדס סוגר את הפאזל של תחומי האמנות השונים – עכשיו הכול מכוסה", הוא מחייך.
איך אתם מסבירים את ההתעוררות הזו? למה עכשיו?
ורדי: "ההתפתחות הטכנולוגית והאינטרנטית גורמת לכך שהכול פתוח. נפלו החומות שבין הצעיר הדתי לבין התרבות שמסביב, וזה אך טבעי שיהיה לצעירים צימאון לבוא בה לידי ביטוי".
אמיר: "נראה לי, כמבקר חיצוני אמנם, שאמנות חזותית נתפסה הרבה שנים כמשהו זר ומרוחק בחברה הדתית, משהו שפחות מגיע מתוך המורשת הפנימית. הפתיחות הטכנולוגית הביאה לידי ביטוי את העובדה שהאמנות היא מרחב לטיפול בשאלות שהציבור הדתי מתעסק בהן לא פחות מכפי שהיא בציבור החילוני. האמנות קיימת כמדיום שמשרת אותנו, משקף אותנו. ברגע שהתרבות יותר פתוחה – כולם נפתחים".
בבית הספר פרדס ילמדו במשך ארבע שנים את כל תחומי האמנות הפלסטית – ציור, רישום, פיסול, צילום ווידאו־ארט. החזון של 'פרדס' דו סטרי: הבאת קהילת אמנים חדשה ובעלת קול חדש לתוך עולם האמנות, והבאת האמנות לתוך הקהילה הדתית.
ורדי: "אנחנו רוצים ליצור אסכולה חדשה של אמנים שמביאים בשפה של האמנות העכשווית את העולם הפנימי שלהם. השפה תהיה אותה שפה, אנחנו לא הולכים להמציא את הגלגל".
אמיר: "ואולי נשייף או נרבע את השפה? השפה דינאמית ומתפתחת, מופרית ומפרה. העולם הדתי יכול להביא משהו אחר אליה, גם ברמת התוכן וגם ברמת הצורה. אנשים שבאים מרקע אחר שואלים שאלות בצורה אחרת, והציור כפועל יוצא נראה אחרת. הדברים שלובים אחד בשני".
ורדי: "אבל אנחנו לא באים עם ידיעה מוקדמת איך צריכה להיות השפה. אנחנו מתכוונים לחשוף את התלמידים לכלים של האמנות העכשווית, ומאמינים שכך הם יגלו שפה שמיוחדת להם, סגנון שמיוחד להם, ויבנו אסכולה שמיוחדת להם".
אתם צוות של שני דתיים וחילוני, פורת לומד בבצלאל. למה יש צורך בבית ספר דתי לאמנות? למה צריך להתבדל מהמוסדות הכלליים? למה שלא נלמד ביחד?
"אין לי שום דבר רע להגיד על בצלאל", אומר סלומון, "הם עשו הרבה כדי לקבל אותי וכדי לאפשר לי ללמוד שם; אם זה פטור משיעורי מודל עירום, ועוד. קיים העניין של ההתמודדות ההלכתית והאווירה, אבל אפשר להתגבר על אלו. כבר כמה שנים שאני עובד כאמן בתחום האמנות, ואני מרגיש שהיכולות שלי להשתתף בשיחה הן מוגבלות. מאוד קשה לדבר כשאתה מגיע מעולם רעיוני אחר כל כך. אני מרגיש שאני צריך להסביר כל הזמן את נקודות המוצא והנחות היסוד שלי.
"אם רציתי למשל לנהל ביצירה שלי שיחה של בחור ישיבה שרוצה לדבר על העולם הרוחני שלו, היה מאוד קשה לנהל את השיחה הזו עם אנשים שמעולם לא פתחו את הספרים שהתעסקתי איתם. אמנים הם זאבים בודדים, אבל גם זאבים חיים בלהקות, ואמן חייב את הלהקה שלו כדי לנהל שיחה חופשית ורהוטה. אחרי שמצליחים לנהל שיחה כזו אפשר להתנסח בחדות ובנקיות, ואז הדיבור יכול לצאת למעגלים רחבים יותר.
"החלום הוא לא ליצור עולם אמנות אלטרנטיבי ומתבדל, אלא להיפך – ליצור קהילת אמנים שתיכנס לעולם האמנות, שתצליח לייצר שיחה בתוך עולם האמנות. הטרנד בעולם האמנות היום הוא של זהויות תרבותיות: אמנות סינית ואפריקנית למשל, ואני חושב שגם האמנות הדתית היא סוג של שבט עם שיחה משלו. כדי לנהל את השיחה שלו בצורה מדויקת הוא צריך איזו התרחשות פנימית".
אמיר: "מהשאלה שלך נובעת ההנחה ש'בצלאל' הוא בית ספר כללי ולא מגזרי כשלעצמו. זו הנחה לא נכונה. אם תבדקי את עולם האמנות המיינסטרימי בישראל, תראי שהוא מאוד אחיד ומאוד מגזרי; חילוני, אשכנזי, ממעמד הביניים. פה ושם יש מזרחי או דתי. פורת היה הדתי היחיד במחזור שלו בבצלאל. צריך לקחת בחשבון שמה שקרוי 'החברה הישראלית' זה בעצם 'חברות ישראליות', וכשאנחנו עושים הכול ביחד אנחנו משטיחים את כולם. כור ההיתוך הרסני לתכנים של כל קבוצה וכל יחיד. ברגע שיש קבוצה חזקה, מי שהסתפח אליה מאמץ את הכללים שלה".
ורדי: "למדתי באוניברסיטת תל־אביב לתואר שני בקולנוע. שם הייתי 'האחר', לטוב ולרע. מצד אחד הייתה סקרנות גדולה לשמוע מה יגיד 'הדוס המתנחל'. מצד שני ידעתי שזו חברה עם הנחות יסוד אחרות משלי, ולא יכולתי להתבטא באופן חופשי לגמרי. למשל, אחד מתרגילי החובה היה בנושא ארבעים שנה לכיבוש. הניסיונות שלי לא לעשות תרגיל פוליטי עלו בתוהו. אמרו לי שארבעים שנות כיבוש זו הנחת היסוד הפשוטה. אז עשיתי את התרגיל, מנקודת המבט שלי. אבל עצם העובדה שהשפה היא 'ארבעים שנה לכיבוש' זו דוגמה לסביבה שבה הנחות היסוד אחרות לגמרי; ולמרות שלכאורה הכול פלורליסטי ואפשר להגיד מה שרוצים, ההתבטאות לא חופשית לחלוטין.
"ברגע שיש בית ספר שבו כל האנשים מדברים באותה שפה – נכון שמפסידים את נקודת המבט המיוחדת של האחר, אבל לפחות בשלב של גיבוש הזהות האמנותית נוצר משהו. מצד שני, מאוד חשוב שזו לא תהיה שפה פנימית של הדוסים. מאוד חשוב שהמוצרים שיצאו מבית הספר יהיו נגישים וידברו בשפה אוניברסלית".
אחרי שהיו במדורת שבט כזו, לבוגרים שלכם יהיו כלים להתמודד בחוץ עם עולם היצירה והאמנות הכללי?
אמיר: "זה נכון שהתלמידים ילמדו בקבוצה יחסית קרובה, אם כי גם היא תהיה מרובדת, אבל המרצים שילמדו בבית הספר – שהם קודם כול אמנים טובים ומקצוענים, לפעמים דתיים ולפעמים לא – ייתנו את הגיוון הזה, את הדיאלוג. התלמידים ייחשפו לכל הזרמים של עולם האמנות, גם למיינסטרים וגם לשוליים. ההיכרות הזו חשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה למיינסטרים של עולם האמנות. ב'בצלאל' יש משהו אחיד בדיבור, גם אם יוצאים משם אמנים נהדרים ומגוונים. עולם האמנות יכול ללמוד ולהיות מופרה מאוד מבוגרי 'פרדס'".
מרצים חילונים כן, תלמידים לא?
ורדי: אנחנו לא מגדירים את בית הספר כדתי דווקא; גם תלמידים חילונים שירצו להצטרף לבית ספר שיש לו אג'נדה של חיבור למקורות יתקבלו. ב'מעלה' למשל יש דתיים, חילונים, חרדים, דתל"שים. כל מי שמעוניין להצטרף לשיח מוזמן. אבל הקהילה תהיה מקום שבו מה שיתרחש יתאים לקודים של אנשים דתיים. חשוב שיהיו מורים חילונים, כדי למנוע מצב שייגרר לשפה פנימית דתית. הם יביאו את השפה האחרת, ותלמיד יֵדע איך נראית העבודה שלו גם מזווית של מישהו שלא נולד בעולם הדתי. זה יהיה כך גם מן הצד השני: אני רואה סקרנות ב'מעלה' וב'מזמור' אצל המורים החילונים; הם שומעים דברים שהם לא מקבלים בבתי ספר הכלליים. מבחינתם מדובר במפגש מרתק".
סלומון: "התלמידים ייחשפו לדמויות מפתח בעולם האמנות; לאמנים, לאוצרי מוזיאונים, למבקרי אמנות ולבעלי גלריות, מהארץ ומחו"ל. אנחנו צריכים לגשר על פערים תרבותיים גדולים. בדרך כלל לא מדובר בכאלו שכתבי עת לאמנות יושבים על שולחן השבת שלהם, ואני לא יודע כמה מהם ביקרו בגלריה. זה הולך להיות מרתון של חשיפה. אבל החשיפה היא דו סטרית – נזמין את כל אנשי האמנות האלו גם כדי שהם יכירו את התלמידים ואת השיח, כדי שכשהבוגרים יצאו לעולם האמנות, הם יהיו מוכרים יחסית.
"האמנות מדברת בשפה שאמורה להיות מובנת לכולם, ולזה נכוון. רק תהליך ההתבשלות צריך לקרות בתוך הקהילה הזו. בעיניי אידיאלי שתלמיד יעשה את תהליך ההתבשלות אצלנו, ואת התואר השני יעשה בבית ספר כללי. אז הוא כבר יהיה אמן מנוסח ומגובש שיודע מה הוא רוצה ומהי השפה שלו".
הביקורת על 'מעלה' למשל הייתה שהשיח פנימי מדי, שהם מתעסקים עם דילמות מגזריות של דייטים וכדומה.
ורדי: "זו כבר היסטוריה. הסרטים של מעלה זוכים בפרסים בפסטיבלים חילוניים ובינלאומיים. זה שאתה מביא את העולם שלך זה לא אומר שאתה לא אוניברסלי".
סלומון: "זה קשור לרגשי הנחיתות בחברה שלנו. אם אתה מדבר על מרוקאים בשדרות אתה כללי, אבל אם אתה מדבר על משפחה שכולה באיתמר אתה מגזרי".
יש ביקורת על חוסר מקצוענות וחיפופים בקצוות בעולם הדתי המקצועי.
ורדי: אנחנו לא נהיה בני עקיבא. זה הוכח ב'מזמור' וב'מעלה' וגם יוכח בבית הספר הזה. לא יהיה ויתור מבחינת המקצוענות; אנחנו נהיה בטופ, והאנשים הכי טובים יבואו ללמד".
יש משהו באמנות קונספוטואלית שיש בו תעוזה, אולי אפילו חציית גבולות. אין משהו בשמרנות הדתית שיכול לסתור את זה?
אמיר: "אמנות היא כלי שיכול להיות שמרני ויכול להיות רדיקלי, והשאלה אם יתפקד כך או כך קשורה למי שמשתמש בו. אם לתלמיד יש ספקות רדיקליים, הם יהיו שם בין אם ילמד אמנות ובין אם ילמד כימיה. האמנות נותנת איזשהו כלי לבחון את הדברים האלו, גם באופן חזותי וגם בגלל שהיא מהווה מרחב ביניים שהוא חצי בעולם האמיתי וחצי בחממה. חוץ מזה, גם כתיבה רבנית יכולה להיות רדיקלית. יש רבנים שהיו בזמנו פורצי דרך ונתקלו בביקורת, והיום הם מאוד מקובלים. לאמנות יש דימוי רדיקלי, מוצדק בחלקו, אבל הרדיקליות הזו יכולה להיות פריצת דרך שבעתיד תתקבל על הכול".
סלומון: "כמו ש'מי שפגע בו יצר הרע ימשוך אותו לבית המדרש', כך מי שיש לו שאלה, שייקח אותה לשדה האמנות. האמנות מכריחה את האמן להיות מאוד רציני ועקבי ביכולת שלו לשאול שאלות, ולכן מביאה איתה התמודדות בוגרת ועמוקה. המצב הגרוע הוא כששואלים שאלות שטחיות או פרובוקטיביות. בעיניי, אמן טוב הוא מי שיודע לשאול שאלה מספיק עמוקה כדי שלא תהיה פרובוקטיבית. הפרובוקטיביות היא מוצר לוואי שצריך להיפטר ממנו בתהליך עשיית האמנות. שאלה עמוקה, אם היא נשארת בפרובוקטיביות שלה, הופכת לקליפה שמתייבשת ונופלת".
ורדי: "בית ספר לאמנות הוא מעבדה שבתוכה עושים ניסיונות. יש צד באמנות של בדיקת גבולות, אבל במקרה שהבדיקה מגיעה מתוך נאמנות היא רק יכולה לתרום. דרך האמנות אפשר לבדוק איפה אפשר להרחיב את הגבולות בתוך המסגרת, בתוך השפה, ובזה האמנים יכולים להביא הרבה ברכה. למשל, לפני שלושים שנה, כשנתתי חוג בית בגמרא ואשתו של בעל הבית רצתה להקשיב, ראש הישיבה אמר שאם אישה מקשיבה לחוג צריך להפסיק אותו. היום אף אחד לא יגיד כך. בנושא המקום של האישה הרחבנו את הגבולות, בלי לסתור את הלב, את המרכז. גם האמנים יכולים להביא לכך אם הם מגיעים ממקום נאמן.
"לאמנות יש הזדמנות להחיות את היהדות. התנ"ך עשיר מאוד בדמיון ובדימויים, וככל שמתקדמים בספרות היהודית השפה האמנותית הולכת ומתייבשת. העיסוק באמנות יכול להחיות עולם של דימויים יהודיים שיעמיק את הקשר שלנו לארון הספרים ולעולם האמוני שלנו. אני לא רואה כאן סכנה של זליגה החוצה, אלא דווקא השלמה של הכוח בנפש שנקרא דמיון על ידי אנשים שהיהדות היא הבית שלהם".
בבית ספר דתי בכל זאת יש גבולות. איך תתמודדו עם חציית קווים אדומים?
ורדי: "הגבולות הם גבולות הקהילה. בבית הספר תיווצר קהילה של תלמידים מחוברים שהיהדות, התורה וההלכה הן הבית שלהם, ועצם זה כבר קובע את הגבולות. כמו ביישוב דתי, כשיודעים שזו קהילה ויש דברים שפה לא ייעשו. אני לא רואה את עצמי כצנזור. אם תהיה יצירה פרובוקטיבית יהיה בירור ודיון. ברגע שעושים דיון ושיח פתוח וכל אחד יודע את ההקשר של בית הספר, הדברים האלו לא בעייתיים".
הגבולות לא יפגמו באיכות היצירה ובחופש שלה?
"בכל בית ספר יש גבולות", ממשיך ורדי. "אם תלמיד באוניברסיטת תל אביב ירצה לעשות סרט גזעני על ערבים, מישהו יעצור אותו שם. אם מישהו ירצה לשחוט חתול בסרט, לא יאפשרו לו. לכל אמן יש גבולות. ברגע שהגבולות נבנים מתוך היוצר הם הדבר הכי נכון. הם מרחב היצירה".
השאלה מהי אמנות יהודית, והאם בכלל יש כזו, נענית מצד הנוכחים בחיוכים ובשתיקה ראשונית. "מה זה אמנויות יהודיות", מדייק אמיר. "אני יכול לחשוב על ביטויים שונים של אמנות יהודית, שחלקם יסתרו אלו את אלו. הדימוי הראשון שעולה לנו בראש קשור ליודאיקה, אבל זה ממש לא רק זה. בציורים מופשטים למשל אין לכאורה שום דבר יהודי, אלו בעצם כתמים. אבל אם ניקח את ציוריו של משה קופרמן כדוגמה, יש בשכבות שלהם משהו מאוד עמוק, שתי וערב פולמוסי. קופרמן היה קיבוצניק, לא דתי, אבל הוא היה איש עם התרוממות רוח, עם קשר למקורות ושמירת זכר פנימית בתוך הציור, שמאוד אופיינית ליהדות. הוא היה אמן יהודי ענק"."אמנות יהודית לא באה לידי ביטוי רק בתמונות מובהקות של יהדות כמו טלית־תפילין־בית כנסת", ממשיך ורדי את קודמו, "אלא כאשר היא באה ממקום מחובר למורשת ולחוויית הקיום היהודית. לפעמים יהיה ניתן לזהות את זה בעין של אנשים רגילים, ולפעמים רק אדם עם הבנה עמוקה באמנות יוכל לזהות את הרבדים היהודיים. זה עניין של הלך נפש פנימי; האמנות היהודית לא מתחילה מהתוכן אלא מהנפש, ואם האמן יהיה מחובר לעולמו הפנימי הוא ממילא יביא לידי ביטוי ביצירה עולם יהודי". וכאן עובר ורדי לעולם הקולנוע הקרוב אליו: "מרטין סקורסזה למשל מביא אמנות נוצרית, עם ערכים וחוויית קיום שמביאה הנצרות. גם רומן פולנסקי, שהוא חצי יהודי, עושה קולנוע נוצרי. זה לא המוצא, אלא העולם הפנימי".
השאלה מהי אמנות יהודית, והאם בכלל יש כזו, נענית מצד הנוכחים בחיוכים ובשתיקה ראשונית. "מה זה אמנויות יהודיות", מדייק אמיר. "אני יכול לחשוב על ביטויים שונים של אמנות יהודית, שחלקם יסתרו אלו את אלו. הדימוי הראשון שעולה לנו בראש קשור ליודאיקה, אבל זה ממש לא רק זה. בציורים מופשטים למשל אין לכאורה שום דבר יהודי, אלו בעצם כתמים. אבל אם ניקח את ציוריו של משה קופרמן כדוגמה, יש בשכבות שלהם משהו מאוד עמוק, שתי וערב פולמוסי. קופרמן היה קיבוצניק, לא דתי, אבל הוא היה איש עם התרוממות רוח, עם קשר למקורות ושמירת זכר פנימית בתוך הציור, שמאוד אופיינית ליהדות. הוא היה אמן יהודי ענק".
"אמנות יהודית לא באה לידי ביטוי רק בתמונות מובהקות של יהדות כמו טלית־תפילין־בית כנסת", ממשיך ורדי את קודמו, "אלא כאשר היא באה ממקום מחובר למורשת ולחוויית הקיום היהודית. לפעמים יהיה ניתן לזהות את זה בעין של אנשים רגילים, ולפעמים רק אדם עם הבנה עמוקה באמנות יוכל לזהות את הרבדים היהודיים. זה עניין של הלך נפש פנימי; האמנות היהודית לא מתחילה מהתוכן אלא מהנפש, ואם האמן יהיה מחובר לעולמו הפנימי הוא ממילא יביא לידי ביטוי ביצירה עולם יהודי". וכאן עובר ורדי לעולם הקולנוע הקרוב אליו: "מרטין סקורסזה למשל מביא אמנות נוצרית, עם ערכים וחוויית קיום שמביאה הנצרות. גם רומן פולנסקי, שהוא חצי יהודי, עושה קולנוע נוצרי. זה לא המוצא, אלא העולם הפנימי".
אמנים דתיים או ימניים לא מצליחים להגיע לשורה הראשונה של עולם האמנות והתרבות הישראלי. למה זה קורה?
אמיר: "ב־2004 כתבתי מאמר בשם 'הירוק היום ירוק מאוד', על כך שאין אמנות ימנית. מצד אחד עולם האמנות הישראלי לא מכיר באמנות שנעשית מעבר לקו הירוק, ומצד שני האמנות שנעשית מעבר לקו הירוק לא הייתה מעניינת בעיניי. נוצר נתק הדדי בין הצדדים. ציפי לוריא ז"ל כתבה פעם כך: 'אני רואה את הדימויים מלאי הכישרון כשאני הולכת לתל אביב או למוזיאון ישראל, ואני מחכה למי שירים את הכפפה מהמגזר שלנו'. תהליכים מבשילים לאט, ואני חושב שעכשיו אנחנו בשלב החברתי שבו הם יכולים לפרוץ. גם בגלל תהליכי הפירוק של ההגמוניה התרבותית הישראלית המסורתית, וגם בגלל ההתפתחות של המגזרים האחרים, במקרה שלנו החברה הדתית או הימנית, שמהווה כוח שיכול להביא אלטרנטיבה לעולם האמנות הישראלי".
סלומון: "האמנות דורשת התמסרות, מסירות נפש לחברה ולעולם; צריך להיכנס אליה עם כל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים. עד היום לדתיים היה קשה לקבל את זה. בתור סטודנט דתי בבצלאל הייתי כתובת להמון טלפונים מאנשים שרצו ייעוץ אם לבחור באמנות ואם ללכת לבצלאל. עודדתי לכך, ורק אחד החליט לעשות את זה. כשאדם דתי עומד על סף החלטה להיות אמן, רועדות לו הברכיים. כדתיים אנחנו רגילים שמסירות נפש היא על התורה, לא על תרבות.
"אני מסתכל על החברים האמנים החילונים שלי, ואני חושב שמגיע להם כל הכבוד על האומץ, על כך שהם מוסרים את הנפש על משהו שהוא לאו דווקא הבחירה הכי הנכונה בעולם הקפיטליסטי שאנו חיים בו. היום גם הציבור הדתי בשל לכך. זה קשור להתבגרות של חברה שכבר לא נמצאת במלחמות הישרדותיות וכבר לא צריכה להסתכל רק החוצה ולמעלה".
כשאני שואלת על השוני של בית הספר מלימודי האמנות במכללת 'אמונה' לבנות, הדגש של צוות 'פרדס' הוא שהם מתכוונים לגדל אמנים, לא מורים. "אנחנו פונים לאוכלוסייה אחרת", אומר סלומון, "לאנשים שמעוניינים להקדיש את חייהם לעבודה אמנותית, והמטרה שלהם היא להשתלב בשיח התרבות הכללי בארץ, להיות אמנים. כמובן שאפשר להיות גם מורים לאמנות, אבל המטרה היא להגיע לאנשים שלהיות אמנים זו מטרתם".ובכל זאת, כמקום שמכוון לציבור הדתי שבו מקובל להקים משפחה בגיל מוקדם יותר, יודע צוות 'פרדס' שלצד המטרה הרומנטית של גידול אמנים הוא צריך לכוון גם לפרקטיות ומעשיות. "עולם האמנות הוא תחום מופשט, אבל נגזרים ממנו תחומים נוספים שנמצאים בצמיחה היום ומהם אפשר להתפרנס, כמו עריכת וידאו, צילום ועיצוב גרפי", אומר סלומון. "מי שרוכש את הכלים האלו יכול להשתלב בתחומים כמו עריכת סרטי תדמית, צילום אירועים ועבודה במדיה וברשת.
כשאני שואלת על השוני של בית הספר מלימודי האמנות במכללת 'אמונה' לבנות, הדגש של צוות 'פרדס' הוא שהם מתכוונים לגדל אמנים, לא מורים. "אנחנו פונים לאוכלוסייה אחרת", אומר סלומון, "לאנשים שמעוניינים להקדיש את חייהם לעבודה אמנותית, והמטרה שלהם היא להשתלב בשיח התרבות הכללי בארץ, להיות אמנים. כמובן שאפשר להיות גם מורים לאמנות, אבל המטרה היא להגיע לאנשים שלהיות אמנים זו מטרתם".
ובכל זאת, כמקום שמכוון לציבור הדתי שבו מקובל להקים משפחה בגיל מוקדם יותר, יודע צוות 'פרדס' שלצד המטרה הרומנטית של גידול אמנים הוא צריך לכוון גם לפרקטיות ומעשיות. "עולם האמנות הוא תחום מופשט, אבל נגזרים ממנו תחומים נוספים שנמצאים בצמיחה היום ומהם אפשר להתפרנס, כמו עריכת וידאו, צילום ועיצוב גרפי", אומר סלומון. "מי שרוכש את הכלים האלו יכול להשתלב בתחומים כמו עריכת סרטי תדמית, צילום אירועים ועבודה במדיה וברשת.
"אנחנו ניתן כלים מעשיים שיאפשרו לתלמידים לצאת לעולם העבודה מהר יותר. בבצלאל הכיוון הוא 'אנחנו מלמדים אותך להיות אמן – אחר כך תסתדר. אם אתה רוצה, לך תלמד אחר כך עריכה'. בפועל בוגרי בצלאל לא מתפרנסים מהאמנות עצמה, אלא מהוראה, עריכה וצילום. אנחנו ניתן דגש על קורסים מקצועיים. במהלך הלימודים יחולקו תעודות בוגר קורס צילום בשנה השנייה, ובוגר קורס עריכת וידאו בשנה השלישית. עם התעודות האלו והניסיון שצבר יוכל התלמיד להגיע למקומות מקצועיים ולהשתלב בעבודה.
"בנוסף, נרכז את הלימודים לשלושה ימי לימוד, כדי שהימים הנותרים יוקדשו להגשת עבודות ולפרנסה, מתוך הבנה שבסופי שבוע דתיים לא יכולים לעבוד, שלא כמו בבצלאל – שם מניחים שסוף השבוע מוקדש להגשות ולפרנסה".
אז למה דווקא 'פרדס'?
"אלו ראשי תיבות של פשט, רמז, דרש וסוד", אומר הרב ורדי, הוגה השם. "זהו החלק בתורה שמחפש את הצד הפנימי, ועל ידי האמנות אנחנו חושפים את מה שגנוז בפנים, בתוך היהדות; לא את הטקסים והצד החיצוני, אלא את המקום העמוק יותר, שהמילים לא מגיעות אליו. יש משהו בדמיון שיכול להגיע מעבר לשכל, ואת המקום הזה אנחנו מחפשים. לכן הטיול בפרדס הוא טיול ברבדים של החלק הפנימי והעמוק ביהדות".
אתם יודעים, ארבעה נכנסו לפרדס, לא כולם יצאו בשלום.
"בשביל זה אנחנו נמצאים כאן", צוחק ורדי, "כדי להיכנס בשלום ולצאת בשלום".
פורסם במוסף 'שבת' מבית 'מקור ראשון'
נא להמתין לטעינת התגובות
