ראשי » יהדות » דעות

ירושלים - סחרור מחשבות של אלפי שנים

"ההיסטוריה היהודית בכלל, והירושלמית-יהודית בפרט היא בת אלפי שנים. אבי סבו של אבי עלה לפני למעלה ממאה שנה לארץ, מבקש אני, צביון אמוני בירושלים ראוי לה וראוי לנו" טור חרדי ליום ירושלים

סמי שלמה | 8/5/2013 10:00

תגיות: יום ירושלים, שחור על גבי לבן

הר הבית והעיר העתיקה בירושלים צילום ארכיון: אי-פי

יאיר: סמי, הכנת את הטור ליום ירושלים?
אני: בטח, רק ליטוש קל
יאיר: אוקי. תדאג להעביר לי אותו בזריזות
אני (לעצמי): וואלה, באמת הגיע הזמן לכתוב.

מה כותבים על יום ירושלים? אני שואל את עצמי, ונכנס לסחרור של מחשבות. 46 שנה, זהו פרק זמן נכבד מאוד. וואו, יהיה יותר פשוט לנסות להבין במה העולם דומה יותר למה שהיה אז, מאשר להבין מה השתנה מאז.

46 שנות כיבוש, עולה בי המחשבה. מי היה מאמין שהעם היהודי שצווה על עזרה ודאגה לחלש, כמו שמצווה התורה: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ישכח מה זה להיות עם נכבש, וינהג בצורה כזו 46 שנה!

מה קרה לך, סמי? עולה זעקה בתוכי. אנחנו לא אשמים. הרי אותה מלחמה לפני 46 שנה הייתה מלחמת אין ברירה. עמים שונים נאספו להשמיד אותנו ו'לזרוק אותנו לים' ורק בניסי ניסים ניצלנו. (כן, ניסי ניסים. עם כל הכבוד לצה"ל, ויש, מדינת ישראל לא הייתה ממשיכה להתקיים לו יום אחד אם הצבא האמריקאי היה מחליט לפעול נגדינו בצורה אקטיבית, או הרוסי, או הגרמני ועוד ועוד. האם העובדה שדבר מאלו לא קרה היא בזכות הדיפלומטיה המהוללת שלנו? בטח...)

ואז מכה בי התובנה: 46 שנה? לא נסחפתי? הרי ההיסטוריה היהודית בכלל, והירושלמית-יהודית בפרט היא בת אלפי שנים. אבי סבו של אבי עלה לפני למעלה ממאה שנה לארץ, וקבע את מקום מושבו בירושלים.למה ומדוע?

רבי שלמה אבן גבירול שכתב מדם ליבו לפני כאלף שנה: "ציון... אף לא יסולה עפר ארצך בזהב ופזיקר כמו יהלום מחצב הררי." האם כתב זאת משום תקוותה של שולי נתן לחזור "אל בורות המים, לשוק ולפלאפל"? האם לא מצא מקום אחר בו יוכל לשאוף אויר הרים צלול כיין?

"השמחה שהתפרצה בשעה ששמענו 'הר הבית בידינו' לא זקוקה הייתה להסבר"

ובמחשבתי אני שב במרוצה מאות שנים קדימה, חזרה אל אותה מלחמה שהתחילה (והסתיימה?) לפני 46 שנה. האם השמחה שאפפה את העם היהודי באותה שעה, אכן מקורה היה בתאווה פיזית לשוטט ברחובות ירושלים, או אולי בתאוות השלטון על עם זר?

לא ולא.

השמחה שהתפרצה אצל עם ישראל באותה שעה עת נשמעו המילים מצמררות כל גו "הר הבית בידינו" לא זקוקה הייתה להסבר. התחושה כי מקום המקדש, מקום בו בחר דוד לכונן את בית המקדש, שוב יהיה נגיש לכל יהודי באשר הוא. שוב נתפלל כפי שהתפללנו אלפי שנים 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב' אבל נישא תפילה זו בירושלים עצמה. בדומה לתחושת ילד אובד ששנים מרר בבכי וחיפש את אביו, שגם אם מצא אותו עזוב וחלש, עדיין ישמח בהתרגשות גדולה. ולא יזדקק לבדיקות DNA או לשאלה 'האם משתלם לי לפגוש את אבי כעת?'

ואנקדוטה קטנה, באחד ממקורותינו מובא הסיפור הבא, המגלה מדוע בחר דוד מקום זה לבניית בית המקדש.

שני אחים היו, אח אחד עם משפחה ברוכת ילדים, והשני ללא צאצא אחד לתקווה.
האחים התפרנסו משדה אותה הוריש להם אביהם, וחלקו ביבול השנתי חצי-חצי.
יום אחד, חשב אחד האחים לעצמו, לי יש שפע ילדים שמרווים אותי נחת ומשמחים אותי, אחי יושב לבד ובטח מצטער צער רב. אלך ואזיז את גבול השדה על חשבוני, וככה לפחות תהיה לו נחמה בכסף שירוויח.
ובקצה חלקת השדה השנייה, חושב לעצמו האח השני: אני חי לבד, ללא ילדים לפרנס, או להוריש ממון. אלך ואזיז את גבול השדה. כך שאחי בקלות יוכל לפרנס את משפחתו.
בחשכת ליל נפגשו שני האחים, בקו הגבול, וכשהבינו מה עושים שם שניהם, בכו זה מדאגתו של זה.
זהו המקום אותו בחר דוד המלך להקים עליו את בית המקדש.

שומע אני לאחרונה קולות שונים העולים ואמרים "הגיעה העת לחלן את ירושלים. לא ניתן לאחרים למשול בה". וכך כאשר מגיעים נתונים על הציבור הערבי המתרבה, תחושת פלוריסטיות עוטפת אותנו 'הנה את פנינו אנו מאירים גם לזר ולשונה. אבל כאשר מגיעים נתונים על התרבות מגזר שחור ומאיים, מייד עולה זעקה להציל את ירושלים משחוריה:
"אלי ציון ועריה
כמו אשה בציריה
וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה...
ועל צבאות קהליה
שזופיה שחוריה"

פונה אני אליכם אחי היקרים. האם לא תרצו אתם להותיר את ירושלים על כנה? שמח אני בכל יהודי הגר בעיר בשלווה, בין אם מאמין הוא ובין אם לא. אבל בבואי לדבר על צביון העיר, העיר אשר בגין האמונה שאפנו לשוב אליה. מבקש אני, צביון אמוני בירושלים ראוי לה וראוי לנו.

שמועה שמעתי על ראיון בו ענה ראש העיריה ניר ברקת לשאלות כתב הBBC, וכאשר טען כי זכות היהודים בירושלים נובעת מן התנ"ך, שאל אותו המראיין: ו'זכור את יום השבת לקדשו אתה גם מקיים'?
לא שמעתי מה הוא ענה, אבל אין ספק כי התשובה הראויה לנו ולאחרים היא: אכן, ירושלים כעיר, ממשיכה את המורשת היהודית בת אלפי שנים, ומשום כך יכולים אנו להשתמש בתנ"ך כקושאן שלנו, כפי שטענו דיפלומטים שונים לאורך המאה האחרונה.

הכותב שותף בפרויקט 'דוסים'