לשם ייחוד: הצצה לטרנד ספרי ההדרכה המינית שכבשו את הציבור הדתי
לא "הפרטנרית שלך" אלא "אשתך", בלי גרפיקה מפורטת, ועם שאלות מהשטח שמתייחסות ל"ימי השבע ברכות": אינספור זוגות דתיים וחרדים שפנו למטפלים מיניים בבקשת עזרה, הביאו ליצירת דור חדש של ספרי בינו-לבינה
הפרק החסר מן הספרים נמצא כבר בעשור הקודם בדמות חוברות נפרדות; 'קונטרסי אישות', כפי שהן מכונות. על כריכתן של החוברות הללו הופיעה כמעט תמיד אזהרה שהן מיועדות לזוגות נשואים, או לחתן וכלה בימים שלפני החתונה בלבד. בשנים הראשונות, כותב ברנר, הקונטרסים האלה לא נמכרו בחנויות אלא הועברו מיד ליד, בדרך כלל ממדריכי חתנים וכלות לחניכיהם, או שווקו בעזרת מספרי טלפון שנדפסו בירכתי ספרי ההדרכה ה'דתיים' לזוגיות. לאחד מספרי ההדרכה, 'איש ואישה' של הרב אלישיב קנוהל, צורף קונטרס אישות ושמו 'עת דודים' בתוך כיס מיוחד, סגור, צמוד לכריכה. מי שיפתח - על אחריותו.
"הכול מתחיל בסיפור", כותב הרב אברהם שמואל קטן (שם בדוי) בפתח ספר ההדרכה החדש שלו, 'לדעת לאהוב'. "לפני מספר שנים, כשהיינו זוג צעיר, התקשר אליי חברי הטוב לספסל הלימודים בישיבה. ידעתי שהוא במצוקה משום שהיה נשוי כבר שלוש שנים, ללא ילדים. בשיא הביישנות והמבוכה הוא שאל אותי האם לדעתי הוא מקיים יחסים בצורה נכונה. למה? שאלתי. 'כיוון שאני לא בטוח שאני עושה את זה נכון, ואולי לכן אשתי לא הרה', טען. עם מעט הידע שצברתי בתור איש צעיר נשוי, הסברתי לו בטלפון מה עליו לעשות. לאחר תשעה חודשים ילדה אשתו את בנם הראשון". תאמינו או לא, זה קרה בלי טיפה אחת של מים קדושים.
איך אתה מסביר את חוסר הידע? אנחנו בעידן המידע, הכול ברשת.
"יש מרחק גדול בין הידע והחשיפה לבין מה שאדם עושה בפועל. נוסף על כך, גם לזוג ותיק קל יותר לקיים יחסים מאשר לדבר זה עם זו על מה שקורה ביניהם. לכן אנשים הולכים לייעוץ וטיפול, כי צריך צד שלישי לפעמים. הדברים, בימינו, כבר מדוברים גם במגזר הדתי; אני לא חושב שיש דבר שכתבתי בספר שלא נשאל עשרות פעמים בפורומים הכי כשרים, שעוברים את כל הסינונים".
אז למה ספר?
"כי לא כל התשובות ברשת טובות, וכי אני חושב שיש מסר כפול בעולם הדתי, מסר שאינו מאפשר. רבים חושבים שיש סתירה בין שאיפות הקדושה לבין חיי האישות, ושאם אני נהנה מדי בחיי האישות אולי אני פוגע בקדושה שלי. יש במסורת היהודית גישה כזו, של פרישות מינית, ויש לה מקורות מבוססים ויסודיים עוד בספרות חז"ל. היו תנאים ואמוראים שטענו שמוטב למעט ביחסי מין. אני רוצה להדגיש גישה אחרת ומרכזית יותר ביהדות, בפרט בתלמוד: שככל שחיי האישות שלך טובים יותר, כך אתה יהודי יותר שלם ויותר טוב.
"פעם לא היו לזוגות ציפיות בנושא המיני, ולמען האמת גם לא היו ציפיות מחיי הנישואין. זוגות יכלו להיות נשואים שישים שנה בלי אושר. היום זה כבר לא עובד. אם אני לא מאושר בנישואין, אני חותך מהר מאוד. ואם אני לא מאושר במיטה, זה מוביל לכך שאני לא מאושר בנישואין".
אתה מזהה פערי ידע בין האגפים השונים בציונות הדתית?
"לאו דווקא, אבל יש הבדל בלגיטימציה לפתור בעיות ולהתייחס. לפעמים נוח לאדם בבורות. לא חסר לו כלום, הוא לא יודע שחסר לו, הוא חי בגן עדן. אז מה הבעיה? הבעיה הקשה היא כאשר אחד מבני הזוג חי בגן עדן ואפילו לא מודע לזה שהשני חי בגיהנום. במצב כזה, לזוג מאוד תורני קשה לפתור את הבעיה. זוג שיש לו יותר אפשרויות שיחה בעניין יפנה לייעוץ - לסקסולוג חילוני או דתי".
בשמו האמיתי, הרב קטן מוכר למדי כמרצה וכותב בנושאי זוגיות ומיניות במסגרות דתיות ומעורבות. אולם בספר הזה הסתיר את זהותו, לבקשתה של אשתו. "היא הייתה שותפה לתהליך, אבל העיסוק שלי בנושא הזה מביך אותה. היא אמרה: מילא הרצאות, אבל בספר עם כזה פירוט, הקורא משער שעולות חוויות אישיות. עשיתי כבקשתה, זה הרי אלף-בית של זוגיות, וההסתרה הזו הייתה קשה בשבילי, משבר אפילו. כי חלק מהמסר שלי הוא שהגיע הזמן להפסיק להסתיר את הנושא הזה בארון, ושצריך לדבר גם על החוויה האישית. מה גם שקשה לקדם את הספר כשאני לא יכול לעמוד מאחוריו בגלוי".
ספרו של קטן מאיר עיניים במראהו וגם בהסבריו. אין בו ציורים, אבל יש בו הצעות מגוונות - והמחמירים ימחקו את הו' השנייה - לשיפור חיי המין, מתוך מטרה מוצהרת להגביר על ידי כך את האהבה, השמחה והאחדות במשפחה. רק העברית שגויה לפעמים; בעיקר, למרבה האירוניה, לוקות ההתאמות לזכר ולנקבה. קטן נאלץ להתפשר בנושא העריכה, וגם כאן נכנס חשש ה'מה יגידו', הרווח בחברה הדתית סביב נושאים שהצנעה יפה להם. עורכים לשוניים דתיים לא רצו לערוך את הספר, מספר המחבר. "הם פחדו. פניתי לאישה אחת שעוסקת בעריכה לשונית, שלחתי לה שלושה פרקים ראשונים, והיא אמרה 'אני לא יכולה להכיל דבר כזה'. בסוף הגעתי לעורך שהסכים". גם הוצאת ספרים התקשה קטן למצוא, ועל כן פרסם את הספר בהוצאה עצמית. ולבסוף, "קשה להפיץ את הספר; כל המפיצים הדתיים לא רוצים להתעסק איתו. מזל שיש אינטרנט.
"אחד המשברים הגדולים ביותר שהיו לי בכתיבה", מוסיף קטן, "היה עם הרב האישי שלי, שבכל הצמתים החשובים בחיי התייעצתי איתו. הוא קרא את מה שכתבתי ואמר לי, 'אם היית כותב הדרכה מינית לבד, בסדר. הלכה לבד, בסדר. אבל החיבור הוא חילול הקודש'. ובעיניי החיבור הזה בין הקודש לבין החיים האינטימיים הוא לב העניין, והוא נקודת הקושי של רבים הדורשת התייחסות. מאז, לצערי, אנחנו כמעט לא מדברים. התגובה שלו שיתקה את הכתיבה שלי למשך חודשים רבים".
הרקע המקצועי של קטן כולל 'קורס לייעוץ בקדושה', כלומר קורס בייעוץ מיני, בחסות מכון הפוריות הדתי-תורני פוע"ה. מורהו שם היה ד"ר דוד ריבנר, כאמור מחבר-שותף של הספר 'עת לאהוב', שהופיע באנגלית לפני שנתיים. קטן אומר שכשהוציא לאור את ספרו שלו, לא ידע שהספר של ריבנר עתיד להופיע בעברית. הספרים דומים, אבל גם שונים. לבד מהשוני בקהל היעד, ספרם של צמד הדוקטורים ריבנר וג'ני רוזנפלד קורקטי יותר בסגנונו, נטול דיונים רעיוניים, ומשלב פרקים של שאלות ותשובות מהשטח. אצל קטן כאמור אין איורים, ואילו בספרם של רוזנפלד וריבנר האיורים מרוכזים במעטפה חתומה במדבקה ועליה אזהרה.
"לא שמענו על אף אחד שקנה את הספר ולא פתח את המעטפה", מספר ריבנר, "אבל האפשרות הזו, להשאיר אותה סגורה, נותנת איזה רוגע לאדם שפותח את הספר בחנות ולא רואה פתאום תנוחה מינית או איבר מין". כמו קטן, גם הוא מתקשה למצוא מפיצים ובעלי חנויות דתיים שישווקו את הספר בגלוי. מו"ל אמיץ הוא כן הצליח למצוא - הוצאת גפן, שאומץ הוא הסמל המסחרי שלה עוד מהימים שהוציאה לאור את ספריו של ברי חמיש על רצח רבין. "הוצאות ספרים אחרות לא רצו. לא הוצאות דתיות, וגם לא חילוניות. החילוניות חשבו שאין לזה שוק. אולי זה היה מוזר להם, מה לדתיים ולמיניות. הרי יש כל כך הרבה מיתוסים על כך, החור בסדין ושכמותו".
לדבריו, ההתעניינות הרבה בספר מעידה על הצורך בו. "לפני ארבעים שנה, בתחילת דרכי המקצועית, איש לא היה מעז לחבר ספר כזה, ובעצם איש גם לא היה חושב על כך בכלל", אומר ריבנר. ורוזנפלד, שותפתו לחיבור הספר (חצי-חצי, מעידים שניהם), מוסיפה - "אולי אני אופטימית, אבל בעיניי העיקר הוא שבסופו של דבר הספר כן מתקבל וכן נמכר. לא צריך להתמקד בכך שלא מוכרים אותו מעל הדלפק אלא מתחת. בסופו של דבר הספר יוצא והקהילה מתמודדת. שום רב לא יצא נגד הספר ולא החרים אותו".
רוזנפלד (32), עולה חדשה למדי מארצות הברית, הקימה וניהלה את מיזם 'צלם' של 'ישיבה יוניברסיטי' בניו-יורק, תוכנית לחינוך מיני בקהילה האורתודוכסית - החרדית והמודרנית כאחד. התוכנית פועלת הן בבתי ספר והן בקרב מבוגרים, ובכלל זה גם בקרב רבנים ומדריכי חתנים וכלות. "משם עלה הצורך בספר כזה", היא אומרת, "כי ראיתי שהמדריכים לא באמת יודעים על המיניות, ושואלים הרבה שאלות". הבעיה מתחילה לדעתה עוד בילדוּת. "לא מדברים על הנושא עם ילדים בבית הספר, וזה ממשיך להתגלגל: בכל שלב בגדילה שלהם אומרים להם 'בשלב הבא ידברו אתכם', 'המדריך ידבר אתכם'. ובסוף נכנסים לחופה בלי מידע".
היא תרמה לספר את המבט הנשי, החינוכי-קהילתי, הפדגוגי והצעיר; מבט של מי שחברותיה האישיות עוד מתחבטות בשאלות הללו. ד"ר ריבנר תרם את המבט הטיפולי, המבוגר, והגברי. הוא בן 66, ד"ר לעבודה סוציאלית, מייסד התוכנית להכשרת מטפלים מיניים באוניברסיטת בר-אילן. בנוסף הוא בעל קליניקה לטיפול זוגי ומיני בירושלים, שבה "כמעט כל הקליינטים דתיים או חרדים", וכותב בכתבי-עת מקצועיים על בעיות מיניות אצל ציבורים דתיים.
המאמרים שלך מתפרסמים בכתבי-עת בינלאומיים; אתה מוצא דמיון בין בעיות מיניות של דתיים מאמיני דתות שונות?
"המשותף הוא שהמיניות מתקיימת בתוך מערכת ערכית מסוימת שצריך להביאה בחשבון. מבחינה זו יש הרבה דמיון בין הדתות השונות, בייחוד בין היהדות והאסלאם".
'עת לאהוב' מיועד גם לחרדים, ובכל זאת גישתו ההלכתית פתוחה עד להפתיע: הכלל הוא שכל מה שמופיע בספר מותר לפחות על פי חלק מהרבנים, והקוראים מתבקשים, אם יש להם ספק לגבי משהו, לשאול את פוסק ההלכה שלהם. הספר גם מביא בחשבון שלא כל הקוראים הדתיים שומרים בהכרח על כל ההלכות בתחום הזה, ואינו מתייחס לעניין בשיפוטיות. כך גם אצל הרב קטן, שבשיחתנו סיפר כי לא פעם הוא מגלה שרווקים דתיים שמגיעים אליו להדרכה הם בעלי ניסיון מיני מעשי נכבד.
ריבנר ורוזנפלד לא כללו בספרם כתב הסכמה רבני. "חשבנו על זה הרבה זמן", אומר ריבנר, "והגענו למסקנה שאם ייכנס מכתב מרב אחד, זה עלול לפסול את הספר בבית מדרש אחר. יש אנשים ששואלים אותנו איזה רב קרא ואיזה רב הסכים, ואנחנו עונים שזו לא דרכנו; זה ספר על מיניות, לא ספר הלכה. הגענו למסקנה שדיונים הלכתיים יכולים רק לבלבל את הזוג הצעיר שקורא את הספר כדי לדעת מהם חיים מיניים בריאים וטובים".
אתה מתרשם שהיעדר ידע מיני קיים בכל אגפי הציבור הדתי, או רק אצל 'תורניים', אלה שגדלים בחברה נפרדת ומסננים יותר את צריכת התרבות והתקשורת שלהם?
"חוסר הידע הבסיסי הוא תופעה כללית. אתה מוצא אותה גם אצל חילונים. נכון שלכאורה כולם יכולים לדעת הכול, בגלל האינטרנט, אבל לא קל לסנן מה שיש שם, לדעת מה נכון ומה לא, מה מוגזם ומה לא. בייחוד לצעירים לא קל".
באילו מקרים של חוסר ידע אתה נתקל בקליניקה שלך?
"לפעמים אני שומע נשים שחושבות שקיום יחסים גורם לכאבים תמיד. הן ניסו, כאב להן, והן חושבות שזה אמור להיות כך. הן לא יודעות שאם ההנאה לא הדדית, אם יש כאב, זה דורש טיפול. וישנם גם חתנים שלאחר החתונה לא מתפקדים מינית, בגלל חרדת ביצוע. זה מעגל קסם שמזין את עצמו בהמשך, וצריך להרגיע אותם, לאפשר להם לדעת מה לעשות ואיך - ומתי יש צורך בפנייה לאיש מקצוע".
אתם כותבים בספר שפעם הורים דתיים תדרכו את ילדיהם המתבגרים, והיום פחות. איך אתה מסביר את זה?
"ייתכן שלנוכח השינויים הגדולים שחלו בחברה בנושא המיני, גם ההורים, המנוסים לכאורה, מרגישים שלא על קרקע יציבה, ולא יודעים מה לומר. נוסף על כך, דווקא מפני שיש מדריכי חתנים ומדריכות כלות, ההורים חושבים שאפשר לסמוך עליהם שיעשו את העבודה; הבעיה היא שבחודשים שלפני החתונה, כשלומדים אצל המדריכים, יש לחץ זמן ועומס ומתח, ולא תמיד קולטים הכול. לכן אני חושב שחומר כזה צריך ללמוד הרבה יותר מוקדם בחיים".
המין נמצא היום ברחוב, בתקשורת, בכל מקום. המגמה הזו היטיבה עם ההתמודדות והידע של זוגות דתיים, או גרמה להם להיסגר?
"גם וגם. מצד אחד זה גרם להרבה בלבול. אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא, ואפילו שאלות יותר בסיסיות מהו גבר ומהי אישה פתאום לא מובנות מאליהן. מצד שני, החשיפה הזו גרמה לדבר אחד חיובי לפחות, והוא ההכרה שמגיע גם לאישה סיפוק מיני. ההדדיות של המיניות תמיד הייתה ערך בעולם הדתי, אבל בימינו יש יותר דגש עליו. יש גם שינוי ברור בשאלות שאני מקבל מזוגות; הן הרבה יותר מתוחכמות ממה ששמעתי לפני שלושים שנה".
לאורך עשורי הקריירה הטיפולית של ריבנר הוא חזה בשינויים נוספים: "היום יש יותר נכונות רבנית להתיר שימוש באמצעי מניעה, או לפחות לאפשר בעזרתם יותר מנוחה בין הריונות. זה אִפשר יותר התרכזות במין לצורכי הנאה הדדית. יש התקדמות גדולה באפשרויות הטיפול המיני, ההתנהגותי והתרופתי, ויותר אנשים נעזרים בו. כיום הרבנים גם נוטים יותר מבעבר לראות את האינטימיות כדבר מרכזי בחיי הזוג. הניסיון שלי עם רבנים מעולה, כולל במגזר החרדי והחסידי. הם מפנים יותר זוגות לטיפול מיני, בין היתר מתוך כוונה למנוע קריסה של המשפחה ופלישה של ערכים ופיתויים מהעולם החיצוני".
גם הרב קטן אומר שנתקל ב"פתיחות עצומה של רבנים, גם רבנים חרדים וחרד"לים", ושהדבר היה לו זָרָז בהחלטה לכתוב את ספרו - "אבל הפתיחות היא רק כלפי מי שפונה ושואל שאלה באופן פרטי. ברמה ההצהרתית, הַפּסיקה היא לחומרה: בכל שאלה, אם היה פוסק מרכזי כלשהו שהחמיר בעבר, פוסקים לפיו כדי לצאת ידי כל הדעות. זו גישת הפסיקה החרדית הקלאסית: הקהילה שומרת על המסגרות, אבל לקראת הפרט אפשר ללכת. בגמרא זה היה אחרת. היא אמרה את דעתה האמיתית בגלוי, גם ברמה ההצהרתית. רוב האנשים לא שואלים את הרב בעצמם, אלא מחפשים תשובות בספרים או ברשת; אז למה לא לאפשר להם לדעת מה שבעצם כן מותר להם? הספר מופנה אל הרבים, ואומר מה שהייתי אומר ליחיד, לו היה שואל אותי".
אנשים ששואלים היום באינטרנט, כלומר בפורום גלוי, מקבלים את התשובות ההצהרתיות, המחמירות?
"כן. ההחמרה היא אחת ההשלכות של מעבר השאלות והתשובות ההלכתיות אל האינטרנט".
האינטרנט ותרבות השו"ת ההלכתי המשגשגת בו אכן הכניסו את הציבור הדתי-לאומי לעידן חדש, לכל הפחות בתחום המיני - כך סבורים מחבריו של ספר שהופיע זה עתה, 'גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש'. המחברים, חוקרי ההלכה והפרשנות פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר, אינם מסתירים בספר (בהוצאת כתר ומכון הרטמן) את השקפתם האישית הליברלית והפמיניסטית. הם עומדים על כך שהשיח ההלכתי המתנהל כיום, בעיקר באינטרנט, סביב נושאים כגון תפקידי הגבר והאישה, חיי הנישואין וגילויי מיניות שלא במסגרת הנישואין, הוא רחב וגלוי מאי פעם - אבל לא פתיחות חדשה הם מוצאים בו, אלא דווקא סימנים ברורים להצבת מתרסים חדשים שנועדו לבדל את הציונות הדתית מהחברה שסביבה.
"השו"ת האינטרנטי נעשה כל כך מרכזי בחברה הדתית-ציונית, שאפילו ספרי שו"ת שנדפסים, למשל ספריו של הרב יובל שרלו, מכילים תשובות שהמחבר נתן ברשת", אומר ד"ר אנגלנדר. "אם הרב היה רוצה, הוא היה יכול לענות ביחידות לשואל, בדוא"ל. חשוב לרב שזה יהיה פומבי, מתוך הבנה שהוא עונה לעוד רבים שמחפשים תשובה לשאלה הזו.
"טענתנו היא שכיום, בדרך כלל, הרב הציוני-דתי לא עונה תשובה הלכתית במובן הישן של המילה, תשובה של אסור או מותר או חובה. מה שמעניין אותו הוא לעצב את העולם הרוחני של השואל, או של החברה הציונית-דתית, או לפחות את פניה הפומביים של החברה הזו באינטרנט. זה הרבה מעבר לשפה ההלכתית, וגם הרבה מעבר להנמקות ההלכתיות. ומתוך כך נוצרת החמרה גדולה, גם לעומת החרדים. החברה החרדית לא עושה כזה ביג דיל מהוצאת זרע לבטלה, נניח".
הביג דיל הציוני-דתי הזה, המייסר את צעירי המגזר הציוני-דתי-תורני, מסוקר בספרם של שגיא ואנגלנדר בהרחבה. הוא מורכב ממגוון טיעונים חוץ-הלכתיים, רב רב וטעמו. אפשר למצוא טענות שהאוננות היא התרסה של האדם נגד בוראו, כדברי הרב ארז משה דורון; שהיא הצבה של האני במרכז, כמו שמצוטט הרב והשר דהיום שי פירון; שהיא גורמת לאין-אונות, אליבא דהרב שמואל אליהו; או שהיא מבטאת את העמדת ההנאה כמרכז חיי המין, כפי שכתב הרב בני לאו. הרב יהושע שפירא הקדיש לנושא ספר שלם הפונה לצעירים, שבו מדומה המאבק הנואש של המתבגר הדתי ביצר הטבעי שלו למלחמה של חייל בסיירת. מנגד קורא הרב יובל שרלו להנמיך ווליום בנושא.
לכל אורך הספר מציגים הכותבים חלופה רדיקלית, בדמותו של רב חרדי ידוע ומקובל במגזר שלו, הכותב באינטרנט בשם בדוי חוות דעת הלכתיות, כעיון ולא כהלכה למעשה. בעניין זה, למשל, הוא מסביר שבמציאות בת ימינו, של מיניות גלויה בכל פינה, האדם נחשב 'אנוס' ולכן פטור אם הוציא זרע לבטלה. בנושא ההומוסקסואלי הוא מציע להבחין בין המעשה עצמו לבין הנטייה המינית של האדם, שאין להילחם בה. "בכל הדיון הרבני הציוני-דתי אין בכלל צורת חשיבה כמו של הרב החרדי הזה, אין התבוננות מחודשת מהו היום האדם, מהי היום מיניות", אומר אנגלנדר.
החרדים לא נכנסו לספירלה של חומרות צניעות? מה עם אוטובוסי המהדרין?
"אני מדבר על השיח של איך יוצרים מיניות, של מה נחשב מיני. לבחור החרדי ששואל על שז"ל נותנים מכתב מפורסם של הרב הוטנר, שבו הוא מסביר שכולם, גם הצדיקים הגדולים, היו פעם נערים והם התמודדו עם זה. זה שיח אחר. לא מציגים את הדבר כבעל השלכות קוסמיות.
"הטענה שלנו היא שבציונות הדתית התפתח שיח פאסטורי, כלומר שיח של רועים רוחניים, לא שיח הלכתי. לכל אורך השנים הייתה הפרדה: הדרשן, המשגיח הרוחני, האדמו"ר - כל אלה ממונים על השיח הפאסטורי, ואילו בפסיקה מתמקד פוסק ההלכה. בציונות הדתית, ההלכה נעשית כלי לשימוש כדי ליצור שפה פאסטורית. זה שינוי שקורה בעולם הזה ולא בשום מקום אחר. זה לא שבעולם החרדי אין לפוסקים השקפה על החיים, אבל התשובות שלהם נשענות על נימוקים הלכתיים".
והציונות הדתית מחמירה יותר?
"החברה הציונית-דתית יוצרת כרגע שיח מיניות מרתק. מעולם לא שאלו כל כך הרבה שאלות בנושאי אוננות ולסביוּת; זה לא היה שייך לשפה היהודית. עכשיו יש אלפי תשובות הלכתיות בנושא - ואת השיח שנוצר בהן אנחנו מנתחים".
ובתוך השיח החדש שאתה מדבר עליו, איפה אתה ממקם את צמד מדריכי המיניות החדשים לדתיים?
"יכול להיות שכתגובה לאותו 'גילוי' של אפשרויות המגע שנמצאות מחוץ לגבולות ההלכה, או בשטח הלכתי אפור – כלומר, כתגובה לכל הדיבור הציוני-דתי החדש, הגלוי לראשונה, על אוננות, חד-מיניות וכיוצא בזה - קמה מגמה של 'בואו נדבר יותר על מה שמותר, על כמה חשוב שיהיה מגע טוב בתוך הזוגיות'. ליצור איזו חומה".
כלומר, ספרים 'מתירניים' מופיעים למען ערכים שמרניים, כגון חיזוק המשפחה.
"כן, משהו כזה. וזה קורה גם בעולם החרדי לא פחות. יש שם למשל דיבור על כך שאפשר לדחות את הקיום הראשון של יחסי מין מליל הכלולות בכמה ימים, וכך לחסוך מתח ותסכולים, ולהאריך את הזמן שבו הזוג הטרי מותר במגע הדדי. בעבר זה לא היה מקובל. כל הדיונים הללו נוצרו כי היו באמת זוגות שהתפרקו".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
