"גם אצלנו זה קורה" – עבירות מין בחברה הדתית
החבר מבני עקיבא שאנס, המדריך שתקף והמטריד בשירות לאומי: סיפורי הפגיעה המינית שמפרסמות נשים דתיות ברשת מעלה את הדרישה לשינוי חברתי וחינוכי
והנה, אחיות, מתוך הרשימה המכובדת של מטרידים ופוגעים, בחרתי את התוקף הדתי. ולמה דוקא הוא? כי ברור לי היום שהוא ידע מי אני. כלומר, הוא הכיר את הקוד הגנטי, הוא הכיר את ההקשר המשפחתי, הסביבתי, את תנועת הנוער, את התיכון הדתי. הוא הכיר את התמימות, את המתיקות, את חוסר הביטחון, את העובדה שרבות מאיתנו גדלות בלא תקשורת אמיתית עם בנים ועם ידע מאוד חסר.
כמובן, לא צריך את כל זה כדי לתקוף מינית או כדי להיפגע מינית, אבל אני די בטוחה שהוא ניצל את כל אינפורמציית אחורי-הקלעים כדי לפגוע". במילים אלה פותחת שרון מייבסקי, מנהלת בעמוד הפייסבוק "אני פמיניסטית דתיה וגם לי אין חוש הומור" (ובז'רגון הקבוצתי, אחת ה"פדלחו"שיות"), את עדותה האישית. זוהי רק עדות אחת ממבול של סיפורי תקיפה, הטרדה ואונס שחשפו בשבועות האחרונים נשים דתיות, לראשונה בחייהן, ברשת החברתית.
"אלה ימים היסטוריים", קובעת מייבסקי. "מפני שמוסרות בהם המסכות מעל הפסאדה ש'אצלנו זה לא קורה': אצל טובי בנינו בישיבות התיכוניות, אצל הבנות הטובות באולפנות, בבתים שלנו - במרכז הארץ, בירושלים, בדרום, בצפון, בהתנחלויות - אצלנו זה לא קורה.
"זאת כמובן לא הפעם הראשונה שהנושא הזה עולה, אבל שטף כזה, בלתי מאורגן, עם תמונה רחבה כל כך, מגוונת, מכאיבה, של נשים ממגוון גילאים, בסטטוסים משפחתיים שונים, החושפות בשם ותמונה או באנונימיות את דבר הפגיעה שהן עברו. והפגיעה היא על כל סקאלת האלימות המינית - גילוי עריות, אונס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות. במשפחות דתיות, במוסדות חינוך דתיים, בתנועות נוער דתיות, בשירות לאומי, בצבא ובאוניברסיטה.
"כשכולנו יחד מעידות שעברנו את הדברים האלה אי אפשר לפטור את זה בלא כלום. זאת לא חוויה ספורדית. זה חולי חברתי בכל שדרות החברה. וכמובן, שכפדלחו"שיות אנחנו רוצות לתקן את הבית, את המקום שהגענו ממנו, את החברה הדתית, לא פחות מאשר את החברה הכללית".
לנשים בחברה הדתית לא קל לספר סיפור תקיפה מינית הכולל תיאורים פלסטיים. לא נאה גם לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. כך חונכו. ובכל זאת הסיפורים החלו לטפטף, ואחר כך לשטוף בגל צונאמי גדול. הפוסטים על הטרדות ופגיעות מיניות בתוך המשפחה והחברה הדתית הועלו בקבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתיה וגם לי אין חוש הומור".
"את קבוצת הפדלחו"שיות, שמונה כיום כ-4,000 חברים וחברות, הקימה דבורה ארושס לפני כשנה", מספרת מייבסקי. "מדובר בקבוצה-בת של הקבוצה 'אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור', שהקימה הפעילה הפמיניסטית טל גוטמן. גוטמן הקימה את הקבוצה בעקבות דבריו של יאיר לפיד, עוד לפני שהיה לשר בממשלת ישראל, כי לפמיניסטיות אין חוש הומור".
מייבסקי (40), נשואה ואם לשתי בנות, פעילה פמיניסטית בעצמה, תסריטאית ויוצרת תיאטרון, החליטה להסיר את המסכה והעלתה את הסיפור שלה לעמוד הפייסבוק של הקבוצה: "הייתי אז בת 19, מורה חיילת במקום אזרחי, שמורת טבע. הוא - איש, אולי בן חמישים, מנהל בית ספר לשעבר, שעשה שינוי בקריירה ומצא עצמו מדריך יחד עם חיילות צעירות. החיילת הצעירה שהייתי, בוגרת תיכון דתי לבנות - אתן יודעות מי הייתי, נכון? חלקכן הייתן כאלה גם.
"התיידדנו. איש חכם, יודע ספר, עשיר שפה. כשהוא החמיא לי על חוכמתי - זרחתי; וכשהוא החמיא לי על חוש ההומור שלי - צחקתי; וכשהוא החמיא לי על המראה החיצוני שלי - לא חשדתי. מחמאה תמימה מחבר, חשבתי. לא היה לי שום מושג. דיברנו על תנ"ך, על מדרשים, על צמחים ופרחים, על החיים.
"וכל הזמן הוא מעצים אותי, ומחמיא, ומפרגן על האינטליגנציה, על השליטה שלי בשפה המדוברת והכתובה. ואני לא רואה את טיבה של העצמת השווא הזאת, שכמה שהיא מרימה אותך למעלה, סופה שתרסק אותך לאדמה.
"אדלג על כל הקורים שהוא טווה סביבי, בחוכמה, בסבלנות, בתחכום, כי אני צריכה לספר על הערב ההוא. היה לי 'פס' מהצבא, קבענו להיפגש באיזו תערוכה בתל אביב. לאחר התערוכה הוא הציע שנלך לשבת על הדשא, ליד גני התערוכה, יותר פנימה.
"כך, צועדת איתו, ולא מרגישה, לא מבינה את השינוי באווירה, לא רואה את הסט שהוא מכין לי - העצים, הספסלים המבודדים; ומוצאת את עצמי יושבת על הספסל, ומוצאת את עצמי ולידי גבר בן חמישים, ידיד קרוב, לכאורה. מוצאת את עצמי ויד גברית מלטפת, ומישהו מנשק אותי, ומישהו מגביר את המגע, ומישהו מבקש שניכנס יותר פנימה לאזור השקט, שנהיה יותר לבד. מישהו אומר את זה ומישהי לא אומרת מילה. אני. שתיקה. אלם.
"הפער הזה בין החברים שחשבתי שאנחנו ובין הגוף שהפכתי להיות סוכר את פי. רק זמזום פנימי כזה, חלש, כמעט בלתי נשמע, מי זה הגבר הזה שעושה בי כבשלו? כן, זה החבר הטוב שלי, אני לא יכולה להגיד לו מילה. אני לא מצליחה. אין לי קול. שותקת. בפעם השניה שהוא אומר שנמצא מקום יותר שקט, משהו בי מתעורר. זום אאוט, אני רואה את עצמי מלמעלה, לפתע אני מרגישה את טעם שפתיו, לפתע מגע אצבעותיו מחריד אותי. אני קמה, אוספת את עצמי ונמלטת. אני יודעת מה היה קורה אם לא הייתי מצליחה להעיר את עצמי מהחלל הדומם שנכנסתי אליו באותם רגעים. הצלתי את עצמי".
מילים ערומות, דוקרות בגוף ובנשמה, הציפו בחודש האחרון את פייסבוק. תחת הכותרת "אזהרה, טריגר" - כלומר זהירות, סיפור שעלול לעורר מחדש את הטראומה אצל נפגעי תקיפה - העלו מאות נשים על הכתב את מה שמעולם לא העזו לספר.
מי שזרקה את האבן ראשונה אל הבריכה העכורה ויצרה אחריה אדוות של גלי שיתופים היא העיתונאית אריאנה מלמד. לפני כחודש תיארה מלמד, בטור ב-ynet ובפוסט קצר שהעלתה לקיר שלה בפייסבוק, אונס אכזרי שעברה בגיל 14. אליה הצטרפו עיתונאיות נוספות שקראו לנשים לא לשתוק יותר, ופרסמו את סיפורן.
בעקבות העיתונאיות הוקמה קבוצת הפייסבוק "אחת מתוך אחת", שבה מתפרסמת בכל כמה שעות עדות מצמררת של נפגעות. מטרת הקבוצה היא להוכיח כי הסטטיסטיקות של נפגעת אחת מתשע, או אחת מארבע, אינן נכונות, וכי התופעה של הטרדות מיניות היא מכת מדינה. הקריאה לצאת מארון נפגעות התקיפה המינית לא פסחה גם על נשים דתיות, אך היא מצאה בית אחר בדמות קבוצת הפייסבוק הדתית.
גם מיכל ברגמן (42), חברה פעילה ובולטת בין הפדלחו"שיות, העלתה את הסיפור שלה. הסיפור של ברגמן הוא דוגמה לדפוס קבוע של פגיעה בידי בעלי סמכות, שמצליחים לצוד את טרפם לא לפני שריפדו אותו בתמיכה מזויפת. לבקשתה הוא מובא פה בגרסה מצונזרת מעט:
"רק עכשיו, כשהתחלתי לקרוא סיפורי תקיפה של אחרות, הורדתי על עצמי שתיים-שלוש דמעות, וזה הכל. אני חזקה. עסקים כרגיל. זה נגמר וזה קרה מזמן. 28 שנה עברו מאז גילו שמשהו בכליות שלי לא בסדר. הייתי בת 15 וחצי. הביאו אותי בדחיפות למחלקת כליות. רופא צעיר, נאה, מקסים ומבטיח מאוד התפעל ממני כשראה אותי. 'יעלת חן' - אני זוכרת שהתפלאתי קצת על המילים. הוא הבטיח להורים שלי שהוא אישית יטפל במקרה, ויעשה כל מה שהוא יכול. והוא באמת עשה.
"הוא קבע בדיקות לשעות מאוחרות, ליווה אותי אישית ברחבי תל השומר השומם בשעות חשוכות, ותוך כדי החמיא והיה באמת מקסים. הוא ליווה אותי לצילומי הרנטגן ודאג להיות בעמדת תצפית כשצילמו אותי בלי חולצה. טיפול אישי, כבר אמרנו.
"סבלתי מהכליות ומהדאגות של מחלה בלתי מפוענחת עדיין, ובעיקר סבלתי מתמימות נוראה של ילדה דתית מבית טוב. לא ידעתי שום דבר מהחיים שלי. יום אחד הוא החליט שאנחנו חברים. הוא מצא פינה חשוכה במיוחד במסדרונות האינסופיים האלה וביקש שנשב לרגע על הרצפה. מובן שהתיישבתי.
"הוא רצה לדבר. הדיבור כלל את הידיים שלו ואת הלשון שלו. בטח שהתנגדתי. הוא אמר שאפילו להתנשק אני לא יודעת ושאין לי במה להתבייש. לא יכולתי לזוז. לא זוכרת איך זה נגמר. מדובר באדם מקסים ונאה במיוחד. מעולם קודם לכן ומעולם לאחר מכן לא הגעיל אותי כל כך ריח ניקיון כמו שהגעיל אותי הריח הנקי שלו. לא נהניתי מזה, אם מישהו עדיין תוהה.
"נגעלתי. סיפרתי להורים. הם פנו לרופא בכיר בתל השומר. גם הוא שמע על העילוי הצעיר. הוא האמין מיד לכל מילה שלי, אך אמר להורים שבית החולים יעשה לי את המוות אם אתלונן. 'הוא עשה לה את זה. הוא יעשה את זה גם לאחרות. בסוף הוא ייתפס', אמר הרופא המייעץ. היום זה מחריד אותי, כי יכולנו לעצור את הפגיעות הבאות. והיו כאלה.
"הוא הטריד ילדה צעירה אפילו יותר ממני, שהייתה בתה של תורמת לבית החולים. הילדה התלוננה ובית החולים סילק אותו. זה היה קצת יותר מדי בשבילם - לפגוע בתרומות? משם עבר לצבא. שתי חיילות התלוננו שהטריד או תקף אותן. הוא סולק גם משם. שובל ארוך של מקרים, ומי יודע כמה שאינני יודעת. אז לא בכיתי. המשכתי. על המקרה שלי חל חוק התיישנות, לצערי. אני מספרת את זה לכל ההורים הבוטחים באנשים משכילים ונחמדים, בבעלי סמכות. לכל הנערות שמישהו מבוגר מהן נורא-נורא מתעניין בהן לפתע. ואולי אבכה עוד יום אחד".
אחרי שהאמיצות שיתפו בגלוי בסיפורי הטרדות ותקיפות שעברו, כתבה חברה בקבוצה תגובה לאחד הפוסטים: "הלוואי שהייתה אפשרות לספר בעילום שם". "בתמימותי הצעתי שמי שרוצה לפרסם בעילום שם תשלח לי הודעה פרטית עם הסיפור שלה, ואני אפרסם את זה תחת השם שלי, ואשמור על האנונימיות שלה", מתארת איילה פלק, מנהלת נוספת של עמוד הקבוצה.
פלק (28), מהנדסת תעשייה וניהול, יוצאת קיבוץ שדה אליהו, אספה את הסיפורים והחלה לעלות אותם לפורום הקבוצתי. "כשהצעתי שהסיפורים יועברו אליי, לא ידעתי למה אני נכנסת", מספרת פלק. "זה היה ביום רביעי לפני שבוע וחצי. עד הלילה עברו דרכי בערך עשרה סיפורים. ואני אומרת 'עברו דרכי', כי לא יכולתי פשוט לעשות קופי-פייסט להודעה.
מישהי נחשפה בפני. אולי זו הפעם הראשונה שהיא בכלל חושפת את הסיפור שלה? אני חייבת קודם כל לקרוא, ואחר כך להגיב אליה, להגיד לה משהו, לתת לה איזה חיבוק מילולי ווירטואלי. סיימתי את הלילה הזה כשאני על קצה גבולות ההכלה שלי. הרגשתי שאני לא יכולה לקרוא יותר סיפורים כאלה.
"בחמישי בבוקר למחרת הציע עמוס מדר, שמנהל איתנו את הקבוצה, שנפתח פרופיל פייסבוק חדש ופיקטיבי, וכל מי שרוצה לפרסם בצורה אנונימית תקבל את הסיסמה ותפרסם דרכו". כך באה לעולם הווירטואלי דמות פייסבוקית חסרת פנים: "פדלחו"שית אנונימית". מאותו הרגע קיבלה פלק רק בקשות לסיסמה. חברות הקבוצה, ואחר כך גם חבריה, נכנסו באמצעות הסיסמה אל תא הווידוי הורטואלי, ופרסמו בו סיפורים שמעולם לא הועלו על הכתב.
אף שמדובר בעמוד פייסבוק פתוח, בשל רגישות הדברים אנו מצטטים כאן רק סיפורים שהכותבות נתנו את הסכמתן לפרסומם. "הגיעו המון בקשות לקבל את הסיסמה, אבל זה לפחות היה קל יותר, כי לא קראתי את כל הסיפורים. האמת שבאותו היום השתדלתי לא לקרוא בכלל את הסיפורים. בהמשך חזרתי אליהם. קשה לקרוא, וקשה גם להפסיק לקרוא. ברגע שנפתח הסדק הכל פרץ, מגירות ההשתקה נפתחו".
קשה להאמין עד כמה עמוקה מגירת השתיקה של רעות (שם בדוי), בוגרת תיכון דתי בשנות העשרים הראשונות לחייה, שכתבה את סיפורה בעמוד הקבוצה כ"פדלחו"שית אנונימית": "הוא היה חבר שלי לפני שהפך לשטן שלי. חבר ראשון אף פעם לא שוכחים. הוא היה ילד יפה, חכם, רגיש. היינו ביחד שנה וחודשיים (בגיל 14 זה נראה כנצח).
"אהבנו כל כך, אבל החלטנו להיפרד בגלל המרחק. נשארנו בקשר, עדיין אהבנו, הנחנו שנחזור להיות ביחד. לכן לא היה לי מוזר שהוא ארגן לי מסיבה ליום ההולדת. הגעתי בשמחה. היה שם הרבה אלכוהול - מפתיע קצת, אבל לא המפגש הראשון שלי עם משקאות חריפים. שתינו עוד ועוד.
"הוא רצה לדבר, ביקש שנעלה אליו לחדר. הכי טבעי בעולם. וכשהתיישבנו על המיטה הוא ניסה לנשק אותי. הסטתי את הראש אחורה, איבדתי קצת שיווי משקל, נפלתי על המיטה. הוא גחן מעליי. ניסיתי להזיז אותו אבל פתאום הכל קרה כל כך מהר והתגובות שלי הפכו כה איטיות.
"קמתי בבוקר עם ראש ולב שבורים. ניתקתי קשר עם כל החברים המשותפים, ניסיתי להבין איך זה קרה, וכשחשבתי שסוף-סוף הצלחתי להתאושש מההלם ומהבגידה, עוד מכה נחתה עליי: שני פסים ורודים. היריון. לא אפרט את הדרך הארוכה שעברתי עם רופאים לא מנוסים שהגעתי אליהם כדי לבצע הפלה, רק אסכם ואומר שזה לא עבד.
"הסתרתי היריון: ממשפחתי, מחברותיי, ממורותיי, ממנו. לבד-לבד. מצאתי זוג מקסים שיאמץ, גרתי אצלם בחודש האחרון להיריון, ואחרי שמונה חודשים וחצי ו-14 שעות בלידה הגיח יצור קטן ומדהים, פרי של עץ אסור בתכלית האיסור. הלכתי לבית הכנסת של הבחור כדי לומר 'הגומל'. הוא לא היה שם.
"היום האקס הוא לוחם מוצלח ביחידה מובחרת שכולם גאים בו, ואני עוד לא יודעת: לא יודעת אם אצליח להקים משפחה; לא יודעת אם אני רוצה בזה בכלל; לא יודעת כלום, כמעט. חומה גבוהה יש ביני ובין כל הסובבים אותי; חומה שאת יסודותיה הוא הקים, חומה שהוא הכריח אותי לבנות. הילד בן ארבע, ואני חוששת מהיום שבו יחפש את הוריו הביולוגיים. אני לא מתארת לעצמי שאספר לו את האמת. הלב שלי שבור מספיק בשביל שנינו".
"עצוב לי נורא לחשוב שעברת את כל החוויה הנוראית הזאת לבד בלי שום תמיכה", כך הגיבה אביטל ליפשיץ לסיפורה של רעות. ליפשיץ עברה בעצמה בגיל צעיר מאוד התעללות מינית בידי בן בית. היא קראה את כל עשרות הסיפורים בקבוצה והגיבה לכולם במסירות, אבל את הסיפור שלה בחרה שלא להעלות לפורום הקבוצתי. "לא כתבתי. לא כי אני מסתתרת. ממש לא", היא מסבירה. "משפחתי וחבריי הקרובים יודעים. בחרתי לא לשתף בפורום כי הוא פתוח, וכי רבים מילדי המשפחה הצעירים מאוד חשופים לכתיבה שלי".
על אף הכאב שעוררו בה הסיפורים, דאגה ליפשיץ להשאיר תגובה רגישה ומחזקת לכל העדויות שהועלו בקבוצה. "גל השיתופים הכאיב והעציב והחזיר אותי לסיפורי האישי. אבל יש משהו מחזק ומעצים בעצם השיתוף, ביכולת של הנשים להתגבר ולהמשיך. היה לי צורך להגיב ולענות לכל מי שכתבה. לכל מי שנגעה בי.
"לכולן היה לי מה לומר. אני שמחה שמדברים על זה, שקשר השתיקה נפרץ. לנפגעות אלימות מינית זה מודיע: 'אתם לא לבד, לא צריך לשמור את זה בסוד'. ולעולם זה מודיע: 'התופעה רחבה יותר ממה שחשבתם. זה הזמן לטפל בה - עשו צעדים בכיוון. אני גם מקווה שזה מרתיע את הפוגעים, כי היום השיתופים אמנם בלי שמות הפוגעים, אבל אולי בהמשך השמות יתווספו".
"לעבור היריון בגיל כזה בלי לדבר ולספר עליו, לשמור בבטן אונס בלי לקבל חיבוק מהסביבה - זה בלתי נתפס", המשיכה ליפשיץ בתגובתה לרעות. "זה מחייב ילדה חזקה ואמיצה ומדהימה. ילדה שהיום היא כבר בחורה, ואני בטוחה שאת עדיין חזקה, אמיצה ומדהימה. אז עם הכוחות האלה תמשיכי הלאה, ועם האומץ הזה תרפאי את עצמך. ועם כל המדהימות שבך, אם יבוא יום והוא יחפש אותך ותחליטי שאת נפגשת איתו, אני בטוחה שהוא יתאהב באמא שלו, שבאומץ רב סחבה היריון ובאומץ רב ויתרה על גידולו כדי שיהיו לו חיים שפויים. חיבוק גדול".
אחרי שאספה רעות את כל החיבוקים הווירטואליים שקיבלה מחברות הקבוצה, הלכה לבקר את הילד. "זו לא הפעם הראשונה שהלכתי לבקר. רציתי שיהיה אימוץ סגור, אבל ההורים המאמצים השאירו פתוח כדי שארגיש שאני תמיד מוזמנת ושאני חלק, אבל שלא ארגיש מחויבת. בשנה האחרונה נעניתי להזמנות וביקרתי חמש פעמים".
ההורים שלך יודעים היום שיש לך ילד?
"לא. הקשר שלי איתם היה רעוע מאוד באותה תקופה. היום הקשר ביני לבין אמא שלי טוב, אבל נראה לי אכזרי לספר להם שיש להם נכד, שהם לא יכולים להיות חלק מהחיים שלו, ושהבת שלהם עברה את זה לבד והם לא שמו לב. זה פשוט משהו שהם לא ידעו ממנו".
ומה עם הבחור? הוא יודע שהוא אב לילד?
"סיפרתי לו אחרי הביקור הראשון שלי. הוא בכה".
רעות מספרת שבכיתה י"ב העבירו להם מטעם בית הספר כמה ימי עיון תחת הכותרת "חינוך לחיי משפחה". " דיברו קצת על מה זו זוגיות בריאה, בדגש חזק על איך מגלים זוגיות לא בריאה, ודברים בסגנון. עשו שיעור אחד שהם קראו לו 'חינוך מיני'. מה זה היה? שיעור על האנטומיה הנשית, ועל כל הסוגים השונים של אמצעי המניעה שאסורים לשימוש לפי ההלכה. הביך אותי כמה שבנות בשכבה שלי לא הכירו את הגוף של עצמן, לפי השאלות שצצו".
מה הייתי מצפה שילמדו?
"מה הם יחסים אינטימיים, מה היא הנאה מינית. היהדות הרי לא מחנכת לפרישות, אבל מפחדים לדבר על זה. אולי כי המורות בעצמן לא יודעות הכל, אולי כי מפחדים מאובדן רסן. אבל כשלא מדברים על דברים, הם מסקרנים. ואז מחפשים לבד, ומוצאים את הדברים השליליים".
מייבסקי מודעת היטב לאנטגוניזם שמעוררת הפעילות הפמניסטית בחברה הדתית. "חשוב לי שהחברה הדתית תבין שהמאבק הפמיניסטי הדתי באלימות מינית בתוך החברה הדתית נעשה מתוך אהבה לבית, לחברה הדתית שגדלנו בה. כי הביקורת נאמרת כדי לתקן, כדי ליצור חברה טובה יותר. כלומר, לפחות אצלי זה כך, ואני מאמינה שגם אצל פעילות פמיניסטיות דתיות אחרות".
איזה תיקון צריך להיעשות בחברה הדתית?
"החברה הדתית צריכה להגיד בפה מלא: 'כן, זה קורה גם בבית', ולקחת אחריות על הנושא בתוך מערכת החינוך, גם לבנות וגם לבנים. זה קריטי. צריך להכשיר את כל השדרה החינוכית בארץ להתמודדות מיידית, במובן של עזרה ראשונה, עם תלמידות ותלמידים שנפגעו.
"במקביל צריך לטפל בכנות ובאחריות באובססיית הצניעות, שהופכת נשים לאובייקטים מיניים בחסות פסבדו-הלכה, ומשם הדרך קצרה לעיוות החברתי הזה, לאלימות המינית. ואולי הכי חשוב להפסיק לגונן על פוגעים בתוך המשפחה, בתוך הקהילה, בבית הכנסת, במקומות העבודה, במוסדות החינוך".
עד כמה קריטית תשומת הלב וההקשבה של אנשי חינוך, אפשר ללמוד משני סיפורים שהגיעו לעמוד הפייסבוק של הקבוצה. האחד מספר על נערה בתנועת נוער דתית שעברה אונס, אך כל אנשי החינוך שאמורים לטפל בה קטעו את דבריה בטענה שוודאי עברה "רק" תקיפה או הטרדה מינית. הנערה נאלצה להתמודד לבד עם הפלה ספונטנית, ועד היום שתקה ולא סיפרה לאיש.
הסיפור השני הוא סיפורה של שהם (שם בדוי) בת העשרים. מי שהציל אותה ממערכת יחסית נצלנית והרסנית היה דווקא המחנך שלה: היא הייתה בת 13 כשפגשה בחדר צ'אט מישהו שלדבריה "ידע איך לגרום לי להרגיש שהוא מבין אותי, שהוא היחיד בעולם שמבין אותי. לאט-לאט הוא שכנע אותי לתת לו את המספר שלי בבית, ואז להיפגש איתו.
"הפגישות היו מיניות מההתחלה, והסכמתי לזה. כשניסיתי בפגישה הראשונה למנוע ממנו להציץ לי בחולצה הוא הפסיק, אבל בהליכה לתחנת האוטובוס אחר כך הוא שאל אותי אם אני מתנשאת. אחרת למה לא להרשות לו להסתכל עליי? רק כי אני מתנשאת וחושבת שאני יותר טובה ממנו. בתור מישהי שמהגן בקושי הצליחה להגיד לא ורק רצתה לרצות את האנשים שסביבה, זה עבד. בכל פגישה היינו מתקדמים עוד קצת".
ה"עוד קצת" הגיע רחוק. רחוק מאוד לילדה בת 13 ולגבר בן 36. " זה כלל מין אוראלי. ובפגישה האחרונה שלנו הוא אמר לי שהוא שכב איתי. התברר אחר כך שהוא לא, אבל איך ילדה בת 13 אמורה לדעת את זה? המחנך שלי קלט את הרמיזות שמשהו לא בסדר, וישב איתי לשיחה עד שהוציא ממני הכל.
"ואז זה עבר לטיפול בית הספר וההורים שלי, שלא הלכו למשטרה, כי ידעו שהסיכוי לתפוס אותו הוא אפסי - אפילו לא היה לי השם האמיתי שלו - ושהסיכוי לטראומה מהחוקרים הוא די גבוה. אני חושבת שמה שעזר לי, גם אם לא ידעתי את זה באותה תקופה, הוא שאחרי שההורים שלי גילו הם הוציאו אותי לשבוע מבית הספר, והייתי איתם 24 שעות ביממה. זה נתן אפשרות לדבר, לא בהכרח על המקרה, אבל באופן כללי, ללמוד להיפתח שוב אחרי כל השקרים שרקמתי סביבי".
שהם מספרת שהתגובה הפוסט-טראומטית שלה לפגיעה המינית שעברה הכניסה אותה לסחרור. במקום להימנע מאינטימיות, ניסתה רק לרצות אנשים ולחפש את קרבתם המינית. "עד שפגשתי מישהו שאפשר לי להרגיש איתו בנוח, בדיוק כי לא היה לנו קשר פיזי בכלל בהתחלה. לא היינו אמורים להיות ביחד. אז סיפרתי לו הכל, והוא ידע איך להגיב. והפלא ופלא, אנחנו בדרך לחתונה".
וכשאת קוראת את כל הסיפורים שעולים בקבוצה, זה לא מחזיר אותך אחורה?
"אני כבר מחוספסת. הטריגרים בדרך כלל לא 'מטרגרים' אותי יותר מדי. ודאי שקשה לקרוא את כל הסיפורים האלה, כי זה כואב. כואב לדעת שמישהי הייתה צריכה לעבור את הסיוטים האלה, וזה מפחיד. כי יום אחד תהיה לי בת שאצטרך להזהיר אותה מהדברים האלה, ומה אם אפספס את הסימנים?"
אבל האם בכלל נכון לפתוח בפורום פתוח פצעים כואבים? האם חשיפה של טראומות קשות ומושתקות, ללא ליווי ותמיכה מקצועיים, אינה מסוכנת? "אין בקבוצה שום יומרה לסיוע נפשי, אני חושבת שזה מובן לכולן", טוענת מייסבקי.
"אנחנו מקפידות להזכיר שוב ושוב את מספרי הטלפון של מרכזי הסיוע ושל מכונים לטיפול וסיוע. החשיבות של הדיבור על זה בקבוצה היא ביכולת לא להיות לבד עם הסיפור שלך. חוץ מזה, מעצם המדיום ובגלל הגיבוש של הקבוצה, נוצרת אפשרות של תמיכה לא ממוסדת; תמיכה מנשים שעברו את מה שאת עברת; תמיכה מנשים שיכולות להקשיב, לקרוא את הסיפור הקשה שכתבת ולהגיב לך במסגרת המדיום - אם ב' לייק' (אהבתי) ואם בתגובה ממשית.
ה'לייק', הדבר הקטן והבלתי מחייב לכאורה, מסמן לזאת שכותבת ומשתפת: ראיתי את הסיפור שלך, את לא לבד. מעבר לכך, כשאני כותבת את הסיפור שלי אני חושבת על מי שאינה יכולה לכתוב, ומבקשת ליצור סולידריות עמה".
חלק מהסיפורים חשופים וכוללים תיאורים פלסטיים. אולי הקריאה שלהם נובעת מתוך מציצנות, מה שבסופו של דבר הופך את האישה, שוב, לגוף בלבד?
"הסיפורים חשופים, אבל אני לא מרגישה שהאישה הופכת בהן לגוף ואני גם לא חשה מציצנות. אני כן חשה שיש כאן סיפורים שצריך לספר וכעת הם מסופרים, ואני אקרא את הסיפורים האלו גם אם יהיה לי קשה. ומי שהופך את האשה לגוף, מי שראוי לבושה, הוא הפוגע.
"כשאישה מבקשת לחשוף את דבר הפגיעה, היא כותבת את החוויה כמו שהיא יכולה לכתוב אותה; לעתים בפירוט, לעתים בלקוניות, לעתים בכתיבה נרגשת ומבולבלת ולעתים בטקסט מעובד מאוד, בפרספקטיבה של שנים. אין לי שום כוונה לצנזר אף אחת, וכשקראתי את העדויות לא חשתי מציצנות. אולי זה תלוי בנקודת המוצא של הקריאה, אבל אם זה מה שקרה לה וכך היא רוצה לשתף, מי אני שאגיד לה: סליחה, את יכולה למתן קצת? האם המציאות הייתה כל כך רחומה? האם הפוגע מיתן את התקיפה?"
האם קיבלתן תגובות שליליות לגבי עצם החשיפה, או רמת הפירוט בעדויות?
"באופן כללי הקבוצה תומכת ומכילה. היו חברות שתפסו קצת מרחק, שבחרו לא לקרוא, שכתבו שקשה להן עם השטף הזה ולכן הן לוקחות הפסקה. זה נראה לי לגיטימי מאוד, וזה התקבל בהבנה. קושי, עומס וכאב הם חלק מהשפה של הקבוצה. טענות שליליות על חוויה מציצנית או 'זה יותר מדי, אולי תפסיקו' נכתבו פעם או פעמיים, ואני חושבת שזה היה הקו האדום שלנו, כי זאת בעצם קריאה להשתקת הנושא, ולזה אי אפשר להסכים".
מה הסכנות בחשיפה דווקא במדיום של רשת חברתית פתוחה?
"פייסבוק הוא מרחב פרוץ, פתוח, לא מוגן. עם זאת, הקבוצה כן הצליחה ליצור אי של בטחון גם לאלו שכתבו בשמן וגם למי שכתבו באנונימיות. דבר מעניין שקרה בשבועות האלו הוא שהטרולים (משתמשים עלומי שם המגיבים באופן פוגעני ומניפולטיבי, י"א) דווקא השתתקו ונעלמו, מה שהגביר את תחושת המרחב המוגן".
גם גברים שעברו פגיעה מינית נכנסו לתא הווידוי הווירטואלי ושיתפו את סיפוריהם, ומן העבר האחר של המתרס היו גם נשים שהכו על חטאי העבר, שכללו הגנה על תוקפים. באחד הפוסטים סיפרה אישה איך הגנה בתחילת הדרך בתמימות על בעלה, כאשר התברר שפגע בילדים.
במקרה אחר מתארת אישה בחרטה איך יצאה להגנתו של בעלה כאשר בת שירות לאומי התלוננה כי הטריד אותה. "אולי היא גם בין הכותבות פה? איום ונורא, נכון?" כתבה . אישה אחרת סיפרה על חייה המאושרים עם גבר שפגע בנערותו בבת משפחה ועבר טיפול ושיקום. אך כשתוקפים בעצמם ביקשו להעלות את סיפוריהם לפורום, החליטו המנהלות לא לאפשר זאת.
"הגיעו אליי שני סיפורים של גברים שסיפרו את הצד השני, של הפוגע, והחלטנו לא לפרסם אותם בקבוצה כרגע", מספרת פלק. "כשקראתי את הסיפורים ריחמתי על המספר. שמעתי את המצוקה האמיתית והצער. רציתי לעזור, אבל הרגשתי שאני מחויבת קודם כל לשלומן של חברות הקבוצה, ושאני לא יכולה לדרוש מהן להכיל עכשיו, כשכל הפצעים פתוחים, את הכאב של התוקף המתחרט.
"אחד הסיפורים היה של נער צעיר שפגע באחותו. כנראה שהתופעה הזאת הרבה יותר רווחת ממה שאנחנו מעזים לדמיין. הגבולות של מה מותר ומה אסור בין אחים לא לגמרי ברורים, וילד צעיר לפעמים לא מבין עד כמה המעשה שלו חמור ופוגע. מובן שזה לא מצדיק כלום. אני מכירה אישית שלוש נשים שנפגעו בנסיבות דומות. שתיים מהן חברות בקבוצה, וידעתי שהן קוראות הכל.
"הרגשתי שזה פשוט לא הוגן כלפיהן. הן צריכות לקרוא את זה? ומה יכתבו לו, שהן מבינות את המצוקה שהוא היה שרוי בה? שיחזקו אותו על התהליך שהוא עבר מאז? אני יכולה לעשות את זה. הן לא צריכות".
מה מקומם של גברים בתוך שיח פמיניסטי בכלל ובתוך קלחת סוערת של סיפורי תקיפה מינית? "אתן מפרקות אותי בשבועיים האחרונים". כותב בתגובה לשטף אחד מחברי הקבוצה. "הטריגרים אכן 'מטרגרים'. כל סיפור לופת מהבטן. לופת את הגרון ומעלה קבס קל ואימה מהמקום שאנחנו חיים בו, מעצמי כגבר, כבן אדם. ואי אפשר לעשות לייק - כי אני לא כל כך מבין מה לייק מסמל - בעברית כתוב לי 'אהבתי', אבל אני לא אוהב ואני גם לא יכול להגיב, כי מה אני יכול לומר?"
"יש בקבוצה לא מעט גברים", מספרת מייבסקי. "חלקם פעילים מאוד. עמוס מדר מנהל איתנו את הקבוצה. חלקם שיתפו אותנו בפגיעות שהם עברו במוסדות חינוך, בפנימיות. זאת אולי הפעם הראשונה שהם עושים את זה, כמו לא מעט מהנשים. אז יש כאן אפשרות מזככת עבור נפגעים גברים, אבל יש כאן הזדמנות חינוכית מצויינת ומרגשת לגברים, ששואלים את עצמם: במה אני תורם לאווירה של האלימות המינית? האם פגעתי פעם במישהי? הטרדתי? אני מכיר מישהו שפגע או הטריד? במה אני יכול לשנות את המצב?"
מהפוסטים עולה תפקיד חשוב נוסף של הגברים: התפקיד המשקם, המחזיר את האמון במין הגברי. "אני נשואה היום לבחור מקסים שעוזר לי להתמודד עם הטריגרים כשהם עולים", כותבת ליאת (שם בדוי) בסופו של פוסט ארוך שבו סיפרה על פגיעה מינית שעברה מצד ידיד.
"זה ממש לא ברור מאליו. הוא לימד אותי שלא רק שאני צריכה לעשות רק מה שאני רוצה באותו רגע, אלא מותר לי להתחרט בכל רגע נתון, והסכמה לדבר אחד אין משמעותה הסכמה לדבר אחר. ממנו למדתי שהסכמה היא תהליך מורכב ומתמשך שמשתנה כל הזמן, ותמיד מותר לי, ומחובתי, לבחור".
ליאת מספרת שהחליטה לכתוב את הסיפור שלה בזכות בעלה, שעודד אותה ותמך בה. גם שירה (שם בדוי), שהעלתה פוסט כפדלחו"שית אנונימית, מתארת את החשיבות הגדולה של התמיכה הגברית.
"כתבתי את הדברים, ואז ניסחתי שוב, ושוב, ושוב. כתבתי את הטקסט באימייל. התחלחלתי מהמחשבה לשמור את הקובץ על המחשב. זה סוג של 'תשליך' רגשי - אין משמעות לתהליך אם הסיפור נשאר אצלך. בהיתי בכפתור ה'שלח' במשך 10 דקות בערך.
"הידיד שלי עודד אותי מאוד לאורך הדרך, דווקא בתור גבר שעבר הטרדה מינית בעצמו. הוא דיבר הרבה על ההשראה שזה יכול לתת לבנות אחרות. אני חייבת להודות שלא ממש חשבתי על זה. חשבתי בעיקר על העובדה שאני יודעת שזה יגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי עצמי. הפתיע אותי עד כמה זה היה קל, בדיעבד, פשוט לשחרר את זה. התגובות החמות והתומכות היו נהדרות, אבל הן לא היו העיקר. העיקר בעיניי היה לשחרר".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
