חרדיסקו: נשים חרדיות יוצאות לרקוד
הכירו את הפאב-דיסקוטק הראשון לנשים חרדיות: הדי.ג'יי סגור בחדר אחר, כל הרוקדות לבושות בחצאיות, והמטפחות יורדות מהראש בשעת לילה מאוחרת. נאוה סטולר הצטרפה לבילוי וגילתה איך רוקדים גנגאם סטייל בגרסה הצנועה
ברוכים הבאים לפאב-דיסקוטק הראשון והיחיד בישראל, המיועד לנשים חרדיות בלבד. זהו ככל הנראה המקום היחיד בארץ בו הלכות הצניעות שולטות גם במהלך ריקוד הגנגאם-סטייל, הדי.גיי סגור במתחם מאובטח וכל הבירות כשרות למהדרין.
על המקום שמעתי, כמו כל הנשים שמגיעות לערב הזה, מפה לאוזן. חברה של חברה סיפרה שיש מקום אליו מגיעות עשרות נשים חרדיות ודתיות אחת לחודש ורוקדות ללא הבעלים, הילדים או המחשבות על המשכנתה. פרטים על מיקום האירוע והתאריך שבו הוא יתרחש, כך נמסר לי, אקבל באמצעות הודעה בפייסבוק של מארגנת הערב, יעל בן שושן.
ביקשתי להצטרף. "הבנות מחכות בכיליון עיניים לערב הזה, לוחצות עליי לקיים אותו לעיתים קרובות יותר", מסבירה שושן. "במהלך הערב אנחנו רוקדות כמו בכל דיסקוטק רגיל, רק שאלינו מגיעות נשים בלבד, שמחפשות לרקוד. מבחינתן מדובר בסוג של התפרקות. יציאה משגרת החיים ומהעבודה בבית ובחוץ. כאן הן מרגישות משוחררות. אף אחד לא שופט אותן. הן יכולות להתלבש איך שהן רוצות ולרקוד איך שבא להן באופן חופשי למדי".
בערב הארוע אני מתלבטת מה ללבוש. חצאית זה ברור, פאה זה נורמלי, אבל איך באמת מתלבשים לדיסקוטק של נשים דתיות? בסוף נבחר המראה הקזו'אל. אני זו אני.
עשר בערב, ומרחוק נראה מקום הריקודים כמו מסעדה שקטה. העוברים והשבים לא יכולים לדמיין מה מתרחש בפנים. בן שושן מקבלת את פניי. טיפוס צבעוני. בת 32, גרושה ואם לשני קטנטנים. מספרת שנישאה בגיל צעיר מאוד, התגרשה, עזבה את הדת ובהמשך החליטה לחזור. קשה לזהות אותה כדתייה. רק הפאה שלראשה מסגירה מי היא ומהיכן היא באה. "החלטתי להשאיר את הפאה גם אחרי הגירושין כי אני מרגישה שהיא שומרת עליי", היא מסבירה.
את הערבים האלו הקימה כדי להגשים חלום לאחותה. "התחלנו לפני שנתיים ומאז העסק פורח", היא מספרת. "יש ערבים שאליהם מגיעים אפילו 100 נשים".
המסעדה שבה מתקיים ערב הריקודים כוללת שתי קומות. בראשונה מנהלים סמול טוק ובשנייה, המוסתרת מעיני העוברים והשבים, אפשר לרקוד. ערב רב של נשים מקבל את פניי. דתיות, חרדיות, רווקות, נשואות, גרושות, ברסלביות, חוזרות בתשובה, בוגרות סמינרים ובוגרות אולפנות. חלקן מגיעות בלבוש צנוע ביותר ונשארות איתו לאורך כל הערב. אחרות מחליפות לבגדי ריקודים משוחררים יותר בשירותים של המקום. בשעת לילה מאוחרת יהיו שם אפילו כמה גופיות.
אני מתיישבת ליד הבר שמציע משקאות אלכוהוליים אך גם שתייה קלה. לידי מתיישבת לאה (שם בדוי, כמו כל שמות הרוקדות בכתבה), בחורה יפה ודקיקה, פאה שחורה וארוכה מכסה את פניה, בתחילת שנות העשרים לחייה. אחרי שיחה קצרה מתברר שהיא די ותיקה בערבים הללו. למרות גילה הצעיר היא אם לחמישה ילדים, בוגרת סמינר חרדי, דוברת אידיש, מבית חסידי ונשואה לחסיד, המתגוררת באחת השכונות החרדיות של ירושלים. "אני אוהבת לרקוד", היא מספרת בפשטות, "ולכן אני מגיעה לכאן כבר די הרבה זמן".
ראיתי שהחלפת את המטפחת שחבשת לפאה. למה?
"במקום שממנו אני באה, ערב כזה לא מתקבל יפה ואני חוששת שיפגעו בילדים שלי שנמצאים בתלמודי התורה. חלק מהבנות מעלות תמונות לפייסבוק, ואני חוששת שמישהו יזהה אותי. אז קניתי פאה ב-100 שקל שנראית מצוין, ומאז אני איתה".
בעלך יודע איפה את מבלה?
"בהחלט. בעלי מעודד אותי לצאת ולבלות מעט. אנחנו כמעט ולא יוצאים, זה לא מקובל אצלנו, ולבעלי גם יש מראה חסידי כך שזה מקשה עלינו להסתובב בכל מיני מקומות. הוא יודע שמדובר במקום צנוע ושאין פה בעיה הלכתית אז הוא מאשר. אגב, גם הוא מטייל לבד עם חברים".
והמשפחה? ההורים? האחים?
"הם לא יודעים. סיפרתי רק לאחיות הפתוחות יותר, שאני יודעת שלא יוציאו את הנושא מפרופורציות ראויות. הן דווקא פרגנו וחשבו שזה נחמד".
עם הזמן, היא מספרת, הכירה במקום בנות נוספות שהפכו לחברותיה הטובות, גם מחוץ לערבי הריקודים. "אנחנו משוחחות בפייסבוק, בסלולרי ולעיתים גם נפגשות", היא מסבירה. "הרווחתי חברות מהבילוי הזה". עוד אנחנו משוחחות ולמקום מגיעות אותן חברות. חיבוקים, נישוקים, ולאה מצטרפת למעגל הרוקדות.
לקראת חצות האווירה נעשית קצבית יותר והמוזיקה מתחזקת. רוב הבנות כבר ויתרו על הסמול טור ועלו לקומה השנייה, לריקודים. חלק מהשחרור, עבור רובן, מסמל משום מה גם שתיה ועישון ולא מעט מהן מחזיקות משקה ביד אחת וסיגריה בשניה.
אין מעגל ריקודים אבל אין גם דרך אחת לרקוד. הבנות רוקדות בזוגות, שלישיות, רביעיות או עם עצמן. הסגנון, או יותר נכון חוסר הסגנון, חופשי. נראה כמו דיסקו למתחילים. חלקן משלבות אלמנטים מהריקודים החסידיים.
אל מעגל הרוקדות מצטרפת קבוצה של חמש נשים חוזרות בתשובה, בשנות הארבעים לחייהן. הן הגיעו למקום עם "הרבנית שלהן", כך הן מגדירות את אחת הנשים שנראית כמובילת הקבוצה. הבנות לבושות בצניעות רבה, וחובשות מטפחות גדולות בסגנון ברסלב. "אנחנו רוצות לרקוד וקצת להתפרק", מסבירה אחת מהן. "אין פה שום דבר לא צנוע. מבחינתנו מדובר במפגש של חברות, יציאה משגרת החיים שלעיתים היא מאוד רוטינית ומשעממת".
ל', אישה צעירה ומטופחת, אם לילדים קטנים, שמעשנת בשרשרת לאורך כל הערב, מספרת ששמעה על הערבים האלו בחדר הכושר שבו היא מתעמלת. "מאז שאני זוכרת את עצמי רקדתי בכל מקום שבו התאפשר לי לרקוד. גם בסמינר רקדתי בכל ההופעות. זה חלק בלתי נפרד ממני. אני מחכה לערבים הללו כמו אוויר לנשימה. זה נותן לי הרבה מרץ וכוח להמשיך בשגרת היומיום".
ל' נזכרת בפעם הראשונה שבה הגיעה לערב הזה. "ישבנו בצד קפואות ונבוכות, ולקח זמן עד שמישהי תפסה אומץ והחלה לרקוד, הפשירה את הקרח. לאט הצטרפו עוד נשים, והשאר היסטוריה".
אני רואה פה הרבה בנות מעשנות. איך זה שבנות שהתחנכו במוסדות יוקרתיים כמו 'בית יעקב' מעשנות בשרשרת?
"אני לא מבינה מה כל כך מפריע לך. יש היום לא מעט בוגרות סמינרים שמעשנות. זאת לא תופעה נדירה. אני מעשנת גם בבית".
ציפי היא אחותה של יעל בן שושן, מארגנת הערב, וזו שבשביל להגשים לה חלום התחיל הכול. הערב היא עוזרת לאחותה באיסוף הכספים בכניסה למקום. היא בתחילת שנות השלושים לחייה, מטופלת בשני ילדים קטנים, אך לא מפסידה אף אירוע. "רצתי מאוד לרקוד אבל היה ברור שאני לא אלך למקומות חילוניים", היא מסבירה. "אני נשואה לבחור שלמד בישיבה, משפחה דתית. אחותי החליטה להרים את הכפפה וליצור מקום שיאפשר לי לרקוד. מבחינתי זה ערב שאני מתפרקת בו ונהנית. מכירה הרבה נשים כמוני. יחד עם זאת חשוב לי להדגיש שאחותי דואגת שהגבולות יהיו ברורים. שהנשים לא יאבדו פרופורציות".
ציפי מספרת שהיא מסיימת את הערב בדרך כלל בסביבות שתיים בלילה. "אני יודעת שאסור לי להגזים. בכל זאת בבוקר מחכים לי הילדים והעבודה".
"החיים שלנו לא קלים, כל היום אנחנו בין הסירים, החיתולים ומקום העבודה", מוסיפה גם ב'. "הערב הזה הוא הבילוי היחיד שאני מרשה לעצמי. ערב אחד שבו אני קצת עם עצמי ולא עם הילדים".
כבר מאוחר מאוד וחלק מהבנות שיכורות. שתי צעירות עם מטפחות לראשן, תושבות מאה שערים, נעות על רחבת הריקודים ללא הבחנה. הן נראות מאושרות ומבושמות לגמרי.
בן שושן עוברת בין הבנות. מוודאת שלכל אחת יש דרך להגיע הביתה. "אחותי דואגת שלנשים שהשתכרו תהיה דרך לשוב בשלום הביתה", מספרת ציפי. "אנחנו לא סוגרות את המקום עד שברור לנו שכולן מסודרות".
כשהמוזיקה מתחלפת למזרחית, אני מחליטה לפרוש בשיא. הבנות עוד מנסות לגרור אותי לתוך אחד ממעגלי הריקוד אבל אני מסרבת. לילה, מאוחר, ומחר יום חדש. ואולי פשוט עברתי את הגיל והשעה. מזווית העין אני רואה את ב' מפלסת דרכה החוצה. המטפחת מונחת על ראשה. היא הספיקה כנראה לעבור בשירותים ולחזור לבגדיה הרגילים. עכשיו היא נראית לי שונה כל כך מהבחורה שקרעה את רחבת הריקודים. בדרכי החוצה אני רואה בעל שמחכה ברכב המשפחתי לאשתו. מתקשה שלא לתהות אם הוא יודע כיצד אשתו מבלה את הלילה ומה דעתו על כך.
הכתבה התפרסמה במגזין נשים מבית מקור ראשון
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
