מצוקת הלייט: מסורתיים אשכנזים? אין דבר כזה
לבן הדוד המסורתי שלי מטירת הכרמל אני מאמין. כמסורתי-מזרחי קל לו לחיות בשלום עם הזהות שלו, והוא לא ממהר להפוך כל חולשה לאידיאולוגיה. אצל בוגר הציונות הדתית, לעומתו, זוהי הונאה עצמית. יהודה יפרח בעקבות הכתבה של רחלי מלק-בודה
- שבת שלום, ערה? תכירו את הדתיים החדשים
התשובה היא שהלייטיות אכן מספרת לעצמה שהיא מחזירה לזירה את המסורתיות, אבל זוהי הונאה עצמית. היא לא באמת מסוגלת לעשות את זה. הסיבה היא, שהיא פונה לתת-מגזר שצמח מתוך הציונות הדתית האשכנזית. ותת המגזר הזה סובל, בהגדרה, מבעיית זהות מובנית.
נסביר: לבן הדוד המסורתי שלי מטירת הכרמל אני מאמין. כמסורתי-מזרחי קל לו לחיות בשלום עם הזהות שלו. כי גם אם הוא מדליק אור בשבת הרי שציר הייחוס של ההגדרה העצמית שלו נשאר ציר ייחוס אורתודוכסי מובהק. הוא מאמין בכל לב בה' ובמשה עבדו וברבנים הנושאים את שושלת התורה שבעל פה, התמונות של הבבא סאלי ור' יעקב אבוחצירה מעטרות את סלון הבית שלו, וביום כיפור הוא יקנה בהכי הרבה כסף את פתיחת הפרנסה בבית הכנסת. את הפערים הדתיים והמוסריים שלו הוא מיחס לחולשה אישית ולא לבעיה ב'מערכת'. גם כשהוא צופה בכדורגל לאחר הקידוש זה תמיד לתיאבון ולא להכעיס. 'קשה לי', 'כבד עלי', יודה בינו לבין עצמו בכנות.
אבל הניאו-מסורתי האשכנזי לעומתו, איננו מסוגל נפשית למהלך כזה. כבוגר של מוסדות הציונות הדתית, שהתחנך ל'מצויינות' בסיירת ובאקדמיה וגדל על ברכי אתוס של מאצ'ואיזם מתנחלי, הוא לא יכול להודות בחולשה אישית. אחרי דובדבן, סיירת מטכ"ל ולימודי משפטים או רפואה אין לו את המסוגלות לומר לעצמו 'אני מחפף' או 'אני חלש'. הוא התרגל לראות את עצמו כשחקן בליגה הלאומית וקשה לו עם ההכרה בכך שבתחומים מסויימים הוא מתנהג כמו בליגה ג'. ולכן התנועה האינסטינקטיבית שלו היא להפוך את החולשה לאידיאולוגיה. להגדיר את הבדיעבד כלכתחילה. והתוצאה היא שהלייט החדש נדחף בעל כרחו לכתוב תיאולוגיה חדשה ולנסח נרטיב מחודש שעימם יוכל לחיות בשלום. אחרי הכל, הוא יהיה חייב להסביר לעצמו שמה שהוא עושה זה האידיאל וכל השאר טועים ומטעים.
דוגמה לנרטיב החדש הזה הוא התיאוריה של מיכה גודמן. קחו למשל את תמצית דבריו של גודמן בשני ספריו האחרונים: אם חשבתם שר' יהודה הלוי האמין שעם ישראל הוא העם הנבחר בשל "העניין הא-לוהי" המיוחד השורה עליו, ושיש הבדל גנטי-רוחני בינו לבין הגוי – אז אני, אומר גודמן, אגלה לכם את האמת הנסתרת: הסוד הוא שלריה"ל היה כפל פנים: 'פנים חיצוניות', שבהם הוא אמר את מה שהחברה השמרנית והדכאנית שבתוכה חי דרשה ממנו לומר, ו'פנים נסתרות' שבהן הוא היה חתרן, ליברל ודמוקרט. בתוך תוכו הוא האמין בערכים המערביים המודרניים וכל הדיבורים על סגולת ישראל הם רק אפולוגטיקה חתרנית המסתירה את הדעות האמיתיות שלו.
הלאה, חשבתם שהרמב"ם היה איש הלכה פנאט שהקדיש את רוב חייו למפעל היד החזקה? אז טעיתם. הרמב"ם היה פילוסוף אריסטוטלי שלא האמין באל פרסונלי אלא בתבונה קוסמית אוניברסלית. בתוך תוכו הוא היה הומניסט וליברל ודמוקרט, ואת ספרי ההלכה הוא כתב רק בכדי לצאת ידי חובה מול החברה הימי-בניימית החשוכה והאינפנטילית שסבבה אותו.
גודמן כמובן לא המציא את זה. כל מי שמכיר קצת את כתבי אסכולת 'חכמת ישראל' שנכתבו בגרמניה המשכילית והמתפקרת של המאה ה-19, יודע שהמהלך הפרשני הזה היה מאד חביב על חלקם. אבל שאלת הקרדיט כאן איננה חשובה, חשובה השורה התחתונה. ובשורה התחתונה: גודמן מגיע אל המסקנות של ברל כצנלסון ואחד העם, ותיבדל לחיים רות קלדרון, אך מהכיוון השני. הראשונים הם חילונים, או בחורי ישיבה שנתפקרו לפני שנות דור, שגילו את תנורו של עכנאי בארון הספרים היהודי. הארון הזה מאפשר להם ללכת בלי ולהרגיש עם (והדברים נכתבים בלי ביקורת. 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו' אומר המדרש). גודמן, לעומתם, הוא אורתודוכס שגילה את קסמי הארון מהצד השני, הוא גילה שאותו ארון יכול לשמש גם מפלט לדתיים מהעול הכבד של המחויבות להלכה. וכך, במהלך פרשני מבריק, הוא הניח את היסודות התיאולוגיים לניאו-רפורמה האשכנזית החדשה.
ההבדל בין המסורתי האשכנזי למסורתי המזרחי ברור כעת. (ואגב, היום, בעידן הערבוב העדתי המבורך, המושגים 'אשכנזי' ו'מזרחי' לא מתייחסים בהכרח לזיהוי עדתי ביולוגי אלא להבדלי גישות מנטליות). המזרחי לא נוגע כהוא זה בציר הייחוס, לא מטיל דופי ברבנים ולא שופך את מררתו על ההלכה. הוא גם לא מרגיש צורך לכתוב תיאולוגיה חדשה בגלל האילוץ האישי שלו. האשכנזי לעומתו, חייב לשנות את האתוס, להסביר לכולם למה דווקא הוא מבטא את המימוש השלם של היהדות הארץ ישראלית כפי שהיא אמורה להיות, וכל השאר הם סטיה מגונה מהדרך. אגב, זה בדיוק ההבדל שבין המסורתיות והרפורמה.
עד כאן היו אלה שישים שניות לסקירת מצב עובדתית. על בסיסן ארצה לטעון שתי טענות: הטענה הראשונה היא שמהפכת הלייט היא מהפכה פסימית שמתרחשת תחת צל של חרדה מתמדת, שכן הכול יודעים שחיי המדף של מצע דתי שכזה הינם קצרים למדי. אם הדור הראשון התלהב מהאופציה לאכול קטניות בפסח (או לסמס בשבת) מבלי שהשמיים יפלו, הרי שהדור השני כבר יתקשה להבין לשם מה בכלל כל המאמץ.
הבן הזה אולי לא יודע לשאול, אבל להרגיש הוא עדיין מסוגל. העובדה לכך היא שהמאפיין הרגשי הבולט ביותר בעולם הלייטי הוא האֵרוס הדתי הנמוך, הליבידו הכבוי, והחיוניות וההתלהבות שכמעט נעדרות. גם המעט שמוקדש לאלוהים נעשה תחת מעטפת של מרירות ואירוניה וסטטוסים חצי מצחיקים וחצי ציניים בפייסבוק. ולכן, מבחינה לוגית צרופה, לבן של הלייט עדיף לבחור באחת משתי החלופות: או להוריד את הכיפה לחלוטין ולהיפטר מהדיסוננס המובנה בחייו של כל דתי החי בחברה מערבית חילונית; או לבחור במסלול של התחדשות דתית ממשית, באפיק החרדי (חב"ד וברסלב בראש הרשימה) או למצער בישיבות חרד"ליות.
הטענה השניה עוסקת בגורמים, ותוכנה הוא שהלייט התפתח על רקע של וואקום קשה בעולם הרוחני של הציונות הדתית. ישיבות הקו שסיפקו למגזר את רוב בניין ומניין המחנכים והמורים במשך שנות דור, נקלעו לסטגנציה רוחנית עמוקה שממנה הם לא מסוגלים להיחלץ. האלטרנטיבות הרוחניות לישיבות הללו עדיין לא קנו שביתה רחבה בקרב החבר'ה.
השורה התחתונה של הדברים היא שבכדי להציל את הלייטיות מהתפוררות ושקיעה אל תוך עצמה, חובה עליה לייצר איזשהו תוכן חיובי של עבודת ה'. משהו שיכניס מתח רוחני כלשהו למרוץ החיים האינטנסיבי והמנוכר. בלי עבודת ה' (כן, המילים המפוצצות האלה), המחויבות להלכה תקרוס ועימה גם שארית ההזדהות עם הבשורה הרוחנית שהדת היהודית באה להביא לעולם.
מה זה אומר, להקהיל קהילות ללימוד דף יומי בביצה או לארגן קבוצות ללימוד וההתבודדות? התשובה היא שזה לא כל-כך משנה. כי הבסיס להתחדשות לא נעוץ דווקא בסיליבוס ספציפי, אלא יותר בהעמקת הרצון והכמיהה (וגם העשיה) לחיים של תנועה רוחנית, לעבודה מתמדת שיש בה התפתחות והשתנות.
את הניסוח האלמותי לגישה הזו כתב ר' שניאור זלמן מלאדי בספר התניא (פרק ט"ו): עבודת האלוהים, כך רש"ז, היא עצם התנועה כלפי מעלה, עצם המאבק, ההשתנות. היכולת להיות 'ניזוז ממקומו' היא המבחינה בין עובד ה' ל'אשר לא עבדו'. יהיו מי שיקחו את זה למדרש, לתלמוד, להלכה, ליצירה, לתיאטרון יהודי, לדמיון מודרך ולכל תחום אחר. גם ההלכה, שהיא הבסיס שאין בלתו לכל עולם דתי ממשי באשר הוא, נובעת מלשון הליכה, תנועה, ועל הכיוון הזה יש עוד הרבה מה לשיח ולכתוב.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
