העיתונות החרדית המודפסת: חיה, בועטת ואלימה
חב"ד וש"ס נקרעו לגזרים בהבל מקלדתו, הנח"ל החרדי, והכשרה אקדמית לחרדים נהדפו על הסף. נתי גרוסמן, שעד לפני שנה ערך את 'יתד נאמן' בקנאות אידיאולוגית כוחנית, כבר לא שם. את כוחו הוא מנסה לבנות מחדש בעיתון 'הפלס' שבינתיים מדשדש
הקורבן, נתי (נתן זאב) גרוסמן, אושפז בעקבות התקיפה כשהוא סובל מחתכים בראשו. בזכות זריזותם של שכנים שרשמו את מספר הרישוי של המכונית הנמלטת, כמו גם בשל העובדה שפניו של אחד משני התוקפים היו גלויים, נלכד כעבור ימים אחדים חשוד במעשה, תלמיד ישיבת פוניבז' חיים פרלשטיין.
כתב האישום שהוגש נגד פרלשטיין כלל סעיפים של חבלה וקשירת קשר לביצוע פשע. במסגרת עסקת טיעון הומר האישום לסעיף של תקיפה בנסיבות מחמירות, ופרלשטיין הורשע על פי הודאתו. גזר הדין יינתן בעוד כמה חודשים. התוקף השני לא נתפס עד היום, אף שמקורות חרדיים שאיתם שוחחנו השבוע ידעו להצביע עליו בבירור. לפרלשטיין, כך על פי עורך דינו יאיר גרין, לא הוצעה עסקת עד מדינה, שבה יסגיר את התוקף השני. "כנראה גם המשטרה יודעת שבמגזר הזה לא נוטים להלשין", אומר עו"ד גרין.
כאמור, התקשורת הישראלית שמרה על דממת אלחוט כמעט מוחלטת בכל הקשור לאירוע, והתמיהה עולה מאליה. סוף סוף, לא בכל יום סופג עורך עיתון התקפה פיזית בשל עמדותיו האידיאולוגיות. כששאלתי את מזכ"ל מועצת העיתונות אריק בכר מדוע המועצה, המשמשת מעין ממסד רשמי של עולם התקשורת, התעלמה מהתקרית, תשובתו הייתה פשוטה בכנותה: "באינסטינקט שלנו, התקיפה הזו נתפסה כחלק ממאבק חרדי פנימי, יותר מאשר כמשהו שקשור לעיתונות".
במידה רבה, תשובתו של בכר משקפת את המציאות. אף שגרוסמן אינו מוכר בציבור הישראלי הרחב, מעמדו ברחוב החרדי, במיוחד הליטאי, הוא הרבה מעבר לזה של עיתונאי מן השורה. הוא שווה ערך בכוחו ובהשפעתו לחבר כנסת חרדי, אם לא למעלה מכך. הכאתו נתפסת כמתקפה לא רק עליו ועל העיתון שהוא עורך, אלא גם על הפלג שהוא מייצג בעולם החרדי, ועל הרבנים שמזוהים עם עמדותיו.
כעורך היומון הליטאי 'יתד נאמן' במשך קרוב לחצי יובל שנים, שימש גרוסמן למעשה כמעצבה של השקפת העולם הליטאית - לפחות כפי שהיא מוגשת לציבור החרדי הרחב, שאינו נחשף ישירות לרבנים. במידה רבה, מעמדו של 'יתד' ברחוב הליטאי דומה לזה שהיה ל'פראבדה' בברית המועצות: באמצעותו ידע הציבור מה עמדת המפלגה ומה עליו לחשוב.
יש הטוענים שגרוסמן אישית אחראי לכך שאחרי פטירת הרב אליעזר שך, לא עברה ההנהגה לידי הרב אהרן לייב שטיינמן הפרגמטי-יחסית, אלא לעמיתו השמרן בהרבה, הרב יוסף שלום אלישיב. יריביו של גרוסמן גורסים שהרב שך עצמו, בשנותיו האחרונות, רמז מי אמור לרשת את מעמדו הציבורי: את הפונים אליו הוא כיוון לשני הרבנים, אך עשה זאת בהתאם לאופי הפנייה - שאלות בעלות היבט ציבורי לשטיינמן, שאלות הלכתיות יותר לאלישיב. החלוקה הזו גם ביטאה את ההבדל בין האישים: אלישיב היה למדן ואיש הלכה מובהק, אך כזה שלא שאף כלל לעמדת הנהגה. שטיינמן לעומתו נחשב כבעל יצר הנהגה, ובעיקר כמי שמעוניין להוביל את הציבור החרדי להיחלצות ממעגל העוני, וזאת על ידי מתן לגיטימציה ליציאה לשוק העבודה, להשכלה אקדמית לצורכי פרנסה ואפילו לשירות צבאי של מי שאינם מתאימים ללימוד. אלישיב עצמו, כך מספרים, נהג להפנות שאלות רבות מהתחום הציבורי לשטיינמן, או לפחות שאף שההכרעות המרכזיות יתקבלו בהסכמתו.
כאן, לפי הטענה, נכנס עורך 'יתד' לתמונה. כמי שהיה מקורב מאוד לרב שך וראה עצמו כשומר החותם של השקפתו האידיאולוגית השמרנית והקשוחה, הוא לא רצה שהנהגת הציבור החרדי תיפול לידיו של שטיינמן 'הפשרן'. בגיבוי הוועדה הרוחנית של העיתון, שאף היא הורכבה משני נאמניו של הרב שך - הרב שמואל דויטש והרב צבי פרידמן – פעל גרוסמן, כך לדברי מבקריו, לדחוק את שטיינמן ולבצר את מעמדו של אלישיב עד שהמטרה הושגה.
השפעתו של גרוסמן החלה להתערער לפני קצת יותר משנה. בימיו האחרונים של הרב אלישיב, כשברקע מסתמן כבר קרב הירושה בין הרב שטיינמן לרב שמואל אויערבך, התחולל פוטש ב'יתד נאמן'. שמעון גליק, מיליארדר יהודי מניו-יורק המקורב מאוד לשטיינמן, השתלט על הדירקטוריון של העיתון והדיח את גרוסמן, מהלך שבעקבותיו התפטרו גם שני אנשי הוועדה הרוחנית הוותיקה. בתגובה הקימו גרוסמן ואנשי אויערבך, המכונים כיום 'הפלג הירושלמי' (להבדיל מהחצר הבני-ברקית של שטיינמן והרב חיים קנייבסקי), יומון מתחרה בשם 'הפלס', שיבטא את עמדותיהם ויילחם את מלחמתם.
התחרות שנוצרה בין הפלגים החרדיים היא מרה ומרחיקת לכת הרבה מעבר למקובל בפוליטיקה הישראלית. ישיבות התפצלו (כשהמקרה הבולט הוא של ישיבת פוניבז'), ואפילו בתוך משפחות נוצר נתק בין נאמני הפלגים השונים. שני הצדדים מאשימים זה את זה בשימוש באמצעים קיצוניים, ונראה ששניהם צודקים. כך למשל מואשמים אנשי 'יתד' כי איימו על מפרסמים לבל יעזו לתת מודעות למתחרה הצעיר, וכנגד אנשי 'הפלס' נטען כי קמפיין שפתחו באחרונה נגד תנועת הנוער החרדית 'בתיה' נובע מקרבתם של ראשי התנועה למחנה שטיינמן. העילה הרשמית למתקפה על התנועה, אגב, הייתה פגישה שקיימו הבנות עם חניכות של 'בני עקיבא' באוהל הידברות.
במקביל למלחמת העיתונים, הקמפיין האישי נגד גרוסמן טיפס כמה מדרגות. כל מי שנפגע ממנו ב-24 שנותיו כעורך 'יתד', אך נמנע מלתקוף אותו בשל הגיבוי שקיבל גרוסמן מהרבנים שך ואלישיב, עשה זאת עכשיו. בשכונת בית-וגן בירושלים, שבה הוא מתגורר, הופצו פשקווילים בנוסח "צא טמא: נתי גרוסמן - פה טמא שזעק מגרונו כביכול דעת תורה... שרדף לתאוותו אנשים חפי פשע... עכשיו, שאתה לא שווה כלום, הגיע הזמן לשלם חובות והתחייבויות". ביוטיוב הופצו סרטונים בוטים שתקפו אותו גם ברמה האישית ולא רק האידיאולוגית, והשיא היה כאמור בתקיפתו הפיזית, אם כי יריביו טוענים שגרוסמן הפריז מאוד בתיאורה.
בלתי אפשרי להפריד בין התקרית האלימה לבין העימות האידיאולוגי ברחוב הליטאי. החשוד שנתפס, חיים פרלשטיין, משתייך למחנה שטיינמן בישיבת פוניבז', והתוקף שלא נתפס מזוהה ברחוב החרדי כקרוב משפחתו של אחד מבכירי הישיבה, שגם הוא מגיע מאותו מחנה. בדיון על הארכת מעצרו של פרלשטיין הקשה סנגורו דאז, עו"ד יאיר קורן, מדוע המשטרה אינה משקיעה מאמצים באיתור מארגני התקיפה, ואף ידע לציין שני שמות ספציפיים: דוד שפירא וזליג אורלנסקי. הראשון הוא נכדו של שטיינמן ונחשב ליד ימינו, והשני הוא המנכ"ל החדש של 'יתד נאמן'.
"הדברים אינם ראויים לתגובה", אומר לנו על כך אורלנסקי. "אם הייתי חושב שעורך הדין הזה מסבך אותי, הייתי תובע אותו, אבל למיטב הבנתי הוא אמר את הדברים כדי ללגלג על המשטרה שבעצם אין לה מושג על מה מדובר. כדי להוכיח זאת הוא זרק באירוניה כל מיני שמות שלא נחקרו. עובדה שגם אחרי האזכור הזה, אף אחד לא חשב שצריך לחקור אותי". את תגובתו של שפירא לא ניתן היה להשיג.
ממשטרת ישראל נמסר: "בעקבות תקיפתו של עורך 'הפלס' הוקם במרחב מוריה צוות חקירה מיוחד שחקר את הפרשה. החוקרים עצרו לחקירה את החחשוד העיקרי והמליצו להעמידו לדין. חשוד שני נמלט לחו"ל, והמשטרה מחפשת אחריו בשיתוף עם האינטרפול. יש לציין כי מעבר ללכידת התוקפים נעשים מאמצים רבים על ידי צוות החקירה המיוחד להגיע אל שולחיהם".
משיחה שלא לייחוס עם גורם משטרתי עולה כי החוקרים אכן בוחנים את הכיוון שהעלה עו"ד קורן בדבריו, וכי הסיבה שאורלנסקי ושפירא טרם נחרקו היא שלא נאספו עדיין מספיק ראיות כדי לבסס את חקירתם. לדבר אותו גורם, פרלשטיין היה מוכם לספק בחקירתו את שמות שולחיו, אך התנה זאת בעסקת טיעון קלה במיוחד, ולכן הפרקליטות לא הסכימה.
נתי גרוסמן (54) נולד בפתח-תקווה למשפחה אמידה, נתון שכנראה תרם להתנהלותו העצמאית. הוריו, יצחק ופסיה, הם קבלנים מבוססים. כיום הם מתגוררים בירושלים, בבית דירות השייך למשפחה. נתי עצמו גר בסמוך, ומשתמש לא פעם בבית הוריו כמקום שקט לכתיבה או לקיום פגישות.
למרות הרקע הבורגני, החינוך שספג גרוסמן היה קנאי לרוח החרדית-ליטאית. מישיבות קטנות בפתח-תקווה הוא המשיך לישיבת גרודנה באשדוד – מוסד בעל משמעות רבה לביוגרפיה שלו, כמו גם לעימות הכולל המתקיים כיום על דרכו של הציבור הליטאי. בגלל הישיבה הזו יש אף המכנים בלגלוג את מחנה אויערבך 'הפלג האשדודי', ולא 'הפלג הירושלמי'.
גרודנה היא ישיבה לא גדולה, שם שאינו מוכר כלל מחוץ לעולם החרדי, וגם רבים מתוכו לא יידעו לספר עליה דבר. חשיבותה נובעת מכך שראש הישיבה הוותיק, הרב צבי קרלינשטיין, טיפח קו ליטאי קנאי הרואה במחויבות מוחלטת ללימוד התורה את תכלית הקיום, ושולל כל לגיטימציה לעיסוק אחר. לשיטתו, גם צורכי הפרנסה אמורים להיות מסופקים באופן מינימליסטי, כך שלא יפריעו להקדיש כמה שיותר זמן ללימוד. הקו הזה הוא שעשה את הישיבה לקרובה מאוד ללבו של הרב שך, שגם במרומי גילו ומעמדו היה מגיע לשם לשיעור שבועי. זו הייתה תחילת ההיכרות של גרוסמן הצעיר עם מנהיג הליטאים, בשלב הזה היכרות חד-צדדית.
לאחר נישואיו לרות פרידמן, גם היא בת למשפחה אמידה מבעלי הוצאת 'לוין אפשטיין', החל גרוסמן לחפש לעצמו עבודה. הנטייה האידיאולוגית שלו משכה אותו לארגון ההחזרה בתשובה 'ערכים'. הוא לא עסק שם כל כך בקשר ישיר עם חילונים, אלא ישב יותר במחלקת המחקר, תחום שעד היום נחשב לאחד ממוקדי הצטיינותו; במאמריו ניכרת עבודת האיסוף של חומר רקע 'מפליל' על הגורמים שאותם סימן.
כישרונו המחקרי של גרוסמן משך את תשומת לבו של ישראל גליס, אז אחד מעורכי 'יתד נאמן', והוא הזמין אותו לפרסם בעיתון מפרי עטו. סדרת התחקירים הראשונה של גרוסמן נקראה 'הבה נתבוללה', ועסקה במה שהעיתון הגדיר כנטייתם של כמה מראשי התנועה הציונית להתבוללות. הכתבה הפותחת, שעסקה בדמותו של חוזה המדינה, עוררה עניין רב בציבור החרדי.
אלה היו ימי הבראשית של 'יתד נאמן', העיתון שהקים הרב שך כשנמאס לו לראות כיצד היומון החרדי 'המודיע', המזוהה עם החסידים, דוחק את עמדותיו. התקנון המקורי של 'יתד' הקנה לרב שך שליטה אישית בלעדית על כל ענייני העיתון, הרבה יותר מהמקובל אפילו בעיתונות המפלגתית של ראשית שנות המדינה. גם בביתו של הרב נקראה הכתבה על הרצל בשקיקה, והתחקירן הצעיר הוזמן לשם כדי לתהות על קנקנו - פגישה שתתברר לימים כראשיתה של ידידות מופלאה. בעקבותיה עבר גרוסמן מ'ערכים' לכתיבה במשרה מלאה בעיתון הליטאי. הרב שך העריך אותו במיוחד על סדרת כתבות שפרסם ב-1986, ביוזמת חצרו של הרב, ובה פרטים מפלילים לרוב על המשיחיות החב"דניקית.
ב-1988 התחוללה סערה ב'יתד'. העורכים זעמו על דחיקתו של מנהל מוערך ועל מה שנראה בעיניהם כפגיעה במעמדם, והודיעו על פרישה. אם קיוו שהמהלך יגרום לרב שך ולנאמניו להיכנע לדרישותיהם ולקרוא להם לחזור, ציפתה להם אכזבה קשה. הרב שך קיבל את ההתפטרות, וביקש משני כותבים צעירים, נתי גרוסמן ויצחק רוט, לקחת עליהם את משימת העריכה. מאז ועד לפני כשנה אכן עבדו השניים בצוותא כעורכי העיתון, כשבפועל גרוסמן הוא הדומיננטי ביניהם.
מבחינתו של הרב שך, זו הייתה בחירה אידיאלית. פוליטיקאים חרדים או כתבים לענייני המגזר, שרצו לדעת מה עמדתו בנושא כלשהו, כבר לא היו צריכים להתאמץ ולהגיע לביתו; מספיק היה לפתוח את 'יתד נאמן'. גרוסמן העמיק את הסימביוזה בין המנהיג לעיתון, והזדהה עמוקות עם מה שהרב שך כינה 'ההשקפה החרדית הנאמנה', זו הרואה בלימודים בישיבה את חזות הכול. מנהיג החרדים הליטאים נהג לפקפק בטענות מסוג "לבחור הזה יש קושי ללמוד", ונהג לציין שמות של אנשים שעזבו את הישיבות ואחר כך הפגינו כישורים רבים בעסקים. עבודה לצורכי פרנסה, לפי שיטה זו, מותרת רק בגבולות צורכי הקיום המינימלי, ובוודאי שאין להפוך אותה לערך.
לטענת גרוסמן, הרב שך עצמו אמר לו כי אין הבדל אידיאולוגי בין השקפתו לבין עמדתם האנטי-ציונית התקיפה של נטורי קרתא והעדה החרדית. ההבדל הוא רק טקטי, ומצטמצם לשאלת השותפות במוסדות המדינה וההנאה ממשאביה. נראה שהוא עצמו הלך צעד אחד הלאה ונטל חירות להשתמש בסגנון בוטה שהרב שך, אדם תקיף וחריף בזכות עצמו, נזהר ממנו, בוודאי בפומבי.
מול התקפות על "הפרזיטיות של החרדים" הבהיר גרוסמן כי "אנו יודעים ומאמינים שהעולם כולו נברא לצורך לומדי התורה, וכל האחרים אינם מצדיקים את קיומם ואוכלים כאן לחם חסד". הוא קבע שאין שום צורך לחוש רגשי אשמה בשל התביעות הקואליציוניות של המפלגות החרדיות: "יש לעשות את כל הפעילות הפוליטית מתוך תחושה של 'משא ומתן עם שודדים'", כתב, וכיוון לקופת המדינה שגוזלת לשיטתו את כספי המסים של החרדים, וממילא כל מה שהחרדים מוציאים ממנה הוא רק חלק מהשבת הגזלה. כשבג"ץ עיכב את סגירת כביש בר-אילן בירושלים כתב גרוסמן ש"חובה לשנוא את שופטי בג"ץ ולראות בהם אויבים", ואת עצם השותפות החרדית בשלטון בישראל הוא הצדיק באמצעות השוואה ל"שיתוף פעולה עם מלכים רשעים בחו"ל" (הדוגמאות לקוחות מ'חרדים בע"מ', ספרו של העיתונאי שחר אילן, שסיקר במשך שנים ארוכות את העולם החרדי).
גם ברמה הפנים-חרדית, 'יתד' של גרוסמן היה יותר שך משך: הוא שיפד את מי שהרב רצה לשפד - חב"ד, ש"ס, ח"כים שסר חנם - ועשה את כל זאת באותו סגנון מילולי אלים שבו ניהל את המאבקים מול החילונים. כך למשל למד אריה דרעי לדעת כי אינו רצוי עוד בבית הרב שך, כשקרא ב'יתד' את הכותרת הראשית "ש"ס נתנה גט כריתות לעולם התורה בהצטרפותה ל'ממשלת השמד'" (ממשלת רבין – י"ש).
נפגעי גרוסמן פנו לרב שך כדי שיבלום את נאמנו הצעיר, אך ככל הידוע, הרב העניק גיבוי מלא לעורך ביטאונו. מקורבי גרוסמן אמנם מודים שאנשי הוועדה הרוחנית צנזרו כמה מהמאמרים שלו, אבל בשורה התחתונה העורך נותר בתפקידו לאורך כל השנים הללו. נראה שגם אם סבר הרב שך שגרוסמן מגזים לפעמים, הוא עדיין העדיף שבמאבקיו הרבים יעמוד לצדו רוטוויילר שלפעמים צריך לרסן, מאשר פודל שאותו יצטרך להמריץ.
שנותיו האחרונות של הרב שך, שבהן היה מאושפז לתקופות ארוכות והתקשה להנהיג, העמידו בפני גרוסמן אתגר חדש. ברקע הסתמנה אפשרות שהיורש יהיה הרב שטיינמן, שכאמור מוכן לתת לגיטימציה לשירות צבאי של בחורים "שאינם מתאימים ללימוד" - מושג שהקו השמרני יותר לא מכיר בו כלל. על פי אנשי שטיינמן, גרוסמן פעל ביעילות ובנחישות כדי לקדם את פני הרעה: הוא מיהר לקבוע בעיתונו היררכיה שלפיה הרב אלישיב הוא "רבנו מרן" ואילו שטיינמן הוא רק "ראש הישיבה הגאון הגדול", ללא התואר המכריע מרן, השמור למנהיג הדור. ככל שהתקבעה ההיררכיה הזו, כך נטען, גרוסמן העז יותר ומיעט ככל האפשר בפרסום ידיעות על פעולותיו והתבטאויותיו של שטיינמן. מקורבי גרוסמן בתגובה מטילים את האחריות על אנשי הוועדה הרוחנית, "שהם המקבלים את ההחלטות הסופיות לגבי כל מילה המתפרסמת בעיתון". אלא שכאמור גם אנשי הוועדה הרוחנית נמנו עם האגף השמרן של תלמידי הרב שך, כך שמדובר ממילא באותו מחנה.
יש הטוענים שגרוסמן לא היסס לאיים אפילו על הרב אלישיב עצמו, כדי לוודא שיפעל כפי ש"נאמני הרב שך" מצפים ממנו. הטענות האלה יצאו לאוויר העולם בעיקר לאחר הפוטש במערכת העיתון. העיתונאי בני רבינוביץ', שעובד ב'יתד' מראשיתו ונחשב לאחד מנאמני שטיינמן, טען בדיון פומבי כי "עורך בעיתון" כינה את אלישיב בזלזול "המזרוחניק הזה". ותיקי המחנה הליטאי, נציין, חשדו תמיד ברב אלישיב כי הוא בעל נטיות ציוניות, וזאת בשל קרבתו האישית לרב קוק והעובדה שבמשך שנים ארוכות קיבל את משכורתו מהמדינה, כדיין בבית הדין הרבני הגדול. רבינוביץ' סיפר כי בהזדמנות אחרת אותו עורך אף איים ואמר "אני המלכתי את הרב אלישיב, ואני גם יכול להוריד אותו".
האיום הזה, מספר גורם חרדי, כבר היה מוגזם גם בעיני הוועדה הרוחנית של 'יתד', והיא אילצה את גרוסמן להתנצל בפני הרב אלישיב. מקורבי גרוסמן טוענים מנגד שהדברים המצוטטים לא נאמרו מעולם, וכי העימות שבו מדובר לא היה מול אלישיב אלא מול מקורבו הרב יוסף אפרתי. לטענתם, במהלך אותו עימות אכן נאמרו מפי גרוסמן דברים קשים, ועל כך התנצל.
כך או כך, החזית העיקרית של גרוסמן לא הייתה נגד אלישיב אלא נגד תפיסת העולם הפשרנית. לאחרונה הפיצו מקורביו חוברת המהללת את המאבקים האידיאולוגיים שהוביל 'יתד' בהנהגתו. מדובר ברשימה ארוכה, כמעט אינסופית, של אויבים שעורך העיתון הכריז עליהם מלחמה: חב"ד, ש"ס, שטיינמן, מקורבו ראש עיריית בני-ברק לשעבר מרדכי קרליץ (שבחוברת זוכה לכינוי המזלזל מוטל'ה), מפגשי חרדים וחילונים ויוזמות דיאלוג כמו 'צו פיוס' או 'אמנת כינרת', הנח"ל החרדי, פרויקט שח"ר וכל פרויקט של גיוס חרדים, המסגרות החרדיות להכשרה אקדמית, תנועת 'טוב' המבקשת לייצג את מעמד הביניים החרדי החדש, וכמובן מעמד הביניים החרדי עצמו, הזוכה מפי גרוסמן (בעקבות הח"מ) לכינוי "החרדים החדשים". בקיצור: כל יוזמה שניתן לראות בה סטייה מהמודל המקודש של "חברת הלומדים".
סגנונו של גרוסמן נתפס בעיני יריביו כמשקף לא רק קנאות אידיאולוגית, אלא גם כוחנות אישית. התכונה הזו, הם טוענים, הורגשה היטב בהתנהלותו במערכת העיתון. כמה מהם טוענים שגרוסמן, הסולד מעישון, סטר פעם לאחד מבכירי העיתון שעישן בקרבתו. מקורבי גרוסמן אומרים מצדם כי הוא מעולם לא סטר לאיש, "למרות שלא פעם הוא היה ציני וחד גם כלפי כמה מאנשי העיתון".
טענה נוספת העולה כנגד גרוסמן היא האשמתו בצביעות: לדברי מבקריו לא ראוי שדווקא הוא, שנולד עם כפית כסף בפה ונהנה כל חייו מתמיכת המשפחה העשירה וממשכורת גבוהה כעורך, יטיף מוסר לאחרים שבסך הכול מבקשים להיחלץ מחיי עוני; שלא לדבר על העובדה שגרוסמן, בניגוד לאידיאלים שהוא מטיף להם, עזב את ספסל הלימודים לטובת חיי פרנסה בגיל צעיר למדי, אף שמצבו הכלכלי היה מאפשר לו להישאר בישיבה עוד שנים רבות.
כדי להוכיח שהוא גם בן תורה ולא רק עיתונאי, פרסם גרוסמן בשנים האחרונות את סדרת הספרים 'פותח שער', ובה חידושים תלמודיים שכתב. עד כה יצאו לאור ארבעה כרכים, והמחבר מבטיח שעוד ידו נטויה. בהקדמות לספריו הוא חוזר ומדגיש, בטון אפולוגטי עד צדקני, כי חיי התורה הם האידיאל, ולא "חיי השעה" של העובד לפרנסתו. "הנקודה הזו מייסרת אותו כל הזמן", טוענים מקורביו. מבחינתו של גרוסמן, הם אומרים, הצידוק היחיד לעיסוקו הוא שכיום אין מי שימלא את מקומו בהסברת העמדה החרדית כראוי, ולכן הוא נאלץ להתמיד בתפקיד העיתונאי ולהתרחק מתפקיד בן הישיבה.
גרוסמן מקפיד לטעון שהמתקפות שיצאו מתחת עטו ככותב וכעורך מעולם לא עסקו באנשים אלא בנושאים. קשה לעקוב אחר כל המאמרים שפרסם לאורך הקריירה שלו ולקבוע אם הטענה נכונה, אבל ברור שמתקפותיו סביב אמנת כינרת בהחלט נשאו אופי אישי כנגד הרב קרליץ, וההתקפות על אישי ציבור חרדים התומכים בוועדת טל כוונו למעשה נגד הח"כ המנוח אברהם רביץ.
מלבד כתיבה פובליציסטית, כעורך עיתון הייתה לגרוסמן דרך נוספת להשפיע על מעמדם של מושאי כתיבתו. הוא קידם והבליט דיווחים על השותפים לדרכו, ובמקביל הדחיק אם לא העלים את מתנגדיו. אחד מיריביו בעיתון מזכיר בהקשר זה עימות מביך סביב מותו הטראגי של הרב שמשון פינקוס מאופקים, אחד מנאמני הרב שטיינמן. אנשי שטיינמן בעיתון רצו להנציח בכתבת דיוקן מקיפה את דמותו של הרב פינקוס, שנהרג בתאונת דרכים, אך גרוסמן עשה הכול כדי שטקסט כזה לא יופיע בעיתון. לבסוף הורתה לו הוועדה הרוחנית להכניס את הכתבה. לדברי יריביו, עורך 'יתד' דאג באותו שבוע לסגור את המוסף השבועי מוקדם מהרגיל כדי שהכתבה לא תספיק להיכנס לשם, ובסופו של דבר היא נכללה רק בעמודי החדשות.
כל זה יכול להסביר מדוע נהג ח"כ רביץ לכנות את 'יתד' "עיתון שיש לו מפלגה" - הגדרה שגרוסמן עצמו גאה להשתמש בה. יש אפילו אישוש כרונולוגי: הרב שך הקים את 'יתד נאמן' כשלוש שנים לפני שייסד את מפלגת 'דגל התורה', ומאותן סיבות - להחזיק מערך הסברתי ופוליטי נפרד מזה של שנואי נפשו החסידים. מדויק יותר לומר שלרב שך, ולממשיכי דרכו אחריו, היו גם עיתון וגם מפלגה.
בעוד גרוסמן נלחם בכל יריביו באותו סגנון בוטה, רשימת המצפים לנפילתו הלכה והתארכה. עם זאת, קשה היה לפגוע בו כל עוד הוענק לו גיבוי של הרב אלישיב. בניגוד לימי הרב שך, הפעם לא שררה בין הרב לעיתונאי ידידות אישית קרובה. הגיבוי לגרוסמן צמח מתוך רצונו של אלישיב – השמרן, הישיש והספקן ממילא בדבר התאמתו להנהגה ציבורית - להיות נאמן לפיקדון שהשאיר בידיו הרב שך, ולא לסטות מן הדרך.
אבל כשהגיעה תקופת הדמדומים של אלישיב, נפל הפור. הפעם נאמני שטיינמן לא בזבזו זמן. את קרב הירושה הם דאגו להכריע, כמו בכל הפיכה בעידן המודרני, באמצעות השתלטות על כלי התקשורת המוביל. מאחורי גליק, שנטל לידיו בפועל את השליטה ביתד נאמן, עמד קרליץ, שסוף-סוף זכה לנקום את נקמתו המתוקה בגרוסמן.
בשנה האחרונה מבקש גרוסמן, שנדחק הפעם לעמדת המיעוט, לקדם כיורשו של אלישיב את הרב שמואל אויערבך, בנו של הרב שלמה זלמן אויערבך. האב, מגדולי התורה הפופולאריים ביותר בדורות האחרונים, היה אדם מתון במידותיו ובעמדותיו; מספרים שכאשר תלמיד ביקש ממנו רשות לצאת לסיור בקברי צדיקים בגליל, הפנה אותו הרב להר הרצל הסמוך ואמר "שם טמונים הצדיקים האמיתיים". לעומתו אויערבך הבן הוא מנהיג קנאי במיוחד, שלא היסס לשתף פעולה אפילו עם אנשי סאטמר ונטורי קרתא בהפגנות האחרונות כנגד הגיוס.
המלחמה שניצתה בין הפלגים היא קשה ומרה. מחנה שטיינמן רואה ביריביו קנאים שמסוכנים לעולם החרדי, ומחנה אויערבך מזהיר מפני פשרנים שיקעקעו את חומות הדת. בשעה שכל העיתונות החילונית מסקרת את ההפגנות של אנשי סאטמר-אויערבך כנגד הגיוס לצה"ל, דווקא יתד נאמן מתעלם מהן. 'הפלס' מצדו מעודד את המחאה בהתלהבות, ונאמני שטיינמן מספרים שגרוסמן ועיתונו הם שעומדים גם מאחורי 'קמפיין החרד"קים' הבוטה. חייל חרדי אף הגיש לאחרונה תלונה במשטרה נגד 'הפלס', בטענה שהעיתון יוצר הסתה כלפיו וכלפי חבריו. מקורבי גרוסמן אינם נוטלים אחריות על הקמפיין, אבל מבהירים: "אנחנו לא תומכים ולא מגנים. אנחנו כמובן נגד אלימות, אבל התקפות מילוליות הן לגיטימיות כנגד אנשים שאכן גורמים לפגיעה בכל המחנה החרדי".
מבחינת יחסי הכוחות, גם גרוסמן ואנשיו יודו שמחנה שטיינמן מוביל באופן ברור. רוב הישיבות הליטאיות מזוהות איתו, וכך גם מנהיגי הציבור ובוודאי הפוליטיקאים של המגזר הזה. גם בקרב על הקוראים ברור ש'הפלס', רק בן שנה, משתרך אחרי 'יתד' הוותיק. מקורבי גרוסמן מספרים שבכל יום מצטרפים קוראים חדשים לעיתון שהקים, כמו גם תומכים חדשים למחנה; ב'יתד' לעומתם טוענים כי אלפי עותקים של 'הפלס' מודפסים רק כדי שברחוב החרדי יופצו שמועות לגבי עוצמתו, אך חלק גדול מהעותקים נזרק אחר כך למזבלה הסמוכה, מחוסר ביקוש.
מה שברור הוא שהמתקפה החילונית בנושא גיוס חרדים הפכה את אנשי שטיינמן לזהירים יותר בהבעת עמדותיהם. מחשש שמא תודבק להם תדמית של משת"פים, הם מחריפים את הטון כנגד יאיר לפיד וחוק השוויון בנטל. גם בנושא ההשתלבות בשוק העבודה נאלצו אנשי שטיינמן להתאים עצמם למציאות הפוליטית, ואף שלא שינו את תפיסותיהם הבסיסיות, הם פועלים בדרכים זהירות והדרגתיות מבעבר. מקורבי גרוסמן שמחים כמובן לאידם של יריביהם, ומציינים בסיפוק ש"המציאות הוכיחה את צדקת עמדתנו, והציבור החרדי מבין היום שצריך להתבדל מהחילונים. לשמחתנו, יאיר לפיד הצליח ליצור בין החילונים לחרדים קרע שקשה יהיה לאחות".
איש ברחוב החרדי לא יופתע אם המתח הגבוה בין אנשי שטיינמן לאנשי אויערבך יוליד עוד מתקפות אישיות, אפילו אלימות, נגד בכירי המחנות עצמם, דוגמת המכות שספג גרוסמן. ברמה האישית, העידן של גרוסמן כמעצב הבולט של דעת הקהל הליטאית בוודאי הסתיים. בדיעבד אפשר לקבוע שבאופן פרדוקסלי, דווקא האיש שלחם לשימור סדרי בראשית בעולם החרדי, חולל את ההפך המוחלט. גרוסמן, מעצם מעמדו וכוחו, פתח עידן חדש שבו העיתונאי הוא זה ששולט ברבנים, ומכתיב בעצמו נורמות לכלל הציבור.
הכתבה פורסמה בדיוקן 'מקור ראשון'.
"עיתון "הפלס" הוקם ביולי 2012 ע"י כל הצוות הבכיר שעמד בראשות 'יתד נאמן' במשך למעלה מ-25 שנה, לאחר שנבחרו לתפקידם ע"י מנהיגי הציבור הליטאי, הרב שך והרב אלישיב. הצוות שניהל את העיתון השקיע עמל רב בפיתוחו והביא אותו להישגים מקצועיים וכלכליים מרשימים.
ב-31 במאי 2012 החליטו גורמים במיגזר החרדי-ליטאי לבצע 'הפיכת חצר' כוחנית בעיתון 'יתד נאמן', כשהם מדיחים מהנהלתו את הרבנים הנכבדים שהתמנו ע"י הרב שך והרב אלישיב לשמש בראשות 'הועדה הרוחנית' של העיתון. עד לאותו יום נכללו רבנים בלבד בדירקטריון של העיתון, אך לאחר ההדחה מילא את מקומם בראשות הדירקטריון החדש שמעון גליק, איש עסקים מהקהילה החרדית בניו-יורק. ביום שבו התחולל המהפך הודח בהליך חריג גם עורך 'יתד נאמן', נתן גרוסמן, שקיבל הודעה על פיטוריו המיידיים מהרגע להרגע, בלא שימוע ובלא שהוסברו לו המניעים לפיטוריו, ולאחר מספר ימים פוטר בעקבותיו גם מנכ"ל העיתון, יעקב לבין, שאף הוא שימש בתפקידו כ-25 שנה.
מיד לאחר ההשתלטות פירסם הרב שמואל אויערבאך מכתב פומבי ובו כתב, כי הרב אלישיב ביקשו לפרסם את התנגדותו הנחרצת לכל שינוי בעיתון. במקביל, התקיימו כינוסי מחאה בהם נאמו רבנים מישראל ומחו"ל, שראו במהלך החריג משום 'נסיון לסתימת פיות בדרכים כוחניות'.
הנסיון לבצע השתלטות כוחנית על דעת הקהל החרדית, הביא לעזיבה המונית של מנויים ותיקים, שהביעו מורת רוחם נגד המהלכים החד-צדדיים ונגד גזילת העיתון מידיהם של מי שהשקיעו בו את כל אונם. בעקבות פניות של אלפים מקוראיו של 'יתד נאמן' הוקם כחודש לאחר מכן, עיתון יומי חדש ומתחרה בשם 'הפלס', שקיבל את ברכתו של הרב שמואל אויערבאך ועמו ראשי ישיבות רבים נוספים במיגזר החרדי-ליטאי.
היומון החרדי החדש הצליח לגייס אלפי מנויים בתוך ימים ספורים, זכה לחשיפה משמעותית ונחשב כיום כמי שמתווה את סדר היום של הציבור החרדי-ליטאי. בראשות העיתון עומד הצוות הרבני והמקצועי שהוביל את 'יתד נאמן' בכל שנות קיומו, ולפיכך נחשב 'הפלס' בעיני הציבור החרדי כממשיכו האותנטי של 'יתד נאמן' הותיק. גם השקפת העולם שבאה לידי ביטוי ב'הפלס' בשורה של נושאים אקטואליים, אינה מבטאת גישה חדשה ו'קיצונית' יותר מבעבר, אלא הינה השקפת עולמם של הרב שך והרב אלישיב, כפי שבאה לידי ביטוי בעבר ב'יתד נאמן'.
ניתן להניח, כי ההתעשתות המהירה של הצוות שהודח מן העיתון הותיק, שהתבטאה בהקמתו של 'הפלס' והצלחתו המטאורית לכונן עיתון יומי חזק ומשפיע בתוך זמן קצר ביותר, היתה למורת רוחם של גורמים חרדיים, שקיוו כי לאחר שהשתלטו בכח על 'יתד נאמן', יישאר הוא כעתון יחיד ובלעדי של המיגזר החרדי-ליטאי.
הדבר הוביל לשורה של נסיונות התנכלות מהם סבל 'הפלס', כמו איומים בוטים כלפי מנויים ומפרסמים, גניבות של עיתונים מתיבות הדואר של המנויים ומתחנות ההפצה ועוד – ואשר הגיעה לשיאה בתקיפה האלימה של עורך 'הפלס'.
גם הנסיון של גורמים אנונימיים לספק לכתבה זו שורה של השמצות ובדיות, מתוך כוונה להשחיר את פניו של 'הפלס', מהווה חלק מהמאבק העכור שאנו חווים בשנה האחרונה. כאמור, 'הפלס' אינו מבטא כל עמדה חדשה ו'קיצונית' יותר מבעבר, אלא ממשיך את דרכו של העיתון 'יתד נאמן' שבראשו עמדו רבני ועורכי 'הפלס' למעלה מ-25 שנה.
במהלך הנסיון לספק השמצות למכביר נגד 'הפלס' שווקו גם לכתבה זו שורה ארוכה של סילופים שביקשו להציג את עורכיו באור שלילי עוד מתקופת עבודתם בראשות "יתד נאמן". נציין כי בכל שנות קיומו של 'יתד נאמן' קיבל גרוסמן גיבוי מלא וחסר תקדים מהרב שך, ולאחר מכן מהרב אלישיב. בכל פעם שגורמים בעלי אינטרסים רצו לפגוע במעמדו של גרוסמן, ניצבו הרב שך והרב אלישיב לימינו, מנעו כל פגיעה במעמדו וחיזקו את ידיו. הרב אלישיב אף העיד על גרוסמן כי הוא האיש 'אשר מונה ע"י הרב שך זצ"ל להיות עורך יתד נאמן, לשאת ולבטא נאמנה דעת והשקפת תורה בכל המערכות הציבוריות'.
לא נבוא בזה להתמודד עם מכלול הסילופים שצוטטו מפי מתנגדי גרוסמן בכתבה. נציין רק את הנתון הבסיסי שמשמיט את הקרקע מתחת לכל ההשמצות האנונימיות. מדיניותו של 'יתד נאמן' לא נקבעה כלל ע"י גרוסמן ודעותיו האישיות, שכן ע"פ ההירארכיה הפנימית של 'יתד נאמן' גם לעורך הראשי אין 'מעמד-על', אלא אך ורק לרבני 'הועדה הרוחנית' שמתווה את רוח העיתון בכל פרט ופרט. גם מאמריו של גרוסמן עצמו עברו תחת שבט ביקורתה של ועדת הרבנים, שנטלו את האחריות המלאה לכל מילה שפורסמה בעיתון, תחת שמו של גרוסמן או ע"י כל כותב אחר.
אלא שבכל פעם שהופיע מאמר שתכניו לא נעמו למאן דהוא, העדיף הגורם הנפגע למקד את חיציו בהאשמות פרסונליות נגד העורך והצגתו כ'תוקפני', ולא בועדת הרבנים שניווטה את רוח העיתון ומאמריו, ואשר לא היתה מילה שנדפסה בו בלא שעברה לנגד עיניה וקיבלה את אישורה.
זאת מלבד העיוותים שאינם עומדים במבחן הבירור העובדתי.
נציין רק כדוגמא בעלמא את מה שהובא בכתבה בשם 'אחד מיריביו בעיתון' בענין פטירתו הטראגית של הרב שמשון פינקוס מאופקים. בכתבה נכתב: 'אנשי שטיינמן בעיתון רצו להנציח בכתבת דיוקן מקיפה את דמותו של הרב פינקוס, שנהרג בתאונת דרכים, אך גרוסמן עשה הכול כדי שטקסט כזה לא יופיע בעיתון. לבסוף הורתה לו הוועדה הרוחנית להכניס את הכתבה. לדברי יריביו, עורך 'יתד' דאג באותו שבוע לסגור את המוסף השבועי מוקדם מהרגיל כדי שהכתבה לא תספיק להיכנס לשם, ובסופו של דבר היא נכללה רק בעמודי החדשות'.
ובכן, לגרוסמן לא היה דבר נגד הרב פינקוס. רק חודשים ספורים קודם לכן ראיין אותו וסקר בצורה נרחבת ואוהדת דברים שאמר בועידה חרדית בחו"ל.
הרב פינקוס נהרג בתאונת דרכים ביום חמישי לפנות בוקר י"ב בניסן תשס"א. באותו יום נדפס הגליון של עמודי החדשות של יום ששי ששימש כגליון ערב פסח (שחל בשבת באותה שנה), אליו צורפו מוספי החג שנדפסו כבר קודם לכן. כל מי שמתמצא מעט בהפקה של עיתון (ולא רק 'יתד נאמן'), יודע שה'דד-ליין' במגזינים של ערב שבת, ובוודאי של ערב חג, אינו נדחה לרגע האחרון של יום חמישי. המוספים מופקים ונערכים הרבה לפני יום חמישי, שבו כבר עלו על מכבש הדפוס. גם כל מי שינסה היום לבוא ל'יתד נאמן' יום לפני ערב החג ויבקש לשלב כתבה במוסף, ייענה בתשובה שלילית, משום שהמגזין כבר נדפס מזמן. אלא שגורמים שאינם מצויים בדרכי ההפקה של העיתון וסברו שניתן להכניס כתבה למוספים עד ליום חמישי בחצות הלילה, החליטו כי מן הסתם הכתבה פורסמה בעמודי החדשות ולא במוסף, רק מכיוון שגרוסמן 'דאג באותו שבוע לסגור את המוסף השבועי מוקדם מהרגיל כדי שהכתבה לא תספיק להיכנס לשם'".
לשון התגובה.
"הכתבה שהכנתי, על סיפורו של נתי גרוסמן, והמלחמה בין 'יתד נאמן' ו'הפלס', בוודאי לא כוונה להיות כתבה נגד גרוסמן או עיתונו, אלא להביא לידיעת הקוראים את עוצמת האמוציות הטמונה במאבק הזה - עוצמה שאיננה מוכחשת, ואף עולה כשלעצמה, מתגובת 'הפלס'. הראייה המובהקת לכך היא שהתחלתי את הכתבה בסיפור התקיפה של גרוסמן, תוך ביקורת על התקשורת הישראלית שהתעלמה ממנה. יתר על כן: מכיוון שלא היו לי כלים, במהלך הכנת הכתבה, לשפוט ולהכריע אילו מהטענות של אנשי 'יתד' או של 'מקורבי גרוסמן' הן הצודקות, הקפדתי לכל אורך הכתבה להבהיר שמדובר בטענות של מי מן הצדדים ולא בעובדות. ישפוט הקורא ויבחר למי מהצדדים הוא רוצה להאמין, ואולי לא לאף אחד מהם.
גם לכל אורך הכתבה הקפדתי להביא את טענותיהם ותגובותיהם של 'מקורבי גרוסמן' כמעט לכל נושא שעלה בכתבה. הסיפור היחיד שאכן שכחתי לעשות זאת לגביו , מתוך לחץ זמן ועומס נושאים,בהם טיפלה הכתבה, הוא סיפור הכתבה על הרב פינקוס המנוח, ועל כך אני מצר ומתנצל. בכל מקרה, גם סיפור זה הובא לא כסיפור עובדתי אלא גם כן כטענה של 'יריבי גרוסמן'. בכל מקרה ברור שבניגוד לתגובת 'הפלס' אי-אפשר להשתמש בעניין יחיד זה כ'דוגמא בעלמא' ל'עיוותי הכתבה', שהרי מדובר במקרה יחיד מסוגו של גירסה חד-צדדית לכל אורך הכתבה".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
