ילדיי היקרים, אני מבקש מכם סליחה
nrg יהדות בפרויקט מיוחד לחודש אלול והימים הנוראים "ככה מבקשים סליחה". והפעם: אסף גולן מבקש סליחה מילדיו "סליחה על התקופה המתוחה, על האשפוזים הממושכים. אני מנסה להתגבר על החרדות שלי, אבל אי אפשר לקום מהתהום הזה, גם לא בשבילכם"
הצער הראשון שלי קשור למשחקי הילדות שלכם: אביכם מעולם לא היה ספורטיבי; משחקי כדורגל וכדורסל לא דיברו אליו ואת האופניים שלו הוא שנא ללא עוררין. כעת, כשאתם רוצים לשחק, אני מנסה להיגרר אחריכם, לנסות להיות מי שאני לא. אפילו הלכנו לחנות וקניתי לכם אופניים, אלא שרק פעם אחת הצלחתי לרדת לגינה לראות אתכם מדוושים.
בשאר הפעמים השתמשתי באלף תירוצים כדי לברוח מהאחריות הזו. זה לא שלא ניסיתי, אלא שבנוסף לחוסר הספורטיביות שלי, החששות שלי מהנסיעה שלכם, אותם חששות פולניים שינקתי השד יודע מהיכן, היו חזקים ממני. על כן כל הליכה איתכם לאירוע משפחתי, כל ירידה לגינה, כל הגעה לבית הכנסת הם מבחינתי כר נרחב של פחדים וחששות שכלל לא קשורים אליכם.
יעקב גלעד כבר כתב בשיר "חכה שתגדל" על הורים כאלו, אבל מבלי משים הוא כיוון עליי.
אם כבר אנחנו מדברים על חששות, אני צריך לבקש מכם מחילה גדולה על כך שאני לא נמצא מספיק בתוך העולם שלכם, בשבילכם. כן. אני בורח לעבודה שלי, לסרטים, לשיחות רכילות בבית הכנסת ואפילו לסדרות מטופשות שאני מוריד במחשב. בכלל, אביכם שגדל במציאות קשה הפך להיות אדם כואב בעצמו, שלא פעם מתקשה לחנך ולהבין כיצד לתת לכם גבולות בריאים.
בכלל, השנה, אחרי שאחיכם הקטן נולד, אני ואימא שקענו בטיפולים הרבים שהוא היה זקוק להם. רצנו איתו, בגלל התסמונת הקשה, מרופא לרופא, הולכים ושוקעים בבשורות איוב וקצת מזניחים אתכם. כן, זה די ברור שמסכי הטלוויזיה בבית החולים שניידר אינם בדיוק הבייביסיטר הטוב לילדים. גם נסיעות לרופאים מומחים עם כולכם היא לא דרך בילוי אמיתית.
קשה לי לדמיין מה תספרו לנו על התקופה המתוחה הזו; על האשפוזים הממושכים ועל הלילות שעשיתם בלעדינו. אני מנסה להתגבר על החרדות והלחץ שאני מצוי בהם, אבל שום דבר לא מחזיר את הכוחות שאובדים לך אחרי 5 שעות של טיפול רפואי לפעוט שבוכה מכאבים. שום דבר לא מקים אותך מהרצפה עליה אתה שוכב אפילו שחזרתם מהגן מלאי חוויות ורצון לשתף אותנו בעולם שלכם.
כן, עייפתי רבות בחיי, ועברתי צרות רבות ורעות אבל זו לא אשמתכם. זו ממש לא אשמתכם שאני, בכדי לפרנס אתכם בתוך כל הבלאגן הזה ממעט לראותכם באמצע השבוע. על כך שאני מגיע להגיד לכם לילה טוב כשאתם כבר ישנים עמוק. לוקח אתכם לגן בבוקר ויודע שאלו חמש הדקות היחידות ביום שאתן לכם תשומת לב. נכון, כל השעות האלו של העבודה הן בשבילכם. אבל מה שווה ההשקעה אם אתם נוכחים נפקדים, אם כשאני כבר נמצא בפועל בבית אני הרוס, הרוג וחסר כוחות.
קשה לי לבקש את הסליחה האחרונה על כך שאורך חיי אינו בריא. ערכי הסוכר שלי והרגלי האכילה מרמזים שייתכן שחלקים נכבדים בבגרותכם המאוחרת ובחייכם כאדם בוגר יהיו אולי בלעדיי. מה אסביר לכם אז ממקומי באדמה, שהיה לי קשה? שהיו לי הרבה מידי חזיתות להחזיק? הרי כשאני כעסתי על הוריי, תשובות אלו לא סיפקו אותי אלא רק הרגיזו יותר, הכאיבו יותר. ואני הרי נשבעתי, ולא קיימתי, לא להכאיב שוב. אז בבקשה תסלחו לי. כן שם בערפילי העתיד, כשיום אחד תקראו את הדברים תדעו שידעתי, שניסיתי, שבכיתי ושבעיקר ביקשתי סליחה.
nrg יהדות בפרויקט מיוחד לכבוד חודש אלול והימים הנוראים "ככה מבקשים סליחה". כתבו מכתב סליחה למישהו (בן משפחה, פוליטיקאי, זמר, מגזר באוכלוסיה, או אפילו קבוצת כדורגל), שלחו לנו למייל nrgyahadut@gmail.com ואנחנו נפרסם את הבקשות המרגשות והמעניינות ביותר.
וכמובן, אל תתביישו לבקש סליחה! שנה טובה וחתימה טובה.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
