אביתר בנאי: "אני לא מתנצל על מי שאני"

לרגל צאת אלבומו "יפה כלבנה", אביתר בנאי מדבר על הכל: חברות הנפש עם אביב גפן, ההתמתנות בתהליך החזרה בתשובה, הפחד מלסגת לאחור, הקנאה העזה בדתיים מבטן ומלידה. ויש גם המלצה על השניים האחרונים של טרנטינו

אביתר בנאי הוא אדם של מילים. אולי בשל כך הוא כל כך זהיר כשהוא משתמש בהן. בדיוק כפי ששיריו הם מלאכת מחשבת, מעין רקמת מילים הנארגת ביד אמן ומאחורי כל משפט משמעות עמוקה, כך גם כשהוא עונה את תשובותיו: שוקל כל מילה, עוצר, מנסח מחדש, מוודא שהובן כהלכה.

אך בניגוד לשיריו החשופים, הפוערים בפני העולם את סודותיו הכמוסים ביותר, מול הטייפרקורדר שלי הוא ממעט ככל הניתן לגולל את צפונות לבו, ובעיקר את יחסיו עם הזולת. כך למשל, כשאני שואלת על הקשר המיוחד שנוצר לאחרונה בינו לבין אביב גפן בעקבות שיתוף הפעולה המוזיקלי ביניהם.

השילוב בין אופיו המופנם, החשש מלשון הרע וניסיונו המר מראיונות קודמים מביא אותו לפאוזה ארוכה, שבסופה הוא מודה שחשוב לו להיזהר כאשר הוא מדבר על אחרים.

מעניין שהחיבור ביניכם נוצר דווקא כשהחיים שלכם נמצאים בקטבים כל כך שונים.
"אני פשוט אוהב אותו, את אביב. יש בינינו פערים גדולים באופן שבו אנחנו בוחרים לחיות את החיים, לא תמיד כל מה שהוא אומר מתאים למה שאני חושב, אבל אני מאמין שאני יכול להיפגש איתו מאחורי הדיבורים שלו, ואני חושב שזה קורה לנו. הרגשנו את זה פיזית, את נקודת החיבור הזו, והיא מרגשת את שנינו".

יש סיכוי שנראה אותו הולך בדרכך וחוזר פתאום בתשובה?
"הכל פתוח", הוא צוחק. "גם אני למדתי ממנו הרבה, יש לו אומץ מטורף לעשות דברים בגדול. אני חושב שגם אני צריך להתחיל לעשות דברים בגדול".

ומה באמת מונע את זה ממך, אולי המגלומניה הכרוכה בכך?
"הרב יהושע שפירא לימד אותי מתוך כתבי הרב קוק שהרבה פעמים ענווה היא פסולה, שיש מקרים שבהם גאווה היא דווקא דבר ראוי. הוא אמר שאני צריך ללכת בגאווה ולא להצטנע. להבין שמה שאני עושה הוא דבר חשוב ונחוץ, וכמה שיותר בגדול — יותר טוב. בלי התנצלויות".

ואיך יודעים מה הגבול בין גאווה ראויה לכזו שמשחיתה את הנפש?
"זה באמת מאוד קשה ומתעתע, והמחיר שאני עלול לשלם גבוה. אבל אני מאמין שאפשר לעשות דברים בגדול וגם לזכור את מקומך. חמש דקות עם מסכת זבחים פתוחה ואתה קולט שאתה לא מבין כלום, שאתה רחוק מלהיות גדול כמו שאתה חושב".

מוזיקה זה דבר מבלבל

אנחנו נפגשים לרגל אלבומו החדש "יפה כלבנה", החמישי במספר. התגובות מצביעות על אירוע בסדר גודל לאומי. הוא מקבל אותי בפנים מאירות, זקן מאפיר וקול שקט ושלו. אין עוד הרבה אמנים, ודאי לא בשכבת הגיל של בנאי — שסגר השנה ארבעים — שקהל מעריצים כל כך גדול מחכה ומצפה ליבולו המוזיקלי. הרבה בזכות אלבום הבכורה המטלטל שלו, שדרכו נפש הציבור נקשרה בנפשו הפצועה והמדממת.

אחר כך הגיעו שנים של חיפוש, טיול בהודו, מעבר למצפה רמון, שם גילה את פרקי אבות, רמח"ל ומסילת ישרים. בהמשך חזר לתל אביב וחזר בתשובה, ולא באמת הפתיע אף אחד. בניגוד לבעלי תשובה אחרים, בנאי לא תחם את יצירתו בתוך אוהלה של תורה, והוא ממשיך לעסוק בתשוקות, חרדות ובתאוות העולם הזה.

מתרגלים ללחץ הזה שלפני יציאת אלבום?
"זה עדיין מפחיד אבל אני משתדל לזכור מה שבאמת חשוב. מוזיקה זה דבר מאוד מבלבל כי מצד אחד תהליך היצירה הוא פנימי ואישי, כלי נפלא לבירור עצמי. מצד שני זה הכי בידור, הכי חשוף, ציבורי ומתוקשר. פופי ממש. מכל האמנויות הפער הזה הכי בולט במוזיקה, וזה פער מזעזע".

אתה יוצר בשביל עצמך או בשביל הקהל?
"בשביל שניהם. גם הבירור הפנימי וגם העמידה מול העולם חשובים לי. ההזדמנות לפגוש אנשים ממקום פנימי, להתחבר אל הקהל — היא מתנה. השיחה בין אנשים מאוד קשה לי, אני מרגיש שהיא חיצונית, לעומת האמנות שהיא פנימית. צורת התקשורת הזו, דרך היצירה, היא נפלאה בעיניי".

אני שואלת אותו מה היה יותר קשה, ההתמודדות עם ההצלחה הפנומנלית של האלבום הראשון או כישלונו היחסי של האלבום שהגיע אחריו.
"בשניהם עברתי תקופות קשות", הוא משתף בכנות. "בהצלחה יש גם הרבה כיף, נותנים לך חינם במכולת, כל הכוכבות הזו. אבל המחיר הוא אכזרי למי שלא יודע מה לעשות עם הדבר הזה, ואני לא ידעתי. היה בי גם פחד גדול מהפער שבין התדמית לבין מה שהייתי באמת. ואז אתה מפחד לזוז, שרק לא יגלו שאתה לא באמת כזה מוצלח".

אבל בכל זאת זזת, ובאלבום השני שלך "שיר טיול" התגשמו כל הפחדים הכי גדולים.
"הכישלון הוא חושך, כאב גדול, אכזבה. אבל הוא שחרר אותי. גם הכישלון וגם ההצלחה הם מתנות יקרות שקיבלתי על הדרך בכדי לדייק את עצמי. אבל שילמתי עליהן. זה לא היה קל".

"יש מקום לכל הצדדים שבי"

באלבום הנוכחי, שזוכה לשבחי המבקרים, בנאי שב להיחשף ומעמיד את הפחדים והיצרים שלו אל מול הקהל, באופן שלא ראינו מאז אלבום הבכורה ההוא. "תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה/ כל הענווה הזו זה רק כדי להוסיף כבוד", הוא מתוודה ב"גנב" וממשיך: "פשוט לועס, דורס, הורס/ נועץ, נואף, לועס ובולע". גם השירה שלו שם נדמית לפרקים כמו פעם, ארצית, בניגוד לעולמות העליונים של האלבום "לילה כיום יאיר".

מה גרם לך להציף שוב את הצדדים האפלים שהסתתרו באלבומים האחרונים?
"זה הכל חלק מתנועת התשובה. בהתחלה היא מאוד סכמטית — מה שעשית פעם לא היה טוב, עכשיו כן טוב. הייתי עסוק בהכנעה של העבר. השלב הזה הוא שבר גדול — אתה אמור להיפרד מכל הערכים והעקרונות הקודמים שלך. אבל זה שלב נחוץ, לפחות בשבילי הוא היה. אחר כך אתה נרגע ומתייצב, ומבין שיש מקום לכל הצדדים באישיות שלך, גם לפחות קדושים. גם למעבר מבני ברק לירושלים היה חלק בזה. זו עיר שאלופה בלהכיל קטבים וקצוות גם בלי לפתור אותם".

אתה מרגיש את השינוי הזה גם במוזיקה שלך?
"כן. בתחילת התשובה הרגשתי שאני צריך להצדיק את המוזיקה שלי, שהאמירה שלה צריכה להיות רוחנית, צלולה, טהורה ומנומקת. היום אני יותר סומך על עצמי ועל התורה שיש בי, שאני יכול לעמוד כמו שאני עם כל המורכבות שיש בי בלי להתנצל. לשיר את מה שאני, לחשוף את עצמי לקרני השמש".

אתה כבר לא מפחד להסתכל אחורה?
"על זה מדבר השיר 'תל אביב', שמבקש להפגיש את כל החלקים שלי ולהעמיד אותם מול הקדוש ברוך הוא".

אתה כותב שם "כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתניתי/ השינוי היה מהיר מדי וחיצוני". אתה חושש לפעמים שהעבר ישאב אותך אליו בחזרה?
"זה קצת כמו לשאול אם אתה מאמין שאתה ואשתך לעולם לא תיפרדו. אני אוהב את אשתי מאוד אבל בתוך קשר יש תנועה של קדימה ואחורה. אני מסור לדבר הזה, לעבודת השם, ובתוכה יש לי תנודות חריפות שהן כואבות ומזעזעות ומסוכנות, אבל הן בעצמן חלק מהתנועה, והן מצמיחות".

לא מקוטלג בשום מגירה

אם כבר הזכרנו את אשתו רות, גיורת דנית שפגשה אותו בהופעה בניו יורק והגיעה אחריו עד לישראל, הרי שבאלבום החדש היא נוכחת מתמיד. זה מתחיל בציטוט ממגילת רות, הגיורת הראשונה, דרך מילות האהבה הספציפיות בשיר היפהפה "I love you" ועד לצילום העטיפה, שבה מופיעה דמותה כשפניה מוסתרות על ידי אורה המסנוור של השמש.

אשתך נותרת בדרך כלל מאחורי הקלעים. מה קרה שהפעם העברת אותה לקדמת הבמה?
"בגלל שהיא חשובה מאוד בחיים שלי", הוא עוצר לנשימה ארוכה. "מאוד".

ואם אתה רוצה להביא באמת את עצמך, זה אומר גם אותה?
"כן. הבנתי גם איזה משהו מאוד משמעותי, אבל אני מעדיף לא להאריך, זה כבר להיכנס למקומות אינטימיים. אני יכול רק להעיד שזה מצמיח את הקשר, והופך אותה לחלק מהמוזיקה ומפגיש אותנו במקום עמוק".

עברתם לגור בשכונת רמות. למה דווקא שם?
"אני מרגיש שזה מקום שיכול להכיל את המציאות שלי. היו לי כמה שנים חשובות בתחילת התשובה בבני ברק, קיבלתי שם דברים יקרים, בעיקר אהבה לתורה והתמדה. אבל היינו חייבים לעזוב ועברנו לירושלים בגלל השינוי וההתמתנות הזו שלנו".

אבל לא בחרת לשוב למרכז העיר, לשוק מחנה יהודה, לשורשי הבנאיות.
"לא, אין בי את הירושלמיות הזו בדם. החיבור ה'בנאי' לעיר פסח עליי".

כתבת שאתה כמו אשתך, אאוטסיידר. שגם אתה "תייר, גר, זר". אתה מרגיש שהחברה הדתית לא מספיק פתוחה לקבל חוזרים בתשובה כמוך?
"כן, יש בזה הרבה. אף על פי שגדלתי בבית מסורתי ספרדי עם חוויות יהודיות קסומות, אני נורא מקנא באנשים שמגדלים את הילדים שלהם כמו שהוריהם גידלו אותם. אני ואשתי מגששים באפילה".
לזוג בנאי חמישה ילדים. הגדול בן תשע, הקטן בן שנתיים וחצי.

מה הילדים שינו בך?
"גידול ילדים הוא עניין תובעני מאוד, צריך הרבה אמונה לתת להם לגדול, להאמין בהם, לוותר להם, להשקיט את כל החרדות. להאמין בקדוש ברוך הוא שיש מי ששומר. לפני שהבן הבכור שלי עלה לכיתה א' הלכתי אל הרב גד מבת עין והוא הנחה אותי להסתכל על הילדים מהמצח במקום מהעיניים, שיהיו בזווית הראייה אבל לא בפוקוס, כי אז אתה מלחיץ אותם, מכניס בהם את הפחדים. לתת להם להתגלגל בעולם, לחיות את החיים שלהם וכל הזמן להגיד להם דרך המצח 'אני רואה, אתם בפריים. אם אתם צריכים אותי אני בא מיד, אבל סעו לשלום. אני פה'".

אתה עוסק הרבה ביחסי אבות ובנים בכלל, ובמושג "אבא" בפרט.
"אני לומד לגלות בעצמי גם את האבא וגם את הבן. תמיד היה קשה לי להרגיש את תפקיד הבן, ואז עם הקב"ה, כשפתאום הרגשתי את זה, את הבן הזה, הדבר ריגש אותי עד עמקי נשמתי. למשל השיר 'אבא', כל האלבום הזה בכלל, היה בו איזה גילוי שטלטל אותי טלטלה גדולה ונפלאה".

ברמות נרשמו לאחרונה עימותים קשים בין חרדים לחילונים על רקע ענייני צניעות סביב הקניון המקומי. אתה מסתכל על זה מבחוץ, וחושב מה?
"אתמול ביקרתי במחלקה אונקולוגית של ילדים חולי סרטן בהדסה עין כרם, שם כולם משחקים ביחד. ערבים עם יהודים, חילונים עם דתיים. כשהחיים תובעים מאיתנו להסתכל פנימה נגלה שאנחנו הרבה יותר קרובים ממה שאנחנו חושבים. צריך פשוט איכשהו להצליח לדלג מעל ל'קניון' כדי לראות שאנחנו בעצם מאוד דומים".

אתה חובש כיפה שחורה. לאיזה זרם אתה רואה את עצמך הכי שייך?
"אני לומד בכולל בגבעת זאב של הרב חגי מזור, איש שאיך שלא ננסה לסובב אותו יהיה קשה לשים בתוך מגזר. הוא מאפשר תפיסת עולם יהודית רחבה ומכילה, נותן לכל אדם לנסות לברר את השקפתו. אני עושה כל מה שאפשר כדי שלא ישימו אותי במגירות. במסגרת קידום האלבום אני מוצא את עצמי תחת כל מיני קטלוגים שטחיים. מצפים שאחשוב ואדבר בצורה מסוימת. מתסכל שאי אפשר להיות מעל הדברים האלו".

יש כישרונות במגזר

למען האמת, קשה לשים את בנאי בתוך מגירה, גם כשמאוד מנסים. מצד אחד הוא כבר לא שר בהופעות את "תיאטרון רוסי" בגלל הטקסט הבוטה ששייך לתקופה אחרת בחייו, ועכשיו גם צריך לחשוב על מה הילדים יגידו. מצד שני, הוא ממשיך להופיע מול קהל מעורב.

המוזיקה הדתית–יהודית חווה רנסנס של ממש עם שלל יוצרים דתיים. ובכל זאת, הבולטים ביותר הם עדיין אלו שיובאו מבחוץ: כמוך, כמו שולי רנד או אריאל זילבר.
"אני חושב שלנו יש את הכלים לעשות מוזיקה הרבה יותר בקלות. אנחנו כבר מוכרים בציבור, יש לנו סביבה מפרגנת ומשרד יחסי ציבור, כסף ומערכת שלמה שעוזרת למוזיקה להגיע לקהל".

ומה לגבי איכות המוזיקה?
"אני לא מסכים עם הקביעה שהיוצרים המגיעים מתוך העולם הדתי פחות טובים. אני מקבל המון פניות מאנשים ששולחים אליי שירים שלהם ואני נתקל יותר ויותר בחומרים נועזים ומעניינים".

"צריך זמן לעכל אותו, אבל אני מאמין שהוא יצליח מאוד". אברהם בוצר יח''צ

מי למשל?
"בוצר הוא דוגמה לכישרון גדול שצמח במגזר. צריך זמן לעכל אותו, אבל אני מאמין שהוא יצליח מאוד".

אתה עוזר ליוצרים שפונים אליך, מנסה לקדם את מי שאתה מתרשם ממנו?
"אני יכול לשבת ולדבר, לנסות לייעץ, אבל ברמה הפרקטית לא ממש. המסע שכל בן אדם צריך לעבור כדי להוציא את עצמו מן הכוח אל הפועל היא עבודה שלו".

ניגון לפני כל הופעה

במשך שנים בנאי הסתובב בעולם כשהוא נטול טלפון נייד. עד אתמול. באמצע פגישתנו הופתעתי לשמוע צלצול בוקע מתוך התיק שלו. אביתר התנצל מיד, ניסה להשתיק את המכשיר (ללא הצלחה) ובישר שהחל מהיום גם הוא זמין.

מה קרה שנשברת?
"אשתי אמרה שדי, נמאס לה. האמת שזו הרגשה נחמדה, אני מרגיש יותר יציב כזה. במשך שנים היה ברור עבורי שאסור לי להסתובב עם נייד, שהוא גורם לי לאבד כיוון, לאבד ריכוז. במיוחד בעבודת השם, אתה חייב להקשיב באמת רק לעצמך בלי הפרעות, אחרת אתה סתם עובד חיצונית. צריך לעצום את העיניים ו'שמע ישראל'".

אבל אני רואה שהנייד שלך הוא מדור קודם, כזה שמיועד לשיחות בלבד, אז כנראה יהיה לך שקט. היום כבר אף אחד לא מתקשר יותר, כולם מסתמסים.
"אני דווקא אוהב את העניין הזה של סמסים, זה כיף. ההתכתבות הופכת את הדיבור לסוג של אמנות. חוץ מהעובדה שיש משהו הזוי בזה שאנשים כבר לא מדברים אחד עם השני".

האמנות שבדבר קצת יצאה משליטה. נהיו כל מיני קבוצות ווטסאפ, זה שואב אותך.
"כן, שמעתי על זה. האמת שאני מכיר את עצמי ויודע שאני לגמרי יכול להתמכר לכל העניין, זה נורא".

"אתה חייב להקשיב רק לעצמך בלי הפרעות, אחרת אתה סתם עובד חיצונית. צריך לעצום את העיניים ו'שמע ישראל'". אביתר בנאי יח''צ

יש דברים שאתה עוד מתגעגע אליהם מהחיים הקודמים?
"התפרסמה לא מזמן איזו כתבה שהמראיין בה לא הבין אותי וכתב שאני מתגעגע למסעדות. ממש התבאסתי מזה. אני לא בן אדם של מסעדות ולשבת בברים, אני כבר לא בקטע. מה שיש לעולם להציע לי ואני מרגיש שבריא לי — אני לוקח".

מה למשל?
"קולנוע ומוזיקה הם עדיין חלק מהחיים שלי. עכשיו ראינו סוף–סוף את שני האחרונים של טרנטינו, 'ממזרים חסרי כבוד' ו'ג'אנגו ללא מעצורים'. סרטים מעולים, עוצמת הנקמה שם, וואו. במוזיקה אני נשאר תמיד מעודכן כי חברים עוזרים לי. ג'יימס בלייק השפיע מאוד על האלבום האחרון שלי".

נשארו לך חברים מפעם?
"המוזיקאים שאני עובד איתם כבר שנים, עוד לפני שחזרתי בתשובה. הסביבה המוזיקלית שלי כמעט לא השתנתה".

למשל אמיר צורף ואסף אמדורסקי. מוזר לכם לעבוד יחד כשאתה במקום אחר?
"זה הרבה יותר כיף עכשיו. בהתחלה, כשעוד הייתי בתקופת ה'קפידות' על כל דבר, לא היה קל, אבל עברנו את זה. גם להם לא היה פשוט לעכל את העניין, למרות שאף פעם לא היה בינינו נתק.

"היום אני מרגיש שברור לי יותר מה אני רוצה, המוזיקה מכוונת יותר פנימה, אני יודע בשביל מה אני שם. אני טיפה אולי פחות אגואיסט, בקטנה, קצת. טיפה מקשיב יותר, את זה למדתי לעשות. יש אווירה אחרת. כמה שהדבר נשמע הזוי, לפני הופעה אני מלמד אותם איזה ניגון או נותן איזה 'דיבור' והדברים מכוונים יותר פנימה, יש יותר גילוי של התכלית, של נשמה. ומהר מאוד זה מתפשט ומשחרר מהמתחים והלחצים ועוברים למקום שפשוט כיף לנגן פה".

מי חבר הנפש הכי קרוב אליך?
"עירד דיין, שעיצב את האלבום הקודם וגם את הנוכחי, הוא חבר קרוב מאוד וגם אחד האנשים שהכניסו אותי לתוך עולם התשובה. הוא העורך של 'אדרבה', מגזין חודשי של חוזרים בתשובה. זה מגזין חשוב ומגניב, אין לו כמעט קוראים אבל הוא מעוצב להפליא וכתוב טוב. לסביבה הקרובה שלי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים".

תמיד יש גיטרה באוטו

איך הלימוד והמוזיקה משתלבים בלו"ז שלך?
"ביום אידיאלי, כשהכל נפלא ואין לי אילוצים?"

כמו להיפגש איתי ולדבר על החיים שלך.
"כן", הוא מחייך בהתנצלות. "אז כשהחיים נפלאים, אני לומד כל יום בבוקר בכולל בגבעת זאב, אחר כך הולך להתבודד ביער ליד הבית ומשם ממשיך לסטודיו הקטן שלי. אני זקוק לזמן הזה לבד עם עצמי כדי להתבונן, להבין מה קורה איתי שכלית ורגשית, ומשם אני מתחיל לנגן. לפעמים זה קורה סתם בנסיעה, אני מחזיק באוטו תמיד גיטרה קלאסית ופנקס".

למדת קולנוע ואפילו כתבת תסריט לסרט קומי ששודר בטלוויזיה. יש לך מחשבות להתפתח בכיוון?
"לא בתחום התסריטאות, אבל הייתי רוצה לכתוב ספר מתישהו. מקווה שזה יקרה".

הופעת לא מזמן באמפי יער יתיר, כלומר אינך שותף לחרמות על יישובים ביהודה ושומרון.
"אני מעדיף להישאר א–פוליטי. רק אומר שאני מנגן כדי להיפגש עם אנשים במקום שהוא למעלה ממחלוקת. אגיע בשמחה אל כל מי שרוצה לשמוע אותי".

אנחנו עומדים ערב ראש השנה, יום הדין. איפה היום הזה פוגש אותך?
"ראש השנה בשבילי הוא החג הכי מרגש, יותר מכל חג אחר. מחזור התפילה מהמם ביופיו בעיניי, אני ממש זוכר את ההרגשה הזו בשנים הראשונות כשקראתי בו, המילים נחתו עליי כמו פנינים. תקיעות השופר, זה פלא גדול.

"למרות שמדובר ביום הדין, אנחנו לא מוזכרים בו בכלל. כולו מוקדש לקב"ה, לגילוי כבודו, להיות חלק ממשהו שהוא יותר מהסיפור הפרטי שלך. במיוחד עכשיו, אחרי העבודה על האלבום שגרמה לי לשקוע באנוכיות אינסופית, זו הזדמנות לעמוד בתוך קהל גדול בלי להיות החוזר בתשובה או הזמר, האבא או הבן. רק קול דממה דקה".

הכתבה פורסמה במגזין 'מוצש'