מי תהיה הרווקה הבאה של nrg יהדות ו'נשים'?
יצאנו לחפש את הרווקה הבאה שתכתוב טור במגזין 'נשים' וב-nrg יהדות וקיבלנו עשרות פניות. סיננו, קראנו, צחקנו ובכינו, ובסוף בחרנו מתוכן חמש בחורות. למי שווה לתת במה? כתבו לנו מה דעתכם
אורית חן (שמות כל הכותבות בדויים) חיכתה לאביר חלומותיה. ואז הגיע תנחומיהו
חמישי בערב. המקלחת תפוסה, שוב מיכל מסיימת את המים החמים. גם בקיץ. "עופי מהמקלחת", אני נוזפת בעדינות. זרם המים נפסק. "היה חורף טוב השנה", היא צועקת בחזרה, ופותחת מחדש את הברז.
בחיים אני לא אספיק להתארגן ככה לדייט. "בגללך אני אשאר רווקה", אני מודיעה לה והולכת להתלבש. שיהיה בלי מקלחת.
יש לי אאוטפיט מנצח לדייטים. חולצה דקה לבנה עם פרחים וחצאית שחורה צמודה קצרה. השיער שלי מוחלק כבר מהבוקר, באדיבות כל האקסים שהודיעו לי שתלתלים זה נחשב חוסר טיפוח. המייק-אפ עושה את העבודה על האדמומיות שפרחה לי על הלחיים בגלל חילופי מזג האוויר. הסומק משחזר את האדמומיות שהמייק אפ הסתיר. קצת גלוס וורוד למראה בובתי, וזהו. אני מוכנה לפגוש את האחד.
אני מחכה לטלפון שיגאל אותי מלראות בכוח שידורים חוזרים של 'חברים', רק כדי להעביר את הזמן. בסוף הוא מצלצל. תודה לאל. "אני אאחר", הוא מתנצל.
אני מחכה ובסוף הוא מגיע. אני בוחנת את הרכב-לא משהו, אבל בפנים יושב בחור דווקא משהו משהו. "אני תנחומיהו", הוא מציג את עצמו. הפה נפער לרווחה.
"חשבתי שקוראים לך נחי", אני מגמגמת.
"זה קיצור", מסביר תנחומיהו בסבלנות. "אבל בעקבות המלצה של רב החלטתי לחזור לשם המקורי".
"אין שם כזה", אני ממשיכה לגמגם.
"נולדתי בתשעה באב", מסביר נחי, שוב בסבלנות. אני מחליטה להעלים עין. מה זה משנה איך קוראים לו?
אז הלכנו לבית קפה מקסים, ממש רומנטי, משהו בפתח תקווה, עם תאורה עמומה ותמונות דרמטיות. "אני חושב שזה מקום ממש נחמד", מסביר נחי.
נחי הנחמד, הכל אצלו נחמד. הבית קפה, העיניים הכחולות, העבודה המרשימה באמדוקס, ההתנדבות בקו לחיים, העבר המרשים כקצין בצנחנים. אבל לנגד עיניי עומד רק דבר אחד. תנחומיהו.
"תכירו בנות", אני מדמיינת את עצמי אומרת לחברותי, "זה חבר שלי. תנחומיהו". המבטים המגחכים שלהן אומרים הכל.
"איך קוראים להורים שלך?" שואלת המורה את הילד שלי ביום הראשון בבית הספר. "אורית ותנחומיהו", אומר הילד. המורה מרימה גבה, הילדים צוחקים. אין לו חברים עד סוף התיכון.
אנחנו באים לפתוח חשבון משותף בבנק. הפקיד שואל לשמותינו. "אורית", אני עונה. "תנחומיהו", עונה החצי השני שלי. הפקיד נוחר מצחוק, ומסווה חיוך מתחת לטופס שהוא ממהר להרים אל מול פניו. שלא יפטרו אותו מהעבודה על הפדיחה.
המלצרית מגישה חשבון, הוא מוציא אשראי. "עליי", הוא מחייך, נחמד. המלצרית מחזירה לו חשבונית. הוא חותם "תנחומיהו", ומחזיר את האשראי לארנק. היא מחייכת, וזה בטוח לא בגלל הטיפ. את הטיפ אני השארתי, ולא היה לי הרבה כסף קטן.
למחרת הוא התקשר. "היה מאוד נחמד, את בחורה מקסימה, אבל הגעתי למסקנה שאני לא בשל לקשר", הוא אומר בקול מכיל ומבין.
"תנחומיי", אני עונה. חסך לי התלבטות.
גלית מנסה לשמוח בשביל אחותה שיוצאת לדייט, אבל זה קשה. כל כך קשה
אחותי הקטנה מבקשת שנצא לדבר. "באופן תיאורטי, נניח, נגיד, שאני ארצה להתחיל לצאת מתישהו השנה, את מרשה לי?"
הלב שלי פועם פעימה אחת חזקה מהרגיל אבל אני מחייכת. "בטח, ברור שזה בסדר. את ממש חמודה שאת שואלת". שניה אחרי, כדי להיות כנה איתה ועם עצמי, אני מוסיפה בלחש: "אם תתחתני לפניי, אולי יהיה לי קצת קשה, אבל אני גם ממש אשמח בשבילך".
כולנו ידענו שזה עניין של זמן עד שיאיר, חבר הילדות שלה, יציע לה לצאת. ובאמת, הם יוצאים לדייט ראשון בחנוכה, והיא מאושרת.
הפנים שלה זורחות, היא מדברת עליו בביישנות ומעלה חוויות מהדייטים שלהם. "נגמרו לנו הרעיונות לאן לצאת, את יכולה לעזור לי?" היא שואלת ערב אחד ואני נותנת לה את כל המקומות הכי מיוחדים שלי, הכי רומנטיים. אלה שרציתי שיישארו שלי לנצח, אבל היא אחותי ואני אמורה לשמוח בשבילה.
יאיר מגיע לשבת. אני רוצה לוותר ולהישאר בדירה שלי, אבל לא רוצה להוציא את עצמי מהמשפחה אז אני מגיעה עצבנית וחסרת מצב רוח. שניהם נכנסים בצחוק גדול הביתה. האחיות הקטנות שלי מתרפקות עליו ואני מעדיפה להיכנס למיטה ולהתכרבל בתוך החלומות והרחמים העצמיים שלי.
כולם הולכים לבית הכנסת ודממה משתררת בבית. הדלת שלי חורקת ולמרות שהראש שלי קבור בתוך הכרית, אני יודעת שאמא נכנסה, חיכיתי לה.
היא מתיישבת על המיטה שלי, מלטפת לי את הראש ושותקת. אני מתיישרת, היא מחבקת אותי חזק והכל משתחרר אצלי.
בהתחלה, יורדות לי כמה דמעות, אחר כך הבכי מתגבר ולבסוף אני גועה בבכי כאוב ומר, מייבבת כמו ילדה של אמא ומרטיבה את כל בגדי השבת שלה.
כשאני נרגעת, אני מסבירה לה שזה בכלל לא בגלל שאני עצובה. כלומר, אני כן, קצת, אבל זה בעיקר כי אני לא מצליחה להיות האחות הגדולה שאני רוצה. אני רוצה לשמוח בשבילה מכל הלב ולהיות אחות בוגרת ומכילה. אני רוצה לסלק את הקנאה הזו שהורסת לי חלקיק אחרי חלקיק בלב ואני רוצה להפנים שהאושר שלי לא מתעכב בגלל שהיא מאושרת.
אני רוצה כל כך ולא מצליחה.
אני עושה הסכם עם הקב"ה. אני אצליח להיות שמחה כל השבת ובתמורה, הוא יעשה הכל פשוט וקל יותר בשבילי. אני קמה מהמיטה, שוטפת פנים ומקבלת את שניהם בשמחה ובחיוך גדול, אולי גדול מדי.
שבועיים אחר כך היא מגיעה אליי. "איך יודעים שזה זה?" היא שואלת ואני נשבעת לעצמי, על אף הקושי, לתת רק עצות טובות.
אני מספרת לה על הקשרים שלי, אומרת לה לנסות להבדיל בין הרגש לשכל ובסוף מתוודה: "תראי, אחרי הכל, מעולם עוד לא החלטתי שזה זה, אז כנראה שעכשיו רק את יכולה לדעת".
היא אומרת תודה ואני מבקשת ממנה רק עוד שאלה אחת. "כשתתחתנו, את תרצי שאני אהיה המלווה שלך או שתקחי את החברות שלך?"
היא מחבקת אותי חזק ואומרת שברור שאני. "הרי את לימדת אותי שהמשפחה מעל הכול".
בסוף הם נפרדו. שבוע שלם שהיא במיטה, מהורהרת. שבוע שלם שאני חושבת שכשלתי, שיכולתי יותר, שהיה לי ניסיון ולא עמדתי בו. שבוע שלם שאני מתחננת לריבונו של עולם שלא ינסה אותי שוב, כי אני יודעת שאם יהיה לי נסיון נוסף שכזה, אני אכשל בו שוב.
הוא פותח בפניי את הדלת, מדבר יפה ומתעניין. אולי זאת אהבת חיי?
הוא פותח עבורי את דלת המכונית.
אני יודעת שזה אמור לעשות רושם מצוין, אבל משום מה יש בזה משהו מוזר. כאילו הוא ראה את זה בסרט וידע שכך אמורים לעשות. בכלל, אף פעם לא אהבתי את כל המחוות האלה. אני אסתפק בבחור עם מידות כמו פשטות וענווה. אבל אני זורמת, עוד לא פסלתי בחור בגלל היותו ג'נטלמן.
בדרך כלל אני מצליחה לגבש דעה ראשונית על בחור כבר מהטלפון הראשון. אם הוא מקשיב לי ושואל שאלות שמביעות התעניינות, או פוצח בנאום שאני יודעת ששמעו אותו כבר כמה וכמה בחורות לפניי. אבל הפעם השיחה הייתה תמציתית. שאל אם מתאים לי ביום שלישי בשעה 19:00. עניתי שכן וכך זה נגמר.
אני מתקשרת לאורית בלחץ והיא עונה אחרי הצלצול הראשון: "נו?" וכבר מחכה לשמוע אותי מנתחת עד מוות את האישיות שלו, כולל מה צופן לנו העתיד על סמך השיחה הראשונה. "כלום", אני אומרת, רק התקשר לקבוע מתי. אני שומעת את אורית מכווצת מצח. "אז את אומרת שהוא בן אדם פרגמטי, החלטי, ועם לוח זמנים מאוד צפוף שכנראה לא ישאיר הרבה זמן לקשר שלכם ולילדים?"
"לא אמרתי את זה", אני מנסה שוב. "אני חושבת שאחכה לראות מה יהיה בפגישה. אולי הוא היה באמצע משהו, נראה".
אורית מסיימת את השיחה בנימת אכזבה ואני מחכה ליום שלישי ב-19:00. נשמע כמו זמן מעולה לפגוש את בעלי לעתיד.
ב-18:50 אני כבר עומדת ליד הדלת, מאופרת קלות ולבושה בבגד שייטיב לשדר שאני אהיה אמא מעולה לילדים שלנו. משימה מאוד לא פשוטה.
ב-18:55 הוא מצלצל מלמטה. מחכה לי עם חיוך רחב, ששמור לאנשים שמכירים הרבה זמן. אני מחייכת בחזרה, אומרת תודה כשהוא פותח בפניי את דלת המכונית ומתיישבת. השיחה לא זורמת כמו שהייתי רוצה, אבל גם לא תקועה. מדי פעם מתגנב לי אפילו צחוק לא מתוכנן.
כשאנחנו מתיישבים על כוס קפה, הוא מספר לי על החברה שהוא עובד בה ושלאחרונה הוא נהיה רציני לגבי זוגיות וחתונה. הוא שואל את השאלות הנכונות, עושה רושם שהוא מתעניין, והוא אפילו מגניב איזו בדיחה קטנה על משהו שאמרתי לפני עשר דקות כדי לסמן לי: "אני מקשיב, אני באמת איתך".
ביום למחרת אני מכריחה את עצמי לא לחשוב ולהתרכז בעבודה. לקראת הערב אני מנסה להרגיע את עצמי. אז מה אם הוא לא התקשר עדיין? חייבים לחכות. בינתיים אני אוכלת גלידה ישר מהקופסה.
ב-20:00 אני מתייצבת ליד הטלפון. הלב שלי פועם בחוזקה. מישהו צריך להגיד לבחורים שביום שאחרי דייט ראשון צריך להתקשר כמה שיותר מהר, זה ממש דיני נפשות. בעשר בלילה הוא עוד לא התקשר ואני תוהה. אולי יש לו עומס בעבודה. לפחות שיתקשר להגיד שהיה נחמד.
ביום למחרת אני מעדכנת את אורית, והיא מרגיעה אותי ואומרת שלהתקשר אחרי יומיים זה מאוד מקובל, ובטח היה לו משהו אתמול בערב והוא לא רצה להתקשר מאוחר. אבל אחרי ארבעה ימים אני כבר מבינה עם מי יש לי עסק. הבחור פשוט טוב בדייטים. הוא מחייך, פותח את הדלת, נותן הרגשה שהוא בשל לדבר האמיתי, אבל אחר כך לא טורח להתקשר.
אני משכנעת את עצמי שזה לא אני. שהוא כנראה מתנהג כך גם לאחרות, אבל אני יותר מדי כועסת. ולא רק על זה שהוא לא התקשר אלא על כך שהוא גרם לי לפקפק בעצמי.
אחרי שבוע וחצי, אני רואה את המספר שלו על הצג. כפות הידיים שלי מזיעות, אבל אני לא עונה. אני מחפשת את שמו באנשי הקשר, מתיישבת על המיטה, נושמת עמוק ומוחקת אותו מהסלולרי לצמיתות. אף פעם לא אהבתי ג'נטלמנים.
בכל חבורה יש אחת שעושה בושות. אבל למה היא עושה אותן לי? ועוד מול המלצר הדתי והחתיך?
בכל חבורה יש אחת כזו. זאת שאומרת בגלוי את מה שכולם חושבים אך לא מעזים להביע בקול רם. שמכניסה את דעותיה בעניין לא לה. שפותחת עניינים אישיים בפני זרים או אפילו, אם היא מוכשרת באמת, בפני האנשים שמהווים את נושא השיחה בעצמם. אצלנו בחבר'ה יש אחת באמת מיוחדת. לצורך העניין נקרא לה "פדיחה". סתם מן שם שקפץ לי לראש.
רק כדי להדגים את רמת הכושר של פדיחה בעשיית, ובכן, פדיחות, אספר שלא מזמן היא סיפרה לחברה משותפת שכולנו היינו בטוחות במשך חודשיים שהיא בהיריון. "בסוף הבנו שכנראה השמנת", סיכמה באגביות.
יצאנו לאכול צהריים, טליה, פדיחה ואני בשיפודיה ליד הבית. התיישבנו לשולחן ומלצר חביב, דתי ואף חתיך, הגיש לנו תפריטים. היינו שלוש אך השולחן היה ערוך לארבעה. בשאלה מתבקשת התעניין המלצר האם לפנות את הסכו"ם המיותר, או שאנחנו מחכות לעוד מישהו. טליה ואני ענינו ב"לא" מנומס, אבל פדיחה, כנראה כדי להצדיק את שמה ענתה לו: "רק לאביר על הסוס הלבן".
המלצר האדים, טליה הפנתה את ראשה לכיוון החלון וחנקה את צחוקה, ואני חייכתי לעברו במבוכה. הוא פינה את השולחן ודקה אחר כך כבר הייתה לנו מלצרית.
"למה עשית את זה?!" שאלתי אותה אחרי שהמלצרים נעלמו, "אם היינו שומרות על פאסון ואת היית שומרת על הפה, אולי היה יוצא מזה משהו".
"אה, את בעניין של המלצר?" שאלה פדיחה ולא שמה לב שהמלצרון בדיוק עבר מאחוריה.
אחרי שהסבתי את תשומת לבה סיכמנו שלא נחליף עוד מילה בעניין. אכלנו לשובע, פטפטנו וריכלנו. כשהמלצר עבר בסביבה מדי פעם, ניסיתי להיראות עסוקה בשיחה ערה בכדי שלא להישיר אליו מבט. הרגשתי שרצוי להימנע ממצב מביך נוסף, כל עוד זה אפשרי.
לקראת סיום, פדיחה יצאה לשירותים וטליה שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תעשה משהו בעניין המלצר. "לא, ממש לא", עניתי. "אחרי מקרה פדיחה עדיף שאני בכלל לא אחזור לאזור".
פדיחה נשארה בשירותים וטליה כבר רצה לפגישה כך שאני נשארתי אחרונה לשלם. כשנכנסתי לאוטו אחרי מספר דקות, אדומה ומרוצה, שאלה אותי פדיחה: "נו, אז יש לך דייט עם מלצר הערב?"
נדהמתי. "איך את יודעת שהוא הציע לי לצאת?" ופתאום נזכרתי שהפסקת השירותים שלה באמת הייתה ארוכה מהצפוי. פדיחה צחקה בשביעות רצון וענתה: "על פדיחות משלמים".
יעל ניסתה לצאת עם אמנים. היא גילתה שעדיף עגלון
פעם, כשהייתי צעירה ופוחזת (עד גיל 27) חיפשתי את אנשי הקומה ב'. העולם אז נחלק אצלי לשניים: אנשי הקומה ב', ואלה שלא.
שנים של סכסוכים פנימיים גרמו לי להתעסק בשאלה למה יש אנשים שאין להם בלגנים בנפש. שאצלם הכל קל, ודברים פשוט עוברים להם בנחת. וזה לא סתם נדמה לי. הם באמת מספרים על עצמם שאין להם את הבלגנים האלה בפנים.
עצבנה אותי הקומה הנוספת והמיותרת הזאת בנפש שלי. אולי שריד מאיזה שיפוץ שמישהו עשה אצלי עוד בגלגול קודם. בקומה הזאת גרים כל הכאבים והעצבויות, והחידלון. והם מקיימים אצלי מסיבת פיג'מות לעיתים ממש קרובות. עושים רעש עד מאוחר, שותים, משתכרים, מלכלכים ומבלגנים שם לגמרי. ואני רוצה לומר להם שיירגעו כבר, אבל זה לא מעניין אותם, ושנים הם ממשיכים את החינגות הפרועות האלה.
לכן חיפשתי אותם. את אנשי הקומה ב'. האומנים, הסופרים, המוזיקאים, המשוררים, השחקנים. או בהתאמה, את המיוסרים, המרחפים, העצובים, הכאילו עמוקים. כל אותם חפרנים בשקל, שמשהו מכל זה כתוב כבר על פניהם. כי כשיש סערה כל כך גדולה בפנים, היא זוללת את הטוב ומשתקפת גם בחוץ.
חשבתי אז שרק נפש כזאת, שמתחבטת כל היום אם להיות או לא, היא הכתובת היחידה למשכן נפש כמו שלי. לא הכרתי אז את הפתגם הידוע: 'מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא שהוא קם עם פשפשים'. או במילים אחרות, אם את יוצאת עם איש רוח עמוק ומיוסר, אל תתפלאי שהוא יהיה בזוגיות עם עצמו בלבד.
הוא אף פעם לא יהיה שם בשבילך כשתצטרכי, יבין בעיקר את עצמו, וכשתהיו בעיצומה של מריבה (כן, זה קורה גם למאוהבים ביותר) כשאת כולך פגועה וסוערת מכעס, הוא יגיד לך רק: 'מצטער, לא יכול להכיל את זה כרגע, חייב להיות עם עצמי ולכתוב שיר, ביי'. ויותיר אותך מדממת מכאב על השפופרת.
אל תנסי להבין. אל תבדקי מה אמרת שהצית את הכל. זה באמת לא את מותק. זה הוא. וזאת הבעיה. קחי את הרגליים שלך, תגידי תודה שראית את הפשפשים מהפתגם בזמן, ותברחי. אני עשיתי את זה, ומאז לא שבתי.
וכך, ביום שבו הבנתי שהקולות בקומה ב' שלי הם דיירים (משלמים שכר דירה והכל), אבל כנראה שהם לא הולכים לשום מקום, החלטתי להפסיק להיבהל מהם. הרי בסוף גם הם נרדמים והולכים לישון. והנפש שלי נרגעה.
ומכאן אני מפרסמת קול קורא לכל אחיותיי הנשים: את המיוחדות שלך תחזקי בזכות עצמך ולא בשל בחור עמוק ומהורהר שפוסע לצידך. התחילי ברצינות לשקול עגלון. דייג. נהג משאית. איש פשוט, עם לב חם, שחי את החיים ולא מדבר עליהם כל היום. שיחיה לידך בשקט, (על הרעש את כבר תהיי אחראית, לשם כך אנחנו נשים). ואם תראו אחד כזה, שלחו אותו אליי.
אהבתם? כתבו לנו מה אתם חושבים על הרווקות הנבחרות!
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
