לא קל להיות יהודי חילוני ביום הכיפורים
"כיהודי חילוני, חיפשתי כל השנים דרך להתמודד עם יום כיפור. זה נראה לי ממש צבוע ולא לעניין להיות חילוני כל השנה ואז, ביום כיפור - ללבוש פתאום חולצה לבנה וכיפה ולבוא לבית הכנסת בציפייה לחוש כי שילמתי את חובי לאלוהים". ערן ברוך עם הצעות ליום כיפור חילוני
אבל יום כיפור הוא "זמן ריק". כל חילוני שקצת מודע לעצמו יודע שנושא הסליחה בין אדם לחברו זה סבבה, אבל זה שייך לתקופה שלפני יום כיפור. כתוב בפירוש במשנה על העניין: לך ותבקש סליחה מחברך, או ממי שפגעת בו השנה, וכדאי שתעשה את זה לפני המועד הגדול והנורא והקדוש – יום הכיפורים עצמו, בו העניין העיקרי הוא בין אדם למקום (אלוהים). ואז עולה שאלה שכל חילוני יכול לשאול את עצמו: מה בין ישראלי חילוני שכמוך לבין מלך מלכי המלכים, שאתה בכלל לא סגור שהוא שם, וגם אם כן, מה פתאום שתיתן לו דין וחשבון? ולמה דווקא עכשיו?.
כיהודי חילוני, חיפשתי כל השנים דרך להתמודד עם העניין הזה. ובלי להתחפש ליהודי דתי ליום אחד, זה נראה לי ממש צבוע ולא לעניין להיות חילוני כל השנה ואז, ביום כיפור - ללבוש פתאום חולצה לבנה וכיפה ולבוא לכמה שעות לבית הכנסת בציפייה לחוש כי שילמתי את חובי לאלוהים. ואם אכן יש שם מישהו בשמיים - לא נראה לי שהוא קונה את זה. אז מה אפשר לעשות?
היום אני חלק מקהילה חילונית. יחד, אנחנו מתמודדים את האתגר הזה של "להיות יהודי חילוני שחוגג יום כיפור משמעותי ומעמיק", ועל כן יש לי כמה הצעות איך להפוך את המועד הזה לדבר משמעותי עבור ישראלים כמוני.
הראשונה שבהן היא לציין את החג ביחד כקהילה. אינני עובר לבד את היום המשמעותי הזה. אינני יושב לבד בביתי וקורא עיתון, אלא משתתף בהתכנסות עם עשרות נשים וגברים לתפילת "כל נדרי" ולנעילה משותפת, עם נוסח תפילה שיש בו טקסטים מן המחזור המסורתי וגם שירה עברית וטקסטים מודרניים. אנחנו יוצרים יחד יום כיפור משמעותי וטעון במשא שממשיך את מסורת הקהל והעדה הישראלית העתיקה שמתוכה אנו באים וצומחים. האירוע הזה שלנו יוצר עבורנו תחושת סולידאריות, שייכות ואחריות ומאפשר לי ולחבריי להרגיש חלק מעם. "פתאום קם אדם...".
עניין נוסף הוא הצום. אני צם. ואני יהודי רזה. ואני ממש מתענה. ועובר תהליך גופני של קושי וחולשה שמן הסתם, משפיע על המחשבות, על החלומות ועל ההתנהגות שלי ביום הזה. גוף ונפש, חד הם. שכל רב והגיון טוב היו לאבותינו שגזרו צום. וגם ההתלבטות אם לצום והדיון שנלווה לנושא הזה או אפילו רגשות האשם שמסביב לעניין – כל אלה, כבר כשלעצמם, מוסיפים משקל ועומק לחשבון הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו. ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא עניין דתי עבורי, ואני לא מפחד מאלוהים בעניין הזה. בפעולת הצום, אני ממשיך מסורת שמתאימה לי ושיוצרת עבורי מימד נוסף ומטען חשוב לחוויית היום הזה.
שני הדברים הללו יוצרים אצלי את המצב של חרדת הקודש ורצינות, ואת התחושה הפנימית שזהו מועד חשוב ורציני. שהיום הזה מכריע משהו. זהו מצב תודעתי קשה לאדם החילוני. אבל ממה אני בעצם מפחד? האם באמת אלוהים יושב עכשיו למשפט בעניין שלי? אני חש שהחיל והרעדה שלי הם של מסורת מבית סבא, אשר ירש אותה מאבות אבותיו שהאמינו בדיוק כמוני, שהיום הזה הוא חשוב וגדול ונורא. ובו, כל אדם בא חשבון עם עצמו ועם מעשיו. ואני בעצמי (ואני מניח שלפחות חלק מכם) חטאתי השנה לא מעט, ועשיתי שטויות, וטעיתי ופגעתי ושגיתי. ויש כאן הזדמנות אמיתית לחשבון נפש.
אדם הוא קרוב אצל עצמו, אבל הוא גם חלק מקהילה, וברגעים מסוימים בשנה - הוא חלק מעם, חולייה בשרשרת של תרבות ומסורת. אל תוותרו על יום הכיפורים. הפכו אותו ליום משמעותי עבורכם, בדרככם, וקיימו את הדרשה של ס. יזהר : עוז להיות חילוני!
ערן ברוך הוא ראש הישיבה החילונית "בינה"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
