מסע בזמן: יום כיפור מקום המדינה ועד היום
מה נכתב בעיתון ערב מלחמת יום הכיפורים? כיצד עשו יהודי מדינת ישראל את מנהג הכפרות בתקופת הצנע? למי אמר בן גוריון כי איננו מתכוון למלא אחר כל בקשותיה של ארה"ב? ומה הוא החטא הפופולארי בקרב ה"סלבס"? "מעריב של יום כיפור" - הסיפור שלנו
ערב יום כיפורתש"ט-1948. מדינת ישראל הוקמה חודשים ספורים קודם לכן, וכבר נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום - מלחמת העצמאות.
בגיליון הראשון של ערב יום הכיפורים במדינה הצעירה, קיבל המועד מקום של כבוד בכותרת הראשית. תחת הלוגו "מעריב", נכתב ציטוט מתפילת היום "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם". בהמשך גם מופיעה ידיעה לקראת החג: "תכונה רבה מורגשת ברחבי הארץ לקראת יום הכיפורים". כותרת זו תחזור על עצמה בגרסאות דומות במשך העשורים הבאים.
בעמוד השער של גיליון כיפור מאותה שנה מתפרסמת גם ידיעה על עיתונאי אמריקני השוהה בירושלים שהתכונן לנסוע במכוניתו לשפלה במהלך יום הכיפורים. כאשר נהגו הודיע לו שאינו יכול לנסוע ביום זה מטעמים דתיים, החליט העיתונאי לפנות לרבנות הראשית בבקשה לקבל היתר נסיעה. כשהשיבו לו שאין אפשרות להוציא היתר שכזה, ענה "העניין דחוף מאוד בשבילי. אני מוכן לשלם כמה שתדרשו".
בשנותיה הראשונות של המדינה ניסו היהודים מפולניה וממרוקו, מאלג'יר ומרומניה, מצרפת וממצרים ללמוד להסתדר זה עם זה, אבל אז כמו היום: בגיליון ערב יום הכיפורים של שנת תשי"ד-1953 מופיעה, איך לא, ידיעה על פילוג בקיבוץ הדתי בגלל ויכוח על נוסח התפילה. ואם כבר עוסקים במנהגים דתיים, מתברר שביום כיפור הראשון של המדינה הדברים לא היו פשוטים כל כך. בשל מדיניות הצנע, נאלצו היהודים אזרחי ישראל לקיים את מנהג הכפרות באמצעות מעות בלבד, שכן היה מחסור חמור בעופות. התרנגולים היו מרוצים.
העם היהודי לא התאושש מהגלות הארוכה, שהסתיימה רק לאחר השואה, ובמאמר מערכת של אורי קיסרי ב-1948 מסופר סיפורה של אם שאיבדה את בנה במלחמה החדשה - זו על קום המדינה:
היא נעשתה עצבנית. נגשתי וסובבתי בכפתור הרדיו.
רציתי לבדר אותה.
נשמע קול ההמנון, והדובר אמר: "קול צבא ההגנה לישראל".
"תסגור בבקשה" אמרה "הקול הזה מפעם בתוך לבי אין לי בו צורך גם בחדר".
סגרתי.
היתה דממה כבדה. וניסיתי לומר משהו: "היית בבית הכנסת בראש השנה?"
"כן"
"לא הוקל לך לאחר שהתפללת?"
"לא"
דממה.
"ביום כיפור תלכי?"
"אלך"
"תצומי?"
"אצום"
"את צמה בכל שנה?"
"בכל שנה"
ושוב היתה דממה. ופתאום קמה ונגשה אלי:
"בעצם, מה אעשה שם בבית הכנסת? אכה על לבי ואגיד: 'אשמנו, בגדנו, עווינו פשע'? אבל אני לא אשמתי, אני לא בגדתי. אני נתתי את בני. הוא הלך ולא חזר. בעלם איני יודעת למה ועל מה עלי לצום. אני לא עוויתי עוון ופשע. לא אני צריכה לכפר...החיים הם חייבים לכפר!"
בשנת תשי"ז-1956 הלך לעולמו העורך הראשון של העיתון, ד"ר עזריאל קרליבך. בגיליון ערב יום הכיפורים של אותה שנה, פורסם מאמר שלו מתוך הארכיון:
"מני אז, עשרים שנה ומעלה, שקעו אבדו ואינם עוד המיליונים שמילאו בתי כנסיות בלילה הזה. והיום רובו של העם היהודי – ברוסיה. באמריקה, תלוש ומנותק, ואינו הולך עוד להתפלל. רבים יושב בצל הכנסייה ועושים להן צלבים בשקידה ובנאמנות. צלבי הדת הקומוניסטית וצלבי הדת האנטי קומוניסטית...
"ופעם אחת בשנה איש איש לפי לוח רגשותיו שלו: המרי, ההתקוממות נגד תמונת העולם שכפו עליהם, הרגשת עניבות-החנק על צווארם – חנק הנכרות והבדידות והשקר. הרצון להחלץ, להתנער, להשתחרר געגועים מעורפלים לחיי אמת ועצמיות. הרצון לומר, שכל הנדרים והשבועות והקרבנות וההתחייבויות – כולם אנו מחרטים עליהם, כולם מופרים ומופרכים, כולם בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים... אנוסים כל בית ישראל בפיזוריהם בנכר. ותפילת אנוסים אילמת זו מקשרת אותם בכל פיזוריהם".
למרות שנדמה כי שנים אלה רחוקות מאתנו שנות אור, ישנם נושאים שרלוונטים עברונו היום. כך למשל, בשנת תשכ"ב-1961 פורסמה כתבה על הקניית ערכי הימים הנוראים לתלמידים חילונים. גם שנתיים קודם לכן עסקו בעיתון בנושא אקטואלי לימינו, הפעם "דת ומדינה".
במאמר דעה של יוסף (טומי) לפיד הוא מוחה נגד ביטול הופעה של להקת מחול וזמר ישראלית בחו"ל שהייתה אמורה להיערך בראש השנה וביום הכיפורים. ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, הורה לבטל את ההופעה ואמר כי "יום הכיפורים אינו ככל החגים". וכך כותב לפיד: "הלהקה לא הוזמנה מטעם ולא נשלחה מטעם, זהו עסק פרטי, חוזה שנחתם בין האמנים הישראלים לבין ליאון לאונידוב. לשכת התיירות בישראל אמנם הקציבה 3,000 לירות ישראליות לקניית תלבושות אחידות, אך סכום פעוט זה יכול היה מר לאונידוב להחזיר מכיסו".
את הכותרת הראשית בשנת תש"כ-1959 תופסת ידיעה על כך שהתגלו עקבותיו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בכווית, כך על פי הודעת ממשלת גרמניה (המערבית). על פי הדיווח, אייכמן עבד באותה תקופה בחברת נפט בכוויית ותוכננו מבצעים על ידי ממשלת ישראל והאינטרפול לתפיסתו.
בשנת תשכ"ג-1962 עסקו בעיתון במיליארדים שמשקיעה ארצות הברית בהטסת שני אסטרונאוטים לחלל. באותן שנים נערך "המרוץ לחלל" בין שתי המעצמות הגדולות, לאחר שברית המועצות הצליחה במשימה חמש שנים קודם לכן.
באותו גיליון הופיעה גם ידיעה על תפילת יום הכיפורים של "היהודים הכושים" בהארלם. בכתבה של א. רמבה מתואר: "בהארלם, רובע הכושים בניו יורק, עליתי ביום הכיפורים במדרגות צרות בבנין לבנים ישן, באחת הסימטאות המזוהמות, ומצאתי את עצמי בבית תפילה, שסודר משני חדרי מגורים וחובר לאחד. ממבט ראשון קשה היה להבין אלהיו של מי שוכן במקום הזה".
בשנת תשכ"ח-1967 פרצה מלחמת ששת הימים שבמהלכה נכבש הכותל המערבי. לאחריה אפשר היה, לראשונה מזה שנים, להתפלל את תפילת יום כיפור באזור בית המקדש. בעיתון פורסמה ידיעה על הצנחן במילואים משה קנזי, שהשתתף בכיבוש הכותל והגיע אליו בלילה שלפני ערב יום הכיפורים.
קנזי נפצע במהלך המלחמה, והגיע אל הרחבה צולע ובאמצעות קביים. בכתבה תואר כי הוא נטל לידיו ספר סליחות והצטרף לקבוצת מתפללים. קנזי גם אמר לכתב יהושע ביצור "כאשר אני עומד מול הכותל נשקפים לי ממנו תמיד פני החברים שנפלו לידי בעת הפריצה לכאן, זה מחריד אותי, ובכל זאת אני מוכרח לבוא לכאן, לראות את פניהם, זה הכותל שלהם".
לאחר מלחמת ששת הימים וההשתלטות הישראלית על אזורים השנויים במחלוקת פירסם נתן אלתרמן מאמר שכותרתו היא "שכרון המוכיחים".
במאמר נכתב: "עמידתנו ביהודה ובשומרון, בגולן ובסיני באה לנו מכוחה של המלחמה. היא הביאה אותנו אל חבלי ארץ אלה וכל עוד רעמו התותחים היה ברור שאין דרך אחרת ואין צדק אחר. עכשיו נדמו הקרבות הגדולים ועם היות הניצחון לעובדה עולים סביבו ומתוכו ענייני היומיום הדורשים תשובה ובעיות היסוד החדשות שהזמן גרמן". בעיות חדשות, אבל מי יודע מהו הפתרון?
העשור הזה, כמו גם מדינת ישראל, מתחלק לשניים: לפני מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. בתחילת העשור כולם היו אופטימיים, שלא לומר שאננים, בעקבות הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. למרות האופוריה ששררה בישראל, בתחילת העשור חששו במערכת הביטחון שהגבולות יתלקחו, ולראשונה שקלו לשדר מהדורות חדשות במהלך יום כיפור, כמה שנים מאוחר יותר התסריט הנורא מכל הפך למציאות ושידורי הרדיו התחדשו בצום עצמו.
בשנת תשכ"ט-1968 התאפשרה לראשונה תפילת יום הכיפורים בקבר רחל אמנו, ששוחרר במלחמת ששת הימים. באותן שנים כבר נחשב הרב עובדיה יוסף לגורם משפיע על שלל קבוצות באוכלוסיה. כך למשל הורה ל"פנתרים השחורים" ולבני משפחתו של צ'רלי ביטון, ששבתו רעב, להפסיק את הצום וזאת בכדי שיוכלו להתכונן ליום הכיפורים. הקבוצה, שצמה במשך 14 יום כאות מחאה נגד מאסרו של ביטון, נענתה לבקשה של מי שהיה אז הרב הראשי לישראל. הרב אפילו ביקר את שובתי הרעב והביע את תמיכתו בהם.
"בליל כל נדרי אצל ה'ראביי' תהילה" נכתב בכותרת מאותה שנה, ובידיעה מספר הכתב על תפילה רפורמית בבית כנסת בניו-יורק. "התבוננתי בבאים ונכנסתי בשיחה אחת עם אחד או שניים מהם. שאלתים מה הביאם לכאן. מתשובותיהם למדתי, כי אנשים אומללים הם, בודדים וגלמודים, באין מודע וגואל להם באמריקה. אחד מהם הוא פליט משרידי התופת בנאצית, מיהודי גרמניה. אשתו וילדיו נספו בתאי הגזים. הוא נמלט לכאן ולא מצא מרגוע לנפשו. חברת אנשים לא הצליח למצוא. הבריות אינם אוהבים נפשות עגומות ובוכות. פה נקלע באקראי לחברתה של הרבנית תהילה ליכטנשטיין שנתנה מזור לנפשו".
בגיליון של שנת תשל"ד הכל נראה כרגיל, למה שיהיה משהו חריג אתם שואלים? אולי בגלל שתשל"ד היא שנת 1973, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
למעט ידיעה קטנה (בתחתית התמונה) על איומים מהצד המצרי, לא ניתן היה לנחש שמדובר בעיתון ערב מלחמה. אולם מתחת לפני השטח מתברר כי לא כך היו פני הדברים. באחד הגיליונות הבאים, שנים לאחר המלחמה, פרסם העיתונאי אמנון אברמוביץ כי הכתב הצבאי של מעריב בשנת 1973 ניסה לפרסם כמה וכמה ידיעות, אולם הצנזורה הצבאית פסלה אותן.
מלחמת יום כיפור פרצה למחרת, ומאז כאמור השתנו פני המדינה. מאמרי המערכת עסקו כולם במסקנות החמורות מהמלחמה, מתיתיהו פלד כתב מאמר שכותרתו התמציתית היא: "כשלון ההרתעה וכשלון ההתרעה". אורי מילשטיין הצביע על בעיית המילואים: "הצלחתו הגדולה של צה"ל כרוכה בהקמת מערך מילואים. אך אליה וקוץ בה: צה"ל לא השכיל לנצל את מילואיו לשיפור מערכת הפקת הלקחים ולא לקידום נושאי חשיבה אחרים".
בשנת תשל"ה-1974 נערך ערב יום הכיפורים ראיון עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. "מן המצב הנוכחי במזרח התיכון מובילה הדרך או למלחמה נוספת או להתקדמות בשלבים אל השלום. הסדרי ביניים עם תקופות מבחן בין שלב לשלב על פי הניסיון להתקדם בבת אחת להסדר כולל. הערביים הסבירו לממשל בארצות הברית כי אין הם מוכנים לעשות שלום עם ישראל.
"בשיחותי עם הנשיא פורד לא השארתי מקום לספק שלא ניסוג לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים ולא ניסוג בגבולנו עם ירדן, אבל אני מוכן להיות ותרן ופשרן בכל הקשור לדרכים להשיג מטרות אלו. אם ישנם ריכוזי צבא בגבולות אסור להיות צמוד לקונצפציות אלא להיערך לאפשרויות ריאליות. ישנה בארה"ב נכונות רבה לסייע לישראל, אף ישנה גם ציפייה גוברת שישראל תעשה הרבה יותר ממה שנעשה עד כה, במגמה להביא להרגעה במזרח התיכון. אני מקווה כי הסורים יבינו שלא כדאי להם ליזום מלחמה נגד ישראל".
מאז 1973 הפצע לא מפסיק לדמם, גם בעיתון. מאמרים רבים ממשיכים להיכתב על הטעויות של אותה מלחמה שהביאו לאסון כבד. לעומת כל אותן כתבות, מתפרסמת אחת שונה בתכלית: בגיליון יום כיפור תש"מ-1979 פורסם ראיון עם האלוף במיל' דן טולקובסקי שמתח ביקורת על ההתעסקות החוזרת והנשנית בטעויות שנעשו באותה מלחמה: "עמים נורמליים היו הופכים את המסירות וההקרבה של מלחמת יום הכיפורים לאגדות לאלף שנה ומחנכים עליהן דורות – ואילו אנו שקענו בפסיכוזה של הלקאה עצמית ותיסכול".
ערב יום הכיפורים שנת תשמ"ב-1981 נרצח נשיא מצרים אנואר סאדאת, שחתם על הסכם שלום עם מדינת ישראל וזכה בפרס נובל לשלום. בין הידיעות על המתרחש במצרים למשמע הירצחו, מופיעה ידיעה על כך שנבון ובגין, המעוניינים להשתתף בהלוויה, עומדים בפני בעיה: זו תיערך בשבת, ולכן יהיה עליהם ללכת ברגל - מה שמהווה בעיה ביטחונית.
כפי שכבר ניתן להבחין, חלק ניכר מהסוגיות שמעסיקות אותנו היום - צצו כבר לפני שנים. בשנות ה-80 האנטישמיות בצרפת כבר היתה במגמת עלייה, ותפילות היהודים במגמת ירידה: יהודים צרפתים סיפרו לכתבי מעריב כי הם אינם מתכוונים להגיע אל בתי הכנסת ולהשתתף בתפילת יום הכיפורים בגלל החשש מגילויים אנטישמיים כלפיהם.
ואם כבר מדברים על חוויות מיום כיפור בניכר, הנה סיפורם של שניים, שחולקים את זיכרונותיהם עם קוראי מעריב.
שנת תשמ"ה - 1985. דוד, תושב מעברה בצפון הארץ שעלה מעיראק, מספר: "חכם אליהו השוחט בודק וממשש כל עוף במהירות, כשסכינו מוחזק בשיניים ופוסק - זו טובה לשחיטה וזה לא כשר לאכילה. איש לא היה מצטער כשתרנגול שלו לא נמצא ראוי לשחיטה, מפני שזה סימן כי בעליו כבר נכתב לחיים טובים לאורך השנה שבאה עליו לטובה. היו מקרים שהתרנגול, מרוב בהלה, מת לפני שהשוחט מקפל לאחור את כנפיו. היה זה סימן ברור שבעליו נדון למיתה, אך ברגע האחרון הומתק דינו בבית המשפט של מעלה".
הסיפור השני הוא של דב לוין, ששרד את השואה. שנת תשמ"ד-1984. "לא נהפכנו למאמינים אחרי המלחמה. אולי ההיפך, אבל בית הכנסת ביום כיפור היה כל העולם היהודי מרוכז במקום אחד, ביום אחד. בית הכנסת נהפך להיות סמל ליהדות כולה. יום כיפור נהפך להיות הבית שלנו. לא היו לנו בתים אחרים, לא היה כלום. שנים ביער, וכל אחד צמא היה סוף סוף לפינה אינטימית. ובאתי ומצאתי אותה בבית הכנסת. ואז כשנשמעו השורות 'סלח לנו מחל לנו כפר לנו' נזכרתי בתוקפה שלא רציתי ללכת לבית הכנסת, ומשהו בלב נצבט".
ובשנת 1987 חוזר אפרים סידון אל תפילת הווידוי שנקראת ביום הכיפורים, ועושה חשבון נפש למנהיגינו:
"עווינו? – מדובר אולי בטעויות אנוש, כל אחד מבין.
פשענו? – בסדר אבל אנחנו מודיעים לכם שזה לא היה נעים.
צררנו? – O.K, אבל התחשבנו קצת בתנאים.
הקשינו עורף? – בסדר, אבל צעקנו שמדובר על עקרונות.
רשענו? – וזה רק החצי ממה שמגיע להם.
שיחתנו? – רק מי שלא עושה כלום לא עושה שחיתויות.
תיעבנו? – ובצדק. במחנה השני כולם חיות.
תעינו? – לא אנחנו. אנחנו תמיד בדרך הנכונה.
תעתענו? – אחרי הכל אנחנו בני אדם ולא מכונה.
כך שבאופן טבעי ובשיא הנימוס, נא לרשום בחשבון הנפש שלנו – פלוס".
הגיליון של העשור זה נפתח בידיעה חדשנית ונרגשת על הלוויין הישראלי הראשון בחלל: "אופק 1 עובד ללא דופי". בהמשך נכתב "על פי פרסומים זרים יעסוק הלוויין הישראלי העתידי, שיחלוף בשמי המזרח התיכון, בצילום ובאיסוף מידע שיועבר לתחנות קליטה על הקרקע". הגיליון של שנת תשנ"ג-1992, עוסק גם הוא בתעשיית התעופה - אבל בהקשר טרגי: בהתרסקות מטוס אל על באמסטרדם יום לפני ערב יום הכיפורים נהרגו מאות בני אדם.
בשנת תשנ"ח-1997 פורסם בגליון החג של מעריב פרויקט "יום בחיים", שבו מספר כותבים מספרים על יום בחייהם, בהם נתן יונתן, אמנון דנקנר, יצחק שמיר, סמי מיכאל, מיכל ינאי, דנה מודן, שירז טל ותום אבני.
נתן יונתן סיפר על הלילה בו נהרג בנו: "יום הכיפורים שנת 79 חל בשבת. ליל השבת כינס את הקיבות לאסיפה של מועד. ממעמקים תעורר הצורך להתייחד בשעה של חשבון נפש, בה יחיד ועדה מתחברים בגורל אחד, גורל אנוש. כמעט באקראי נזכרתי במשהו שהדחקתי, משום מה – שלמחרת חל יום הולדתי ה-50, וזאת לחשתי באוזנו של ידיד שישב לידי. אותו לילה בחצות הופיעו חברים לברך אותי ברכת יום הולדת. בשעה מאוחרת בלילה עזב אחרון הידידים. לא ידעתי מה מכין לי, רעול פנים, הזמן.
"אינני זוכר, גם אינני מבין, עד היום, מה דחף אותי באותן שעות של צהריים לקחת מכונית ולצאת לשוטט בשדות העמק. שעה ארוכה נסעתי, כאילו הייתי רדוף על ידי משהו. פתחתי את כפתור המקלט וממנו נשמע קולו של קריין הבי. בי. סי, שהודיע כי בדרום החלו קרבות בין מצרים לישראל. עצרתי והוספתי להקשיב, וחרדה נוראה חלחלה בי. ידעתי שליאור, בני, מפקד על מחלקת טנקים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. לימים כשקיבלתי את שעונו, שהדם היבש כיסה אותו, ראיתי שנעצר בארבע ועשר דקות אחר הצהריים. כך גם העידו חבריו שניסו להחיותו".
במקביל התפרסם מאמרו של חבר הכנסת לשעבר חנן פורת שסיפר על השקט ששרר בסביבתו כשפרצה המלחמה. "אצלנו היה שקט. התפללנו מוסף ונעילה. היה מתח מסוים באווירה מאחורי כבר התחילו אנשים מיחידות מובחרות לצאת. אני התפללתי, לא ידעתי דבר. באותם רגעים היינו כאילו בעולם אחר.
"כשעם ישראל הזדעזע מהאזעקה היינו שרויים בעיצומה של תפילת מוסף שבה נאמר: 'ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין' ובהמשך נכתב: 'מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בחרב'". בדיעבד היתה לתפילה הזו הרבה אקטואליה. באותו רגע לא היינו מודעים לה".
האינתיפדה השנייה בעיצומה. יום ראשון, ערב יום הכיפורים שנת תשס"ד-2003. ישראל מתעוררת לבוקר נוסף של יגון, לאחר שבצהרי השבת מחבלת מתאבדת פוצצה עצמה במסעדת "מקסים" בחיפה. שנה לאחר מכן, שנת תשס"ה-2004, שוב גיליון החג מתכסה בשכול: הפעם זה פיגוע במוצב צה"ל שגובה את חייהם של שלושה חיילים.
תשס"ג-2002, שנתיים אחורה, גיליון יום כיפור מסכם שנה של אינתיפאדה ומנסה להבין "מה עשתה לנו שנת הפחד?" במסגרת הפרויקט, שסיכם שנה של פיגועים, כתבת השבועון הגרמני די צייט בישראל, גיזלה דאקס, כתבה מאמר על הפחד הישראלי לצפות בשידורי החדשות.
"כאשר ביקשתי, לפני כמה כמה שבועות, מהאיש במכון הכושר לעבור לערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, הגיב תחילה באופן מוזר. אחר כך הגיב באירוניה 'עכשיו את יכולה להתבונן בכל המתים בארץ'. נראה היה שלא ממש הצליח להבין שבאמת רציתי לראות טלוויזיה. שנה של אינתיפדה הפכה את הישראלים, שהיו ידועים עד כה כצמאי האזנה לחדשות, לשבעי מידע לגבי המצב".
היו מי שברחו מהמציאות באותה תקופה, ובמאמר אחר מדבר יונתן גפן על בריחה שונה. בשנת תשס"ח-2007 הוא כתב: "כמי שמאמין במגע ובקשר האנושי, וזה מסכם בערך את כל האמונה הדתית שלי, קשה לי לראות אנשים שמכורים לנייד שלהם. אני מכיר כמה אנשים שלא תתפוס אותם כשהם לא משוחחים או מקלידים איזה הגיג על המכשיר שלהם.
"אחד מהם, אם יורשה לי, הוא בני הבכור א,' שאין לי ספק שהוא דווקא די מחבב אותי. אנחנו נפגשים לפעמים בארבע עיניים. הילד המזמר מזמין לנו אספרסו ומיד מתחבר למכשיר המשוכלל שלו, שעוביו כקלף מהדור הרביעי, ומתחיל לדבר עם ידידיו ומפיקיו ברחבי העולם. השיחות והצלצולים נקטעים רק כשאנחנו משלמים והילד אומר, 'היה כיף להיות איתך אבויה' 'כן' אני מחבק אותו, 'גם איתכם'".
"יש לי עוד כמה חברים וחברות מכורים ומכורות לנייד הקטן שלהם. אנחנו נפגשים ושיחת הנפש שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן נקטעת שוב ושוב בצלצולים ובחיוגים של המכורים המסכנים (שחלקם עוד מעזים להגיד לי שאני חייב להפסיק לעשן.(! גם כשהנייד נח לרגע, הוא מתקרר על שולחן הקפה שבינינו כאילו להגיד לי: "אתה לא האופציה היחידה לדיבורים פה, אה."? כמה שנים אחר כך יופיע האייפון.
לצד המאמר של גפן, הופיע טור דעה של קובי אריאלי, המגן בחירוף נפש על מנהג הכפרות: "כבר אלף שנה שיהודים טובים מסבבים אותו מעל ראשיהם בערב יום כיפור כשלבם נתון לעוונותיהם ועיניהם נתונות למפתח עכוזו, מפני הלשלשת; כבר 30 שנה כמעט מאז עשה ממנו אחד, אלי עמיר, קריירה ספרותית מפוארת, וכבר כמה שנים טובות שהוא עולה לראש הכותרות בין כסה לעשור ובין אגודת צער בעלי חיים ללשכותיהם של רבנים. המנהג הזה, שמותר להודות שהוא לא משהו, ימשיך ויינקט עוד אלף שנה נוספות, מן הסיבה הפשוטה שמנהג בן אלף שנה לא מתבטל סתם כך, בגלל עסקנות.
"נו, באמת. הרי לא מדובר בפיטום אווזים או בטיפוח עגלי חלב. תרנגול דרכו לילך לשחיטה והסיבוב הקטן בדרך לא ממש פוגע במוסריותו של העולם. לעומת זאת, מתנגדי המנהג יכולים להתנחם במינוריות שבה הגיבו החרדים להתקפה נגד המנהג ובעובדה שרוב הדתיים מסובבים את כפרותיהם בכסף ולא בתרנגולים. אחרי הכל, מה זה באמת משנה אם זה התרנגול ילך למיתה או זה הכסף ילך לצדקה. העיקר, כמובן, שאנחנו ניכנס ונלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".
רוביק רוזנטל מתייחס גם הוא לאחד מסמלי החג אך משנה אותו מעט. הוא כותב גרסה משלו לפסוקים מתוך התפילה "על חטא שחטאנו לפניך", נקרא לה "חשבון הנפש של דוברי העברית":
"על חטא שחטאנו לפניך בדברים בטלים
ועל חטא שחטאנו לפניך במילים ריקות
כי כאילו אתה כזה קול ומגניב
יענו במרומים מלאכים וכאלה
איזה ואללה אתה, כאילו דה כאילו מה
איזה קטע שיואו שחבל על הזמן
ועל כולם אלוה סליחות
סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו".
וגם בעשור זה כמו הקודמים, וכמו הבאים, מופיע איזכור למלחמה ההיא. העיתונאי אורי דן שליווה את אריאל שרון בתקופת מלחמת יום כיפור פרסם מעין יומן מסע בשנת תשס"ד-2003: "'מה יהיה?' אני שואל את אריאל שרון בחמש השעות לאחר שפרצה המלחמה, במוצאי יום כיפור. הוא התכוון לענות, אך מכשיר הטלפון שהיה מונח על הכסא שלצדו שוב צלצל. 'תאכל', אמר לי אריק לפני שהרים את השפופרת, והצביע על הגבינות שהיו מונחות באי סדר מעורר תיאבון על מגש העץ העגול במטבחה של משפחת שרון בבאר שבע.
"לילי מגיחה מגיחה מהמטבח ושואלת אם אנחנו רוצים שהיא תגיש משהו לאכול. 'די לנו בגבינות האלה', משיב זאב'לה. לילי נועצת מבט ארוך ואוהב באריק לפני שהיא הולכת שוב לחדרה. אפשר לחוש באוויר את דאגתה אליו. היא הרי ידעה עוד מימי פעולות התגמול, עת שירתה כחיילת במטה חטיבת הצנחנים שעליה פיקד אריק, שבעלה יהיה שוב בקו החזית הראשון. דומה היה שאילו יכלה להכריח אותו לקחת אותה עמו לחזית, לתוך הנגמ"ש או לתוך הטנק – היתה עושה זאת מיד".
ט' בתשרי תשס"ו-2005 הוא ערב יום הכיפורים האחרון של אריאל שרון כראש ממשלה, לאחר מספר חודשים לקה באירוע מוחי ושקע בתרדמת.
העשור השביעי נפתח בחשבון הנפש של הפוליטיקה הישראלית. ערב יום כיפור תש"ע-2009 דווח כי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט יושב על ספסל הנאשמים בשל מעורבות בפרשות שחיתות.
באותה שנה מתפרסמת גם הידיעה הבאה: "אחרי שמימן את הפרויקט הגדול בעולם להנצחת ניצולי השואה, מתגייס סטיבן ספילברג לתיעוד חוויותיהם הקשות של חיילי צה"ל שנפלו בשבי במהלך מלחמות ישראל. העדויות הראשונות בפרויקט השאפתני, שנאספו בשיתוף ארגון נט"ל, מובאות כאן לראשונה כהווייתן".
ומכוכב אמריקאי אחד לאחר: בגיליון החג של שנת תשע"ב-2011 הכותרת הראשית של העיתון חולקת כבוד אחרון למייסד אפל סטיב ג'ובס.
באותה שנה גם מציינים 30 שנה לפטירתו של שר הביטחון לשעבר, משה דיין, מי שכיהן בימי מלחמת יום הכיפורים. לציון התאריך מודפס גיליון מיוחד על פעילותו. הגיליון סוקר את חייו המקצועיים והאישיים, בתקופה שלפני המלחמה ולאחריה.
הגיליון מאפשר הצצה נוספת למנהיגינו בעבר: לראשונה הותר לפרסום נאום של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שאותו נשא לאחר 'מבצע קדש'. בדבריו סיפר ראש הממשלה הראשון על התחושות שמאחורי הקלעים של המבצע, על הלחצים, ועל חזונו לעתיד המדינה. הנאום היה סגור לתקשורת וסווג כסודי ביותר.
הדברים שאמר אז דומים להפליא למצבה של ישראל היום בסוגיה האיראנית. "כל עם מזדעזע כשהוא מרגיש באפשרות או בסכנה של מלחמת עולם חדשה והפחד הוא מוצדק כי יודעים מה עלולה לחולל הפצצה המימנית. אין זה אומר שלמען הידידות עם אמריקה אני חייב לקבל כל מה שעושה ואומרת אמריקה".
בגיליון של אותה שנה פורסם פרויקט "החטא הראשון שלי" שבו ידוענים כתבו על הפעם הראשונה בה חטאו. הקומיקאי אורי גוטליב סיפר כיצד הפך לגנב ומתוודה על שעישן סמים בשירותו הצבאי.
"כשהייתי בכיתה א' מצאתי ברחוב מדליון יוקרתי מאבן ירוקה. והייתי ילד כזה טוב שהחלטתי לתת אותו לאמא שלי במתנה. אחרי ארבע שנים, כששמתי לב שהיא לא עונדת אותו ושהוא שוכב לו משועמם במגירת התכשיטים, גנבתי אותו מאמא שלי והענקתי אותו במתנה לחברה החדשה שלי.
"זה היה בכיתה ה', והיא הייתה די בוגרת לגיל שלה - ישר רצתה להחזיק ידיים ולהתנשק, אבל אני לא הסכמתי. החטא הוא שגנבתי מאמא שלי את המתנה שאני נתתי לה. עד היום לא התוודיתי בפניה מהבושה. זו הפעם הראשונה שאני מתוודה, ויכול להיות שהיא תגלה את זה דרך העיתון. אבל אני גם כועס עליה, כי הייתי ילד קטן שהביא לה מתנה והיא לא השתמשה בה. "בכללי אני אדם הגון וישר, למרות שבצבא ישבתי בכלא חצי שנה כי תפסו אותי בלהקה צבאית מעשן סמים. הורידו לי שליש על התנהגות טובה, אבל אני לא מחשיב את זה כחטא. ביום כיפור אני צם, לא בשביל לכפר על חטאי אלא בשביל חשבון הנפש".
ועוד כותרת אחת לעשור זה: ט' בתשרי תשע"ד, 13 בספטמבר 2013 - אתמול הותרו לפרסום העדויות של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר בפני ועדת אגרנט, שחקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים. "לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל", אמרה והוסיפה: "חשבנו שהיערכות הסורים והמצרים היא מחשש שאנו נתקוף אותם".
(עיצוב גרפי: יעל אורן)
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
