הרב חיים סבתו מתאם כוונות מחדש
האמונה שהתחזקה, הכאב שהעניק את הכוח להקים ישיבה והתגובות העזות מלוחמים שעד אז שתקו. לרגל הוצאתו המחודשת של הספר "תיאום כוונות", חוזר הרב חיים סבתו ארבעה עשורים אחורה, אל מלחמת יום הכיפורים שלו
אלא שהפעם לא מדובר בראיון רגיל, אלא בכזה הנערך בדיוק ארבעים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. לפני 15 שנה יצא לאור הספר "תיאום כוונות", שבו גולל סבתו את זיכרונותיו מהמלחמה, כטנקיסט צעיר ברמת הגולן. היום, ארבעה עשורים לאחר המלחמה ההיא, יוצא הספר במהדורה חדשה (בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), בתוספת פתח דבר אישי ונוגע ללב. סבתו מספר שם על התגובות הנרגשות שקיבל לאחר שהספר יצא לאור, על הרגע שבו החליט לכתוב את הספר ועל תהליך הכתיבה. גם תוספת קטנה לעלילה מופיעה שם — פסקה קצרה ומרגשת המתארת רגע מלא עוצמה בשיאה של המלחמה.
מה הוביל אותך לכתיבת "תיאום כוונות", 25 שנה אחרי ששבת ממנה?
"כשאני חושב על כך עכשיו, התהליך היה מרתק ומיוחד מאוד. מראות המלחמה, קולות הנפץ והקריאות של המט"ק צועק 'אש, אש, נפצעתי'; הריח של הפיח, אפילו הפצפוצים של עלי האקליפטוסים מתחת לרגליים — כל אלה היו חוזרים אליי יום–יום, לילה–לילה, במשך שנים רבות. ולא רק אליי, אלא לכל החבורה שלחמה יחד איתי בימים הראשונים של המלחמה. ברגע שראינו אחד את השני, היינו מדברים רק על המלחמה. שום דבר אחר. החוויה הייתה כל כך עזה וכל כך חזקה, שהיא ממש חיה בי וליוותה אותי יום–יום. ברגע אחד הכל פרץ החוצה — ואז החלטתי להתיישב ולכתוב את הספר. כתבתי אותו ממש בהינף אחד".
ספר על תהליך הכתיבה.
"בזמן שכתבתי דמיינתי שאני נכנס לתוך הטנק, חובש את הקסדה, שורך את הסרבל וחוזר לימים ההם. אני חושב, בעצם יודע, שהצלחתי להעתיק את החוויה שהייתה לי אז. הצלחתי לשחזר את הרגעים באופן מדויק, לשחזר אפילו את המחשבות שהיו לי ברגע כזה או אחר. החוויות של המלחמה היו ונותרו עזות מאוד אצלי בזיכרון, לא קהו עם השנים. לא רק החוויות הממשיות, אלא גם החוויות הפנימיות: רגעים של אמונה, של קרבת אלוהים, של אומץ ושל חברות".
שיתפת את הקרובים אליך במהלך הכתיבה?
"את אשתי בעיקר, וגם את האנשים שלחמו יחד איתי, שמוזכרים בספר. התייעצתי עם חבריי לטנק, אבל לא התחשבתי בדעתם. החלטתי לכתוב מה שאני הרגשתי". הרב סבתו מבהיר שהדמויות בספר אמיתיות, וגם שמותיהם של חבריו לטנק לא שונו — מלבד אחד, גידי מפקד הטנק, ששמו האמיתי הוא דב. סבתו החליט לשנות את שמו, כדי למנוע בלבול בינו לבין דב אינדיג ז"ל, חברו הטוב של סבתו אשר דמותו מלווה את הספר לאורכו.
עד לכתיבת הספר, האנשים הקרובים אליך הכירו את הסיפורים מהמלחמה?
"במשך כל השנים שיתפתי בעיקר את מי שלחם יחד איתי", הוא אומר, "כל הזמן ליווה אותנו החשש שמי שלא היה שם לא יאמין. צריך להבין שמדובר ברגשות עזים מאוד, בחוויות חזקות. בימים הראשונים ממש הרגשת שמדינת ישראל בסכנה. הרגשת שהטנקים הסורים שועטים בעשרות ובמאות לכיוון הכינרת. הרגשת שאתה האחרון להגן על המדינה. אתה רואה את החברים שלך נופלים מימין ומשמאל, וכל זה רק כמה שעות אחרי שהיית בישיבה, בתפילת יום הכיפורים, בשקט ובקדושה. הפער בין הדברים היה כל כך חזק, שבכל רגע ורגע חשת אותו. זו חוויה אינטנסיבית ועזה, ולכן אנשים חשבו שכשנספר אותה לאחרים זה ייראה מוזר; שלא יאמינו שכך לחמנו. לכן רבים בחרו פשוט לשתוק. תמיד חשבו שיאמרו 'אתה מפריז, אתה מגזים'. אני זוכר שאפילו באמצע המלחמה, כשירדתי למחנה יפתח לחפש טנק אחר אחרי שהטנק שלנו נפגע, אף אחד לא האמין למה שאמרתי. אנשים סימנו אחד לשני 'הוא בהלם, הוא מגזים'. זאת הסיבה שלא דיברנו. כמעט אף אחד מאיתנו. רק כשהיינו נפגשים בינינו".
לאורך הספר חוזרת ונזכרת דמותו של דב אינדיג הי"ד, חבר ילדות של סבתו. דב מוכר לציבור הרחב גם מהספר "מכתבים לטליה", שמביא את התכתבותם של דב, חייל בישיבת הסדר, ושל טליה, נערה מקיבוץ חילוני. האישיות המיוחדת של דב עולה מבין דפיו של "מכתבים לטליה", כמו גם בתיאורים הרגישים של סבתו ב"תיאום כוונות".
דמותו של דב אינדיג מלווה את הספר, שגם מוקדש לו. ספר קצת עליו.
"דב היה בחור מיוחד מאוד. הכרנו בבית הספר היסודי והיינו בקשר עד המלחמה. לא היינו חברים קרובים במובן שהיינו יחד כל הזמן, אבל הוא היה אישיות מרתקת. כשהיינו הולכים לבית הספר, תלמוד תורה בבית וגן, הוא היה יכול לדבר איתי על היסטוריה, על פילוסופיה, על בעיה במתמטיקה, על פוליטיקה או על מחשבת ישראל. הכל עניין אותו. הוא היה בחור פתוח, מאוד רגיש. נפש תמימה וטהורה".
"תמיד היינו באותו טנק באימונים, אבל כשהגענו ליחידת מחסני החירום, הלחץ היה נורא. כל מי שהגיע צורף לאיזה טנק והפרידו אותנו. מאז לא ראיתי אותו. לכן היה לי מאוד קשה לספר למשפחה שלו שאני לא יודע מה קרה לו".
סיפרת בעבר שאחרי המלחמה כמעט שלא היית בקשר עם המשפחה שלו. למה?
"נכון, בהתחלה היה לי מאוד קשה ליצור קשר עם המשפחה. ביקור אצל המשפחות השכולות היה מאוד קשה, ולא רק לי. חזרנו עם חוויות מאוד עזות, ולא היה לנו הכוח לפגוש במשפחות של החברים שאיבדו. בדיעבד, אחרי שנים, הצטערתי על כך".
אתה מתגעגע אליו?
"תראי, החיים נמשכים. אפשר לומר שאני מתגעגע בעיקר לסוג הדמות שהוא ייצג; דמות אדם אנושי וטהור, תמים ויחד עם זאת מאוד חכם. היה בו שילוב נדיר של אהבת הארץ, האדם, התורה והמדע. דב היה מאוד דתי, מאוד משכיל ומאוד פתוח".
בהקדמה החדשה לספר, כותב סבתו על כמה מהתגובות הנרגשות שקיבל לאחר שהספר יצא. הוא מספר על הלום קרב שמשוכנע שהספר נכתב עליו, למרות שהוא לחם בתעלה שבסיני ואילו סבתו מתאר את הלחימה ברמת הגולן; על פצוע מלחמה שקרא את הספר בלילה אחד, מחפש שם תשובות לשאלות שרודפות אותו במשך שנים. התיאורים הללו הם רק טיפה בים של תגובות שקיבל סבתו מאז צאתו של הספר לאור.
"התגובות הסוערות היו בעיקר של מי שהיה שם, במלחמה", הוא אומר. "אנשים הרגישו שמישהו סיפר אותם, את הסיפור שלהם. עד אז, הייתה הרגשה שאף אחד לא יבין לעולם מה חווינו".
"במשך כל השנים סיפרו את הדברים מהזווית הצבאית, מנקודת מבטם של המפקדים. אבל חוץ מזה, כמעט שלא יצאו ספרים על המלחמה. כשהספר יצא, אנשים חיבקו אותי, טילפנו אליי, פרצו בבכי — קיבלתי תגובות מאוד עזות מבחינה רגשית".
הוא מספר גם על תגובות מסוג אחר, של מפקדים ולוחמים צעירים. "הם חיים את ההוויה הזו עכשיו, וגם התגובות מהם מרגשות מאוד".
מאז ש"תיאום כוונות" יצא, פורסמו לא מעט ספרים שמספרים על מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט אישית, כאילו הסכר נפרץ. אתה קורא ספרים אחרים על המלחמה?
"מאוד קשה לי לקרוא על מלחמת יום כיפור. אני קורא, אבל מעט. החוויה של יום הכיפורים היא קשה".
אזכור שמה של מלחמת יום הכיפורים נעשה לא פעם בהקשר ביקורתי מאוד, ומלווה בפירוט הטעויות המודיעיניות, המדיניות והצבאיות שליוו את המלחמה. מילים כמו "שבר", "הלם" ו"מחדל" מופיעות כמעט בכל ספר או מאמר שעוסקים בחורף 1973.
בספרו של סבתו לא תמצאו נימה ביקורתית, וכמעט שלא תזהו רגשות כמו כעס או תסכול. "הספר לא עוסק בביקורת, כי זו לא המטרה שלו", הוא אומר. "הספר בא לתאר מה שהרגשתי אז, בזמן המלחמה. ואז לא הרגשתי את הביקורת. הרגשתי את הכאב, את הצער, את ההלם וגם את האומץ, האמונה והתפילה".
ובכל זאת, יש קטע אחד בספר שבו אתה כן מביע רגש של כעס. אתה מספר על מח"ט שדיבר עם הפלוגה שלך כמה חודשים לפני המלחמה, זחוח כולו, ואמר: "אתם דואגים, חבר'ה? אל תדאגו, יש מי שיודע. יש על מי לסמוך".
"אני זוכר היטב את הפרק שבו אני מספר על הזחיחות בתעלה. כי גם אז, כשהייתי שם, הרגיזה אותי ההתנהלות הזו. אבל באופן כללי, הספר לא כתוב בנימה של כעס. גם בדיעבד, לא הרגשתי כעס. הרגשתי כאב. זה כנראה בגלל האופי שלי".
האופי המיוחד של הרב סבתו שב ועולה במהלך הראיון. גם מי שמכיר אותו באופן שטחי בלבד, לא יכול לפספס את הרוגע שהוא מקרין, את הזיק האופטימי בעיניים. גם כשהוא מדבר על הרגעים הקשים ביותר הוא משדר אמונה והסתכלות חיובית על העולם. אפילו כשהוא מדבר על השינוי שחל בו בעקבות המלחמה, הוא מדגיש את הדברים הטובים שהצליח לקחת מתוך החוויות העוצמתיות בשדה הקרב.
האם המלחמה שינתה אותך?
"כן, בהחלט. הייתי ילד מאוד שמח, תמים, תמיד היה לי טוב. אחרי המלחמה, נמסך במבט שלי חוט של עצב. אני לא חושב שהאופי שלי השתנה באופן מהותי, משהו בי נהיה קצת עצוב. אבל מה שהשתנה בעיקר, הוא החוויות העמוקות של התפילה. מאז ומעולם הייתי מתפלל, מאז שהייתי ילד בן חמש או שש. אני זוכר את עצמי כילד ביום הכיפורים, כשהייתי צריך לעלות הביתה לאכול משהו. כל הזמן הייתי מסתכל בסידור, אומר לעצמי: 'אני אפסיד את התפילה הזאת? אני לא עולה'. כל פעם דחיתי את הרגע שבו אצטרך לצאת מהתפילה. אבל למרות שתמיד אהבתי להתפלל, עד המלחמה לא התפללתי כמו בפעם שבה המט"ק צעק לי 'חייל, יורים עלינו, תתפלל' — אז הרגשתי שאין חוט של חציצה ביני לבין התפילה. זו הייתה לי חוויה עזה מאוד של תפילה, שמלווה אותי כל החיים".
"הדבר השני שהשתנה בי הוא היחס לעם ישראל. מאז המלחמה, אני לא יכול לומר דבר רע על איש מישראל. במלחמה ראיתי בחור חבוש כובע טנקיסטים. אני שואל אותו 'מאיפה אתה?' והוא עונה לי שהוא בן 20, מאופקים. 'מה אתה עושה פה?' והוא עונה: 'כבר נשרפו לי שלושה טנקים, אני מחפש טנק רביעי לעלות עליו'. אני זוכר שאמרתי אז לעצמי, אפילו כתבתי את זה — בעוד שלושים שנה הוא יסתובב בבאר שבע, מובטל. מי יסתכל עליו בכלל? מי יידע שהאיש הזה הציל את מדינת ישראל? ומאז, היחס שלי לאנשים השתנה. ראיתי את האומץ, את הכוח, את הרוח שהייתה בחיילים. זה מאוד השפיע עליי, על היחס שלי לכלל עם ישראל".
"הדבר השלישי שהתחזק אצלי בעקבות המלחמה הוא האמונה. האמונה, ובעקבותיה התחושה של קרבת אלוקים, היא זו שנתנה לי כוח להקים ישיבה, ללמד בישיבה. הכל מתוך הכוח הגדול של האמונה שקיבלתי אז. במלחמה ראיתי את הכוח הגדול שהיה לקבוצה שלנו, של בני הישיבות. ראיתי את האמונה שהייתה לנו, את הרוח, את החינוך שהחברים סביבי קיבלו. זה נתן לי הרבה עידוד לעסוק בחינוך".
והאופטימיות הזו נשארה אחרי כל כך הרבה שנים של עיסוק בחינוך?
"כן. אני תמיד אופטימי. אופטימי, אבל עם חוט של עצבות".
אתה כותב בספר: "העולם לא יהיה עוד בעיניי מה שהיה קודם". למה הכוונה?
"אחרי המלחמה, הפרופורציות משתנות. אתה עומד ברגע שבו ניצבים לפניך החיים מול המוות, באותו רגע משתנה כל התפיסה של מה חשוב בחיים, מה עיקר ומה טפל. הרבה דברים קטנים, ריבים והתקטננויות, שאולי העסיקו אותנו לפני כן, מאבדים פתאים את החשיבות שלהם. כשאתה רואה את החברים שלך, בני ה–18, מוטלים לצדך מתים — כל המושג של 'חיים' משתנה".
איך חוזרים לשגרה אחרי החוויות הדרמטיות שאתה מתאר?
"אני חושב, בדיעבד, שהעובדה שהיינו מגוייסים שישה חודשים אחרי המלחמה היא זו שהצילה אותנו. אילו היינו חוזרים מייד לחיים אזרחיים, הפער וההלם היו גדולים מדי. עם תום הקרבות נשארתי מגויס עם קבוצה שבה כולם הגיעו מהמלחמה. חיינו יחד במוצב, ולאט–לאט פרקנו מעלינו את החוויות. אני חושב שזה מאוד עזר לנו. ובסופו של דבר — כוח החיים חזק. יש לאדם כוחות טבעיים שדוחפים אותו לחיות, לחזור לשגרה".
אבל לא כולם הצליחו לחזור לשגרה. אתה מתאר בספר גם לוחמים ששקעו לייאוש מר, שלא לומר דיכאון.
"אפשר לנתב חוויות כאלה לשני כיוונים. אפשר להיכנס לנתיב של ייאוש, אבל אני החלטתי לנתב את החוויות לכיוון של עשייה, של יצירה, כתיבה וחינוך. אנרגיה של כאב היא כוח. אתה מחליט לאן להוביל אותו, כל אחד לפי האישיות שלו. הכאב יכול להפוך לשיתוק, והוא יכול להפוך למנוף".
למרות שמאחוריו הספק של ארבעה ספרי פרוזה, שזכו כולם להערכת הביקורת כמו גם להצלחה מסחרית לא קטנה, ולמרות ששמו כסופר מוכר לאוהבי ספר מכל הגילאים והמגזרים, נראה שסבתו עדיין מסויג מעט מתיוגו כסופר פופולרי. על "תיאום כוונות" זכה בפרס ספיר, ולפני כארבע שנים זכה בפרס ניומן הוותיק מטעם אוניברסיטת בר–אילן, פרס שהוענק בעבר לסופרים כדויד גרוסמן. א.ב יהושע, חיים גורי וגם לש"י עגנון — ששמו עוד יוזכר בהמשך. אבל למרות ההכרה הציבורית, הוא מבקש להדגיש: "אני איש בית המדרש, העולם התורני הוא זה שעיצב את חיי, ופחות עולם הספרות". בראיון קודם סיפר שהושפע מסופרים ומחזאים כמו צ'כוב ומולייר. הפעם הוא מתחמק כשהוא נשאל על סופרים גדולים שהשפיעו עליו. "זה לא יהיה הוגן אם אפרט עכשיו שמות, זה ייראה כאילו אני איש תרבות גדול", הוא אומר, "בעצם, העולם שלי הוא בעיקר עולמם של הרמב"ם, הרי"ף ורש"י. מה שהשפיע רבות על הכתיבה שלי הם הפיוטים, המדרשים והתפילות".
על פניו, נראה שיש פער גדול בין העולם של לימוד התורה והישיבה, ובין היותך סופר פופולרי למדי. איך הדברים מתחברים?
"אני ממשיל את זה למי ששואב מים מבאר או ממעיין. כשאני מחנך או מכין הרצאה, אני שואב מבור; ממים קיימים. כשאני כותב יצירה אמנותית, אני שואב מתוך מעיין; מתוך נביעה פנימית. לא מדובר בשני אנשים שונים — אני אותו אדם במשפחה, בחינוך ובספרות. אין לי דמות כפולה. אבל הכתיבה מגיעה אצלי מתוך מקום אחר, מקום של השראה".
אתה כותב מגיל צעיר?
"לא. תמיד הייתי רגיש לנקודות קטנות, לפרטים קטנים, לאנשים בשוליים. ראיתי דברים שאנשים אחרים לא הבחינו בהם. כשהייתי ילד, אני זוכר שהייתי רואה ניצולי שואה הולכים עם תיק ומדמיין לעצמי מה יש להם בתוך התיק, מה הם חושבים, איפה הם היו לפני עשר שנים. תמיד הייתה לי רגישות של סופר, אבל בפועל התחלתי לכתוב רק בגיל שלושים בערך".
את ספרך הראשון, "אמת מארץ תצמח", פרסמת כשהיית בן 50 כמעט. האם התלבטת לפני הפרסום?
"מאוד. זו הייתה החלטה קשה. האמת היא שלא העליתי על דעתי לפרסם ספר, הדברים התגלגלו. בכל שנה הייתי מפרסם בעיתון 'הצופה' סיפור בראש השנה ובפסח. מאוד אהבתי את זה, כי את 'הצופה' קראה אז אליטה של רבנים, אנשי רוח ואקדמיה — ואהבתי לשמוע את התגובות המעניינות שלהם. בעקבות הפרסום, תלמיד המחזור הראשון שלי הפנה את הסיפורים לעורך 'ידיעות ספרים' (יהודה מלצר, ש"ק), שביקש לפרסם את הדברים".
ונענית ברצון?
"היססתי מאוד. צריך לזכור שאז היה פער גדול מאוד בין עולם הספרות לעולם התורה. תהום פעורה בין שני העולמות. זו הייתה החלטה קשה, והבנתי שיש לה מחיר — אבל החלטתי לפרסם, ואני לא מצטער".
מה הכריע את הכף?
"הרגשתי שיש מיתר בנפש שרק הספרות יכולה לנגן עליו. שאלתי את עצמי — איך יכול להיות שכל הרבדים של החיים מובעים בספרות, חוץ מהעולם הדתי? מי יכתוב על התפילה, על האמונה, על הישיבה? מי יביע את הרגשות האלה, אם לא אנשים מתוככי בית המדרש?"
ההצלחה של הספרים בקרב הציבור הרחב הפתיעה אותך?
"כן. זו לא הייתה הפתעה מוחלטת, כי כשאני חושב על עצמי — אני יכול לקרוא סיפור על עבד אפרו–אמריקאי ולהזדהות עם הסיפור למרות שהחיים שלו רחוקים מאוד מהעולם שלי. אני חושב שספרות כובשת באמת שלה, בלי קשר להשתייכות המגזרית של הקורא או של הכותב. ובכל זאת, היה יפה מאוד בעיניי שקראו את הספרים שלי בקיבוצים של השומר הצעיר, כמו גם בישיבות חרדיות".
יש בעיניך גבול ברור בין ספרות קודש לחול?
"קשה לי לענות על השאלה הזאת. אצלי בבית, לא הייתי מעמיד את הספרים שלי יחד עם הרמב"ם והש"ס. אבל לפעמים, כשאני קורא פסקאות ב'תיאום כוונות' או ב'בואי הרוח', אני מרגיש רגשות של קדושה. אמר לי מישהו שהוא קורא את 'תיאום כוונות' בין מוסף למנחה ביום כיפור. יש ספרות חול שיש בה גם רגשות של קודש".
אתה קורא היום ספרות יפה?
"לצערי, או לשמחתי, אני שקוע כל היום בעבודה עם תלמידים ובעבודה התורנית שלי, ואין לי כמעט זמן לקרוא ספרים. אבל קראתי, קראתי הרבה".
שפת הכתיבה שלך מיוחדת מאוד, יש מי שכינה אותה "עגנונית".
"זה נכון, אבל לא מדובר בחיקוי זול. הלכתי בדרכו של עגנון והשתמשתי הרבה במקורות היהודיים — אבל זה לא חיקוי ישיר של עגנון, אלא הליכה בדרכו. עגנון הוא גאון ספרותי, ואי אפשר באמת להשוות בינינו — אבל יש הבדל אחד שאני מודע אליו: בדיו שלי, אין את הטיפה המרה של עגנון. בגלל האופי. האופי שלי הוא יותר מאמין, יותר שמח. יש הרבה כאב בסיפורים שלי, והרבה צער. אבל אין מרירות".
מאיפה מגיעים הרעיונות?
"הכל מגיע מהלב. אני לא מחפש את הרעיונות, הם מגיעים אליי. יש לי גם יתרון, והוא שאני לא סופר מקצועי. אני לא חייב לכתוב. אני מלמד תורה, ואם פתאום אני מרגיש שיש לי רעיון שמוכרח לצאת לאור — אני כותב אותו".
אתה עובד כעת על ספר?
"כן. ספר פרוזה. פרק ראשון יופיע ב'מקור ראשון' בסוכות. זה מה שאני יכול לגלות".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני מנסה לשאול את דעתו בענייני דיומא. הרב סבתו לא ממהר לחרוץ דעה בסוגיות אקטואליות, כמו גם להביע את דעתו בענייני ספרות. "זה שכתבתי ארבעה ספרים לא עושה אותי מומחה גדול לספרות", אמר בעבר.
בספריך אתה מתאר את עולמם של היהודים בני עדות המזרח. אתה עצמך נולדת בקהיר. בימים אלה, כששבים ועולים דיבורים על "שד עדתי" ועל אפליה — מה עמדתך בעניין?
"מבחינה אישית, לא עברתי חוויות קשות בתחום הזה. בוודאי שאני מודע לשבר התרבותי שחוו העולים. אין לי ספק שהיו טעויות בקליטה, אני אישית לא חוויתי קיפוח או משבר. אבל אני לא ראיה. אין לי את הכלים לנתח את הנושא". ובכל זאת, הוא נזכר בחוויה מבית הספר היסודי, כשפוטר מוועד הכיתה "כי לא ידעתי מה זה צ'יזבט". גם ב"תיאום כוונות" מתוארת חוויה לא פשוטה של קליטה, כשהגיע עם משפחתו לשיכון העולים שבירושלים: "עוד לא הספקנו להשתעשע ואנו רואים חבורה סובבת אותנו, מצביעה עלינו, וצועקת: ערבים, ערבים" (עמ' 24).
אבל למרות הזיכרונות הנקודתיים, הוא נמנע מלנסח אמירה חד משמעית. "אני לא עוסק בנושא הזה כמעט, באופן מודע", הוא אומר. "אני, בביוגרפיה שלי, הייתי עסוק כל הזמן ביצירה ובעשייה. לא היה לי זמן להתעסק בשאלות האלה".
הזכרת קודם את האמונה הגדולה שלך במפעל ישיבות ההסדר. בכנסת נשמעים בימים אלה קולות אחרים.
"אני חושב שזה מפעל חשוב, שלא במקרה זכה גם בפרס ישראל. הרעיון, למצוא דרך שגם בני ישיבות יוכלו להיות תלמידי חכמים ועם זאת להיות לוחמים לכל דבר — אני חושב שהוא מצוין. תמיד אפשר להתווכח על מספר החודשים הרצוי לשירות, אבל הרעיון עצמו מצוין".
הכתבה המלאה פורסמה במגזין מוצש
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
