חצי רגל בקבר: מסע חסר אמונה לקברי צדיקים
איש היי-טק שחלה בסרטן, חבורת גברים שנוסעת לטבול במקווה באמצע הלילה וצעירות מהמרכז שרק רוצות שידוך הגון. אייל לוי, חילוני למהדרין, יצא לסיבוב בין קברי הצדיקים בצפון בניסיון להבין מה מושך לשם אלפי ישראלים בכל שנה, וחזר עם תשובה
"הייתי מחלק את האנשים שמגיעים לכמה קבוצות", מסביר ד"ר חגי עמיצור, חוקר ארץ ישראל שעוסק בתופעה שנים ארוכות. "יש כאלה שמגיעים במיוחד, להתפלל ולבקש בקשות. קבוצה שנייה היא של אנשים שמגיעים 'על הדרך', כי הם ממילא באיזור. ויש גם אנשים שרואים בביקור מעין טיול אנתרופולוגי, או כמו שאני מכנה זאת - 'קברי וואו'. כשאתה עולה לראש הר דלתון, לקבר רבי יוסי הגלילי, אתה לא יכול שלא להוציא קריאת התפעלות. תצפית של 360 מעלות; חרמון, רמת הגולן, כנרת. הכול מסביב. בלי קשר למה שיש במקום, עצם העלייה לגבעה פתאום גורמת לך להתחבר לטבע, לדברים גדולים ממך".
איך אתה עם הנושא?
"כחוקר, אני מסתכל על התופעה מהצד, אבל אי אפשר שלא להיות מעורב. אחד הולך להילינג, אחר לפסיכיאטר והשלישי לקברי צדיקים. כנראה יש בזה משהו".
נקודת הזינוק היא כמובן קבר רבי שמעון בר יוחאי שבמירון, הג'וקר של קברי הצדיקים. אומרים שבין האתרים היהודים, קברו של רבי שמעון בר יוחאי בפאתי מושב מירון זוכה להכי הרבה ביקורים במהלך השנה, שני רק לכותל.
במירון אין רגע דל. בכל דקה עוצר אוטובוס, מיניבוס עם מזוודות שהגיע היישר מנתב"ג או מכונית עמוסה במאמינים. התפילות מתקיימות מסביב לשעון.
החילוני שבחבורה הרגיש אבוד במתחם שבו כל אחד מוצא פינה ומתבודד עם זכר הצדיק. מקום ענק, בתל אביב כבר היו עושים ממנו קניון גדול או גורד שחקים. האנשים מסביב לא מבינים איך אני לא מתחבר. הם מציעים לי להצטרף, אבל אני מסרב בנימוס. לא מרגיש שייך. עמדתי אבוד, מנסה למצוא פינה שבה ארגיש בנוח.
בסוף הלכתי לדוכן המכירות הקרוב, המקום הראשון שהזכיר לי את המרכז האורבני. "צדיק, מה אתה מחפש? " שואל אותי הברסלב, שארגן את חבילות הנרות בסדר מופתי. "חבילה בארבע, שלוש בעשר. אולי מטפחת לאישה? " ניסיתי להסביר שאני לא בקטע, והברסלב סיפר שהוא או-טו-טו אורז את עצמו וממריא לאומן. הפעם השלושים, בערך, שהוא יהיה שם. "קברי צדיקים, אי אפשר להסביר את ההרגשה", הוא מנסה לרכך את התדהמה שלי, ללא הצלחה.
יאיר קור נראה כמו האיש הכי קרוב אליי באזור. מראה קצת זרוק, כיפה מאולתרת. הוא היה שם עם אלישע דונשי, חבר ילדות, ושניהם חיפשו את בועז, גם הוא מהחבורה, שכבר היה בשלב הבקשות. זיווג טוב, אם אפשר.
"הנה בעל הברכה", הם היו מבסוטים כשאיתרו סוף-סוף את חברם מחוץ לחלקת הקבר. בועז לא הבין על מה המהומה, ומה עושים כאן עיתונאי וצלם.
"אני דתי", הוא ממהר להתגונן. "יש פה מסורת ויותר עניין של קדושה. אני גם מתחבר לדמותו של רבי שמעון, שהיה איש חשוב. יש כאן, למשל, הרבה קברים בסביבה שלא יודעים מי הם. אני בא לבקש דברים כמו בריאות. אנחנו לפעמים רציונליים ולפעמים לא, אז למה לא?" "אנחנו לא מגרדים צ'אנס? " תומך מהצד יאיר, חברו.
שלושתם גדלו יחד ביישוב אפרת שבגוש עציון, בבית דתי. בועז נשאר עם כיפה, השניים האחרים לא בדיוק. את אלישע, למשל, היה קשה לשכנע לרדת מהרכב בשביל להשתתף בהילולה. "ירדתי בשביל הפולקלור", הוא מסביר. "לא צריך לשפוט את אלה שבאים. השאלה איך אתה מתחבר לנושא והעיקר שזה לא פוגע באף אחד. הרי כל אתיאיסט הוא אתיאיסט עד שמגיע המשבר. בגדול אנחנו עם מאוד מאמין".
יאיר , היותר פרוע, מגדיר את עצמו כאנתרופולוג חובב אנשים. "מי שמגיע לכאן מנסה להשקיט את מפלס החרדה. אתה הרי מכיר את זה שאתה מקבל שיחת טלפון, חושב שהיא מחו"ל ואז מישהו בצד השני של הקו אומר ?תושיע אותנו, קבר שמעון הצדיק.? אתה אומר - ?מה הם רוצים ממני,?? אבל תאר לך שקרוב אליך חולה במחלה קשה, אתה מחפש כל דבר כדי להיאחז בו".
אין הרבה סטייל במקום. הרבה זיעה של קיץ, מקבצי נדבות. יש ניגוד גדול בין הנוף המרהיב שנשקף מחלקת הקבר למסחרה שמסביב. תעשייה של אמונה. כל שתבקש יתממש. בחוץ עומד יעקב כהן מנהריה, שסיים תפילה במתחם וכבר היה בדרכו לתחנה הבאה, קבר הרמב"ם בטבריה. לסיור הקברים הפרטי שלו החליט לצאת בעקבות נדר שקיבל על עצמו לאחר שהתבשר שבתו חולה במחלה קשה. אמר שאם היא יוצאת מזה, הוא עושה סבב קברים כדי להודות על הרפואה השלמה.
"כל מה שאתה מבקש, מתקבל", הוא אומר בביטחון, "אין כזה דבר שלא. אני בכלל לא פחדתי, למרות שהמצב של בתי היה מאוד קשה. הייתה לי הרגשה שהיא תבריא בזכות הצדיקים. אני רואה דברים טובים באופק. רואה ומרגיש את התקווה".
השעה כבר דגדגה את חמש אחרי הצהריים כשעזבנו את קברו של רבי שמעון. רוח נעימה החליפה את החום של חודש אלול. התחלנו לנסוע לכיוון צפת.
"עצור, יש שם משהו", ביקשתי מאריק הצלם, שנהג ברכב. על גבעה קטנה מזדקר קבר ולמרגלותיו מכונית. לא ברור מי טמון באדמה, אבל המקום בהחלט מסקרן. זה היה בדיוק בפנייה ליישוב קדיתא. על שלט קטן נכתב שפה נמצא קברו של רבי כרוספדאי ויחד איתו קבורים עוד שני צדיקים, בלי לפרט. צדיקים.
לא שאני כזה חזק בכתובים, אבל משנות השיטוטים ובשיחות עם מקורבים, מעולם לא עלה שמו של כרוספדאי. במקום נכתב שרבינו האר"י, בספר "שער הגלגולים", כתב שמעלותיו של הצדיק הנ"ל גדולות כמעלות התנאים, חכמי ארץ ישראל במאות הראשונות לספירה.
במערה הקטנה שבפתח הקבר עמדו חנניה שריקי וציון עורקבי מהיישוב יקיר שבשומרון והתפללו בשקט. בכל שנה הם יוצאים לסיבוב קברים. הקבר הזה הוא השביעי שלהם היום, ונקודת הסיום החגיגית מתוכננת בקברו של שמעון בר יוחאי, ממנו בדיוק הגענו. תארו לכם רק את הסיטואציה. מערה, אמצע גבעה. כמה נרות ושני אנשים. פתיח נפלא לסרט אימה, לא לתפילת ערבית.
"רבי כרוספדאי חי דור אחד אחרי התנאים", מסביר שריקי את חשיבות המקום. "הוא הופיע כמה פעמים בגמרא. אתה רואה, יש פה על הקיר אפילו ציטוטים". אני עדיין מתקשה להבין את סוד הקסם של המקום. מילא להתפלל בבית כנסת, שם יש עוד אנשים, חברה. פה מערה, לבד.
"איך אסביר את זה", הוא חושב רגע, "בבית כנסת אתה מכוון עם הקהל למשהו משותף. פה אתה מחפש את האישי. בקברי הצדיקים אני מחפש אמצעי להגיע למעלה. האנשים האלה היו מקושרים יותר".
אתה מבקש מהם משהו?
"בטח, שהבת שלי תתחתן ומבקש עזרה לבן שמתגייס. אני מבקש ברכה על עם ישראל. אף תפילה לא הולכת לחינם. אין כזה דבר שהוא לא שומע. אתה שומע אותי? ככה הוא שומע אותנו", הוא אומר ורומז בעיניו כלפי מעלה.
במקום עוצרת טויוטה ובה חמש נשים צעירות. לא קשה לנחש את מטרת הביקור - הן בענייני שידוכים.
הילה קרוואני מחזיקה ביד מדריך כרטא לקברי צדיקים. ספר חובה למחפש הצעיר. הן היו פחות בענייני רבי כרוספדאי, וחיפשו את קברו של הסלבריטי מההגדה - רבי טרפון. קבר רבי טרפון הוא אתר מובחר לפיקניק רומנטי. יש שם אפילו שולחנות נוחים בצלו של עץ אלה אטלנטית מרהיב ביופיו.
לצד פינת הפיקניק שוכנים הקבר, נרות שמן גדולים וארון ספרים. שתיים מהבנות נשארות לשמור על הרכב, ואנחנו מגלגלים שיחה עם האחרות - הילה, קרן ושמרית. הן ירושלמיות, שכרו צימר בצפת ובכל יום יורדות לקבר של צדיק אחר.
מי זה רבי טרפון? ניסיתי לברר אצל שלישיית הבנות. הילה הסתכלה במדריך כרטא ואילו קרן נתנה אבחון ראשוני. "הוא היה מאוד ידוע בעניין כיבוד הורים, שזו כידוע מצווה חשובה מאוד".
עיון במדריך מגלה עוד כמה פרטים: ר' טרפון היה תנא ממשפחת כוהנים, עשיר שהרבה לעזור לעניים. גבוה מאוד. אהב להתווכח ונהג לומר שאם הוא טועה, יהרוג את בניו. כן, עד כדי כך. לרובנו, ר' טרפון מוכר מההגדה של פסח. הוא הרי ישב עם רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא בבני ברק וסיפר על יציאת מצרים כל אותו הלילה. כאן הוא קבור? זהו, שעל פי המסורת מהאר"י הוא נקבר בצל האלה האטלנטית ליד קדיתא ואילו אחרים טוענים שהוא קבור במערה ביער מירון.
הבנות לא מתרגשות מהגרסאות הסותרות. קרן, שכבר הייתה שקועה עמוק בתפילה, אמרה שהיא מדברת עם רבי טרפון כמו שהיא מדברת איתי. "אם אתה לא מאמין זה לא יעזור. צריך לבוא עם אמונה. אתה מתפלל שזכות הצדיק תמליץ יושר בעדך לפני בורא עולם, שתיתן גם עצות טובות ותאיר לך את הדרך. זיווג טוב, בריאות".
הבנות ממליצות לנסוע במורד הכביש הראשי לכיוון צפת ולעצור אצל רבי יהודה, שאחת מסגולותיו העיקריות היא פרנסה - מה שהפך את קברו לתחנת חובה אצל מעריצים. הבנות אמרו שניסע, הן כבר יתפסו אותנו בהמשך.
על רבי יהודה בר עילאי כבר המליצו לנו חנניה וציון בקבר של רבי כרוספדאי. חנניה סיפר שלרבי יהודה הייתה תשוקה כה עזה ללימוד תורה, עד שבעלי כנף שעפו מעליו והפריעו ללימודו נשרפו במקום - מה שהיה, כנראה, הצ'יקן נאגטס הראשון בהיסטוריה.
פרנסה זה דווקא טוב, חשבתי, אבל בכניסה לחלקה המדוגמת של הרב הייתה רק מכונית אחת ולצדה מבקר - סביהו בן עמרם.
סיפור מעניין יש לסביהו, וגם שם די נדיר. עד לפני עשר שנים היה חילוני בבאר שבע שחי טוב, ברוך השם. בשלב מסוים אשתו התחילה ללמוד תורות מהמזרח ובין היתר נתפסה לשיטת ימימה. מכאן החלו דיבורים, שינוי גיאוגרפי והזוג מצא את עצמו כחסידי ברסלב עם שמונה ילדים, האחרון נולד לפני חודשיים בדירה קטנה בצפת.
"קשה לנו גם עכשיו", מודה סביהו, "יש כל הזמן ניסיונות, אבל אנחנו בגדול מרגישים שזו האמת שלנו. יותר טוב בנשמה, למרות שבצד החומרי עדיין קשה. רק אתמול ניתקו לנו את החשמל בבית".
ומי יעזור, הצדיק?
"קפצתי לכאן בדרך חזרה מהעבודה שלי. על בר אלעאי אומרים שהוא אחראי לפרנסה, אבל לא כל הזרמים ביהדות מסכימים עם הפולחן סביב קברי הצדיקים. דווקא היום דיברתי על זה עם אבא שלי. הוא בן 82, הגיע ממרוקו ולא מבין את הסגידה לצדיקים. אבל יש לזה סימוכין בתורה. כל אחד עם ההרגשה שלו".
בעודנו מדברים, החל הקבר להתמלא במאמינים. לא מעט אנשים לקחו דף עם תפילת "אנא בכוח" שהיה מונח שם וביצעו את טקס שבע ההקפות מסביב לקבר.
אחד המתפללים הוא רוני אללי מכפרסבא. נראה היה לי מוזר שהוא בקטע, לא נראה אחד מהם.
רוני היה בעבר סמנכ"ל בחברת הייטק, עם כל הכיבודים שמסביב. ואז החלו כאבים בבטן ובדיקת אולטרה-סאונד שהובילה לאבחון של מחלת הסרטן בכליות. היום יש לו חנות לממכר תכשיטי קבלה בכפר סבא.
"לא פחדתי בכלל בזמן המחלה", הוא מספר. "לא חשבתי שיקרה לי משהו. הרגשתי שהחליטו שאני לא אמות. אני מאוד מחזיק מהתפילה הזו, ?אנא בכוח.? רואה את התליון שעל הצוואר שלי? כל התפילה כתובה כאן. זו תפילה מיסטית".
אתה עושה רושם של איש רציני, לא אחד שמאמין בקמעות.
"העובדים שלי בהיי-טק יודעים שאני אדם רציונלי וגם הם לא מבינים את הכיוון החדש שבחרתי בו. אבל עובדה, זה קרה. זה נותן לי אנרגיה. אני יכול לומר שגם רוב הקונים שלי בחנות בכלל לא דתיים. אלה אנשים שמחפשים חיבור. גם אני לא דתי. אני אומר לאנשים שהבעיה היום היא שהדתיים חושבים שהדת שייכת להם, והחילונים חושבים שהדת שייכת לדתיים, ואני אומר - הדת היא של כולם וכל אחד מסתכל עליה בצורה אחרת. אז יגידו שיש פה מסחרה. זה לא מעניין אותי. אני אוהב לשבת ולהרגיש, כי לא באים לכאן אנשים עם פוזות של דת, אלא אנשים אמיתיים, שמתפללים מעמקי נשמתם".
"לפני שנתיים הייתי עם חברים בווארנה, בולגריה", הוא מספר, "קברו של הרב אליעזר פאפו נמצא בסיליסטרה, שגם נמצאת בבולגריה. היינו ארבעה זוגות. שכרתי רכב ונסענו. בדרך הם רצו להרוג אותי. לא היה להם נעים להגיד, אבל כל הדרך הם חשבו - ?מה הוא סוחב אותנו לשטויות שלו?? בסוף הגענו לשם, עשינו סיבוב, נכנסנו למקווה. אף אחד לא דתי, אבל בסוף כולם אמרו כמה הם נהנו. הייתה אווירה מיסטית כזו. אחת מהחברות סיפרה ששבוע אחרי שחזרנו היא הדליקה נרות בבית וביקשה סליחה מהרב, כי כל הדרך לשם היא קיללה".
השמש מתחילה לשקוע מעל צפת הסמוכה. אחד מחבריו של אללי מזרז אותו להמשיך. הם עוד צריכים להספיק להגיע לקברו של רבי שמעון לפני החשיכה.
אנחנו ממשיכים לעמוקה, לקברו של יונתן בן עוזיאל. אין בכלל ספק שעמוקה נמצאת בראש טבלת הפופולריות, בזכות הבעלות שלה על אחת הסגולות המבוקשות ביותר - שידוך טוב. כמעט כל מי שפגשנו סיפר שהוא בדרך לשם.
הייתי בעמוקה כמה פעמים. חוות בת יער, אחלה סטייקים, מקום רומנטי בעליל. הפעם המשכנו לנסוע בין העצים, דמדומים אחרונים ומראה מהמם. באמת, בלי קשר לקברי צדיקים, בחופשה הבאה סעו ליער ביריה.
התחלנו להיכנס למבוך, עד שאוטובוס חונה של קבוצת "אפיקים-רחביה" הבהיר לנו שהגענו ליעד.
מדובר בקבוצת סטודנטים וסטודנטיות מירושלים שנמצאת בתוכנית שעוסקת בזהות ומסורת יהודית. עם כל הכבוד לזהות ולמסורת, מה שהכי עניין אותם באותו הרגע זה שתפילתם תישמע והם ייזכו להקים בית נאמן בישראל.
אחת מהצעירות היא אביבה סטמבולסקי, בחורה יפה וסימפטית. הדבר האחרון שהייתי חושב עליה הוא שיש לה צורך לבקר בקברי צדיקים בשביל למצוא מישהו. תנו לי שתי דקות וספר טלפונים, ואני מאתר לה דייט מכובד. בכלל, בעידן הפייסבוק מציאת שידוך הפכה לעניין של לחיצת כפתור, הרבה יותר קל מאשר דרך צדיקים במעבה היער.
"אני לא מאמינה בלהכיר באינטרנט", היא שוברת מיד את קו ההגנה הרעוע שלי, "זו גם לא הכוונה. יש מבחר גדול בחוץ. הבעיה היא שאתה חושב בכיוון החומרי. אני רוצה שהזיווג יהיה נכון, הגון. בסופו של דבר יש אחוז גבוה של גירושים, אז אנחנו צריכים קצת עזרה בבחירה. אני לא מאמינה בלהשתטח, כי אז אתה מתפלל לקבר. אני מאמינה שהתפילה של הצדיק מחזקת את התפילה שלי".
במקום אני פוגש גם את שמואל קלר, שמחכה בחוץ לאשתו הלנה. "אני לא מאמין בזה", אומר הגבר מקיבוץ עין-הנציב, "יש הרבה רבנים שמתנגדים לכל הסיפור. אתה אפילו לא יודע של מי הקבר הזה. אבל אם מגיעים לכאן אנשים ומאמינים שזה מה שיעזור להם - אז בסדר. יש כאלה שאומרים שזו עבודה זרה".
ואשתך בכל זאת מקפידה להגיע.
"איך אומרים אצלנו? ?אם לא יועיל, גם לא יזיק.? גיסתי סיפרה על שלוש בחורות לא דתיות מקיבוץ שלה שהחליטו לנסוע לכאן ברוב ייאושן. כשהגיעו, אחת אמרה ?אני לא מאמינה? ונשארה באוטו. השתיים האחרות הלכו ובאותה שנה התחתנו. זו עדות ממקור ראשון ולא איזו שמועה".
הלנה סיימה בינתיים את הסיבובים והתפילה, מסבירה לנו ששכן שלה ביקש שתתפלל על הבת שלו. גם לה יש בבית עוד שני בנים שהיא צריכה לחתן ואם המקום יכול לתרום למאמץ המשפחתי - מה טוב.
"אתה רואה מסביב כל כך הרבה רווקים ורווקות ומקרי גירושים, ומבין שבחירת בן זוג היא לא עניין מובן מאליו", היא אומרת. "ברוך ה,? יש לי חתן ושתי כלות נהדרים שאני מאחלת לכולם, אז שיהיו עוד כאלה".
שמואל מתווכח איתה, אומר שבחתונות הקודמות הם הצליחו בלי כל הרבנים והקמעות. הלנה לא נשארת חייבת ועונה שהיא דווקא התפללה, לא כל דבר הוא צריך לדעת. האחראים על קבוצת הסטודנטים ביקשו מאחרוני המתפללים לסיים את ההליך כמה שיותר מהר ולחזור לאוטובוס. לפני שחזרו לירושלים, הסביר לי רכז התוכנית, משה יוגב, למה דווקא בן עוזיאל.
"הוא לא היה נשוי", הוא מספר, "אמרו שהוא הבטיח לאלה שיבואו להתפלל אצלו, שהוא יהפוך עולמות כדי שלא יעברו את מה שהוא עבר".
כבר היה חושך כשיצאנו. מעט מאוד אנשים. התעכבנו ליד אלה ארץ ישראלית שעל ענפיה נקשרו שקיות, כחלק מאמונה שמי שמבקש, גם עדיף שישאיר שם מזכרת. שלט גדול הבהיר שיש גבול לכל תעלול. "לפי פסק הלכה של רבנים ומקובלים חל איסור גמור לתלות צעיפים, או בדים, או חפצים אחרים על גבי העץ, או במתחם הציון, או בתוך הציון. אין בזה שום תועלת".
חושך ירד על היער. זמן מיסטיקה נפלא לחובבים וגם למקצוענים. לשבת בצד, לקחת נשימה עמוקה ולעשות הפסקה קטנה מהחיים בלי קשר לצדיק זה או אחר.
אנחנו מחליטים להמשיך לעוד קבר אחד. ברוב קולות הוחלט לעלות לקברו של האר"י הקדוש, בבית הקברות הישן של צפת.
ה-GPS מנווט אותנו היטב בין סמטאותיה הצרות של צפת העתיקה, עד הכניסה לבית הקברות. למרות הירח המלא, החושך כמעט מוחלט. רק נרות נשמה שריצדו ליד הקברים, סימנו איכשהו את הדרך.
התחלנו לרדת לכיוון עד לנקודת פיצול: שמאלה למקווה, ימינה לקבר. בחרנו לפתוח במקווה ולראות במה מדובר. שני יהודים צעירים הכריחו את עצמם להיכנס למים הקרים. לקחו טבילה מהירה, אני נשארתי בחוץ.
"המקווה מנקה אותך נפשית", מסביר לנו רפאל פלישטייב רגע לפני שהוא נכנס למים, "המים קרים. בן אדם צריך אומץ. אתה נכנס עם כל השטויות ויוצא בן אדם חדש. למרות שהמים קפואים, כשיוצאים מרגישים חום. אף פעם לא חזרתי מכאן חולה. המים חייבים להיות קדושים ומי שמגיע ולא מכניס את היד, מפסיד".
פלישטייב הוא נהג בבית החולים אסף הרופא. כמו בכל שנה בחודש אלול, מיד אחרי העבודה הוא נכנס לג'י-אם-סי יחד עם חבריו למשמרת ומפליג לקבר הצדיק בצפת. "כשהיינו בברית המועצות גרנו בווילה", הוא מספר. "מכרנו אותה ופה נתנו לנו דירה. באתי לכאן, התפללתי. חזרתי הביתה, ותוך זמן קצר השתחררה קרן השתלמות והחלטתי לקנות בית. קניתי קוטג.? כל החלומות התגשמו".
רוני מהחבורה מחפש בחשיכה את המקום בו מדליקים נרות והחבר'ה מבקשים שייזהר ולא ידליק בטעות סידור תפילה.
"אתה מאלה שלא מאמינים?", הוא מבחין מיד בהסתייגות שלי מהטקס, "בזכות הכוח של הצדיק אתה יכול להיות מה שאתה רוצה. אתה גם יכול לשנות כיוון ולנסוע עכשיו לאזור ירושלים. חזק מאוד שם בסביבה. היינו בקבר רחל, שזו חוויה מדהימה. אתה מגיע לבית לחם, שני ג ?יפים של מג"ב מאחורה ומקדימה ומעבר לעץ נמצאים הפלשתינים. אתה תודה לי".
"אני הייתי באומן", אומר דייב רובין, "איך שאתה נכנס למתחם אתה מקבל השראה ומתחיל לבכות כמו תינוק". לא יודע מה איתם, אבל באותו רגע ניתקתי את עצמי מהרוחניות ובחנתי מהצד את הסיטואציה שבה אני נמצא: חבורת גברים בבית קברות בשעת לילה מאוחרת, כשבדרך לחניה עומד יהודי דתי עם חליפה וזקן ארוך, פנס מחובר למצחו ומבקש בלחש צדקה, עזרה לכלה יתומה. זה סרט או שזו המציאות?
במשך כל הנסיעה לתל אביב אני חושב על היום שעברנו. אני חילוני, לא מאמין, אבל עכשיו אני יכול להבין אנשים שנכנסים למערה באמצע שום מקום ומתפללים לעזרה.
זו התקווה, האופציה הנוספת לגאולה. הרי אם יגידו לנו שבקצה העולם נמצאת תרופת אליל שעשויה להציל את יקירנו, לא ניסע? בטח שניסע. אפילו על חמור. וכאן זו בסך הכול צפת, מטר מראש פינה.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
