שנה לעידן בנט: האם משהו חדש באמת התחיל?
שנה חלפה מאז ניצחונו הסוחף של נפתלי בנט בפריימריז של הבית היהודי. האם נער הזהב של הציונות הדתית עמד בכל מה שהבטיח? ולאן הוא ממשיך מכאן? סיכום ביניים
לימים התברר שהסיפור יצא מהקשרו; הסיני בכלל התכוון למרד הסטודנטים במאי 1968 שהתרחש שלוש שנים קודם לכן. אבל הסיפור, כדרכם של סיפורים כאלה, המשיך להתגלגל והפך לקלישאה נפוצה שעיתונאים ופרשנים פוליטיים אוהבים להשתמש בה. כמה זמן צריך לעבור כדי שיהיה מותר לדון בתופעת בנט ובהשלכותיה? פרק זמן של שנה בהחלט מצדיק זהירות סינית. ועדיין, לא צריך להיות מבינים גדולים בפוליטיקה או בסוציולוגיה בשביל לומר ששנת 2013 היא אחת השנים המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הציונות הדתית. את זה אפשר ללמוד מכמות האזכורים של בנט בתקשורת עוד הרבה לפני ההישג שלו בבחירות.
"בנט מכוון גבוה", כתבה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" לאחר ניצחונו בפריימריז לראשות המפלגה, "הוא מאמין שעד הבחירות הבית היהודי יוכל להיות השותף הקואליציוני הגדול ביותר של נתניהו מבחינת מספר המנדטים, שאותם הוא מעריך בלפחות 12", כתבה.
רגע לאחר הפריימריז דיווחה סיון רהב–מאיר ממטה המפלגה כשהיא מצטטת את דבריו של דודי סיגאל, מורה לאנגלית ששימש כמשקיף בבחירות הפנימיות: "אנחנו לא שואפים מספיק", אמר סיגאל, "יש בנו איזו ענווה פסולה. למה ביבי צריך תמיד לשלוט ולצדו כוורת של סרוגים, אנחנו טובים רק בלהיות עוזרים?".
כמו ג'סטין ביבר לבנות 12 מחוצ'קנות; כמו רונאלדו לילדי הפאבלות בברזיל — כך הגיח יזם ההיי–טק הצעיר בשמי הפוליטיקה והצליח להפוך לאליל נוער שסוחף אחריו צעירים מכל הרצף הדתי ואף מחוצה לו. אחרי שנה של חסד בעשייה הפוליטית אפשר כבר להתחיל לתהות: האם למשיח המגזרי יש גם קבלות, או שמא בעוד כמה שנים יקוננו הסרוגים על תור הזהב שהוחמץ? האם הוא קורא נכון את המפה הפוליטית, או שמא נגלה שגם הוא, כקודמיו, נותר לחיץ על ידי עסקנים ובעלי אינטרסים? ובקיצור: האם משהו חדש אכן התחיל?
"באופן משונה, השאלה מה שווה המניה של נפתלי בנט לא כל כך קשורה לתפקוד שלו כשר או כראש מפלגה", מסביר עמית סגל, עיתונאי וכתב פוליטי בחדשות 2. "המעמד הפוליטי שלו לא ייגזר כתוצאה ממה שהוא יצליח לעשות בתור שר הכלכלה והתפוצות וחבר הקבינט. הוא נגזר מהדימוי שיש לו כאדם עם חיים משלו. מ'כבוד למגזר', מ'אח שלנו'. לבנט יש תכונה חמקמקה והיא שאנשים לא מאשימים אותו בכישלונותיו. הוא לא משלם שום מחיר פוליטי על כך שאין שינוי מהותי במדיניות הממשלה מבחינה ימנית, והוא לא שילם מחירים פוליטיים על תקלות שהיו לו כמו פרשת החוקר הפרטי עם ניסן סלומינסקי או הכישלון בבחירות לרבנות או סוגיית שחרור האסירים. הסנטימנט האישי אליו חורג הרבה פעמים מהאכזבות".
הדיבורים על אופיו הכריזמטי של בנט, על הפאסון שהוא מצליח להפגין מול מגזר שהתכונה הבולטת ביותר שלו היא הפמיליאריות, מלווים בתיאורים כמעט מאגיים סביב כוח המשיכה שלו: "יש כל מיני עסקנים שמסתובבים מלאי נהי", מספר העיתונאי והסופר חנוך דאום, "הם טוענים שנפתלי בנט לא חוזר אליהם. לא נגיש מספיק. לא מעורב במה שקורה בסניפי המפלגה. אמרתי לבנט שאם הוא רוצה שהעסקנים האלה ימשיכו להעריך אותו, הוא חייב להמשיך לא לחזור אליהם. היו לנו מספיק שנים עם מנהיגים פוליטיים שחזרו לכל ר״מ של שביעיסטים מישיבה תיכונית".
"בנט מצליח בגלל שהוא לייט", טוענת אמילי עמרוסי, כתבת ובעלת טור ב"ישראל היום". "הלייטים הולכים אחריו בגלל הכיפה הקטנה שלו והחרד"לים הולכים אחריו בגלל הנאמנות שלו לארץ ישראל. זה מזכיר קצת את השינוי שהחלוצים עברו מהיהודי הגלותי ליהודי השזוף והשרירי. גם אנחנו היינו קצת היהודי הגלותי, ופתאום אנחנו אנשי ההיי–טק מהסיירת. בנט בעצמו דיבר פעם על כך שבסקרים אוהבים לשאול על מתנחלים: 'האם תרצה שהבת שלך תתחתן עם מתנחל?'; 'האם תרצה להעסיק מתנחל?' — ותמיד התשובות שליליות. כשמשנים את הניסוח לדתי–לאומי, שזה כמעט אותו הדבר, היחס משתנה — 'ברור, החבר'ה בבני עקיבא הם החבר'ה הטובים, הייתי קונה מהם אוטו'. פתאום בא אחד שהוא דתי–לאומי אבל לא מתנחל. למעשה הוא אותו הדבר, אבל הוא הצליח לשנות את השיח שיש עלינו".
עד כמה הצליח בנט לשנות את השיח? מסקר "מאגר מוחות" שנערך בקרב הציבור הדתי בשבוע האחרון עולה כי 37% חושבים שהיחס למגזר הדתי השתנה לטובה בשנה האחרונה, 58% סבורים שאין כל שינוי ביחס ורק 5% חשים שהיחס למגזר השתנה לרעה, מה שגורר אחריו באופן טבעי שאלת ביצה ותרנגולת: האם בנט הוא זה שזקף את קומתו של הציבור הדתי–לאומי, או שמא הוא תולדה של שינויים חברתיים ותרבותיים שהחלו להתרחש עוד הרבה לפני כן?
"הציבור הדתי–לאומי אף פעם לא הלך אחר מרן או אדמו"ר", מסביר סגל, "במשך שנים לא הייתה במפד"ל הנהגה שתאמה את ההישגים שלנו. היה כבר ראש שב"כ דתי, סגן רמטכ"ל דתי, אנשי תקשורת וכוכבי ריאליטי. הציבור היה בשנת 2012 וההנהגה נראתה כמו חבורת זקנים משופמים משנות ה–70 בהפסקת קיגלים וחמין בבית כנסת. ההצלחה של הבית היהודי ובנט הגיעה אחרי ההישגים שלנו. בנט לא יצר אותה, אבל הוא הראשון שלקח את הדבר הזה ותרגם אותו ל–12 מנדטים. הוא זה שהבין שאנחנו יכולים למשוך מצביעים חילונים כי יש אטרקטיביות לכיפה הסרוגה".
חבירתו של בנט ליאיר לפיד, במה שהוביל בסופו של דבר לכניסתה של הבית היהודי לקואליציה, לוותה בלא מעט ביקורת מבית ומחוץ. היה מי שחשב שמדובר בשיתוף פעולה היסטורי, אחרים טענו שמדובר בברית עם השטן בכבודו ובעצמו.
"צריך להבין שהשלכת החרדים מהקואליציה לא הייתה בדיעבד, כדי לעשות טובה ללפיד", מסביר סגל, "בנט הבין שאנשי הכיפות הסרוגות מפסידים כבר 30 שנה לכובעים השחורים בתחרות על מי השותף הדומיננטי של הליכוד, וזו הייתה החלטה מודעת שלו. בפעם הראשונה בהיסטוריה ההשפעה הפוליטית של הדתיים– הלאומיים עולה על ההשפעה הפוליטית של החרדים. בגלל זה גם הכישלון בבחירות לרבנות היה כל כך מחפיר — כי הוא נבע מפחד גבהים. אם בנט היה מתעקש על תמיכה גורפת ודופק על השולחן, היה לנו היום רב ראשי סרוג".
אבל יש מי שחושב שהמפלגה עוד תשלם את המחיר על הברית הזו: "רק פצצת אטום יכלה לעשות יותר נזק מבנט", טוען הח"כ לשעבר מיכאל בן ארי, שנאבק מול הבית היהודי על קולות הימין עם רשימת "עוצמה לישראל" בבחירות האחרונות. "אנשים לא מבינים איזו שנאה יש כלפיו בקרב החרדים ותחושת נקם. הברית עם יאיר לפיד היא ברית עם כל מה שמאיים על היהדות שלנו".
ואולי זאת פשוט ברית אסטרטגית, כדי להשפיע מבפנים?
"זו בדיוק הטעות. ההצלחה של בנט סחפה את מי שאינו קשיח. הגישה החרד"לית הייתה חסרת ביטחון, 'אם לא נשב בממשלה אנחנו לא חשובים'. למה, מרצ ישבו בממשלה? ובכל זאת הם הגוף הכי משפיע במדינת ישראל היום. מי המציא את שתי מדינות לשני עמים? מי המציא שיח של כיבוש? מי הביא את הליכוד לאן שהביא אותו? הכל מתחיל ממפלגה קיקיונית אבל קשיחה. בנט הפך את היהדות לפולקלור, הוא סמל לדור שלם שהלייטיות היא הדגל שלו. הנזילות הזאת שאומרת: יש מקום לכולם. כי בנט זה אידיאולוגיה. רועי שרון זה אידיאולוגיה. סמסים בשבת זה אידיאולוגיה. על כל השאר נתפשר, העיקר שנהיה בפנים".
"דווקא כיף לראות מישהו שנלחם על הזכות של יהודים להתפלל בהר הבית, ובמקביל נותן חיבוק למישהי מהעבודה הקודמת", אומרת עמרוסי, "תמיד היה קשר גורדי כזה, שאם אתה נלחם על ארץ ישראל אתה חייב להיות דוס בטון. אני חושבת שהמגזר התבגר, ולמד להכיל את החיים המורכבים. יש משהו משמח בזה שהוא לא עף על בריקדות על כל דבר. הוא לא שובר את הכלים ויוצא מהממשלה על כל פיפס. היכולת שלו להשפיע על המדיניות היא הרבה יותר גדולה כשהוא בפנים".
"איך אמר פעם פוליטיקאי ימני אחד", מסכם פרופ' אשר כהן, "לא על כל מעלה חרבונא ג' צריך להפיל ממשלה".
מעניין לבחון את החבירה של בנט ללפיד גם בהיבטים התרבותיים שלה. במובנים רבים לא מדובר כאן רק בברית שנועדה להשיג הון פוליטי, אלא בעוד צעד שעשה המגזר הדתי לכיוון המיינסטרים והישראליות. אין זה מקרי, אפוא, שגופים עסקיים גדולים החלו פתאום להתייחס למגזר הסרוג כקהל יעד ששווה להקדיש לו תקציב נפרד מבחינה שיווקית. בבנק מרכנתיל החליטו השנה להקצות משאבים וליצור פרסום ייחודי לציבור הדתי–לאומי, קופת חולים כללית מינתה לאחרונה אחראית שיווק שתתמקד בלקוחות הסרוגים, ובחברת הביטוח "מגדל" התקבלה החלטה אסטרטגית לפנות לציבור הדתי–לאומי בדרך ייחודית. גם בהיבטים של פנאי ותרבות, אי אפשר להתנתק מהתחושה שקיימת הקבלה מסוימת בין עלייתו של בנט לפריחתם של מוסדות תרבותיים כמו "גולה" או עלייתה המטאורית של "אנדרדוס".
דוגמה טובה להשפעות מהסוג הזה אפשר למצוא בפאב חדש וכשר, שנפתח לפני שבועיים בתל אביב ועונה לשם "ארץ עיר". את קירותיו של המקום מעטרים אייקונים של שמעון פרס, שוקולד השחר והרב קוק.
"הפאב הוקם על ידי שלושה שותפים חילונים והוא נוסד בצל תקופת הבחירות", מספר שמוליק ויליאן מ–EDK תקשורת, "הם ראו את נפתלי בנט ואהבו מאוד את החיבור בינו לבין ללפיד. הייתה להם אפשרות לפתוח פאב רגיל אבל הם הרגישו שאין להם מה להוסיף לענף הבליינות, ולכן החליטו לפתוח מקום שידבר גם לדתיים וגם לחילונים. מקום שידבר ישראליות. הם כל הזמן אומרים לי: אנחנו רוצים לעשות לענף הבילויים את מה שבנט עשה לפוליטיקה".
ביום הבחירות לרשויות המקומיות העלה בנט לדף הפייסבוק שלו תמונה שבה הוא נראה כשהוא אוכל פיתה בסמוך לדוכן פלאפל ומשוחח עם שני עוברי אורח מקומיים. "סיימנו את הביקור במטה הבית היהודי בבאר שבע", כתב בנט, "ואכלנו פלאפל. רק חצי מנה. מבטיח".
מספר ימים קודם לכן הועלה לרשת סרטון הסברה שבו מגלמים בנט ושקד שני מסוממים שיושבים בגינה חשוכה וממתינים לסוחר הסמים שיביא להם "חומר טוב". הסוחר מגיע עם חבילה אטומה ועליה פתקים עם האותיות "טב".
"אני כל כך מברכת על השימוש שלו בהומור", אומרת עמרוסי, "אורבך התחיל את זה, ובנט העלה את ההומור בעוד מדרגה. זה מרגיש פרש, כאילו שטפו לנו את הפנים".
"בנט מבין את הרשת אפילו יותר טוב מיאיר לפיד", אומר סגל, "יאיר לפיד מדבר לבוחרים שלו מלמעלה למטה, בנט מדבר אליהם בגובה העיניים. אנשים שאני מכיר אומרים שהוא הפוליטיקאי שהכי מבין בזה בארץ".
יום לאחר הבחירות המקומיות הופיעה ב"כיפה" ידיעה שכותרתה "בנט כבש את הפריפריה". אם לשפוט לפי התוצאות, לפחות מבחינה מספרית, דומה שהניסיון להכות שורשים בעיירות הפיתוח אכן הצליח: הבית היהודי זכתה בראשות קריית מלאכי ושדרות, ובלמעלה מ–100 חברי מועצה ברחבי הארץ. למרות שבגזרת הערים הגדולות בעלות ריכוזים דתיים–לאומיים מובהקים כמו ירושלים ומודיעין נחל בנט תבוסה, או לכל הפחות אכזבה יחסית לציפיות, הוא לא היסס לקחת קרדיט על ההישגים: "זהו ניצחון נוסף של הבית היהודי, שהפכה להיות המפלגה החברתית של ישראל", אמר כשהגיעו תוצאות האמת.
"הרעיון הוא שאפשר להיות ימני ולדבר גם על פערים חברתיים ובעיות כלכליות", מסבירה עמרוסי, "אפשר להיות לא דוס ולהילחם על ארץ ישראל. פתאום נפתחו לנו העיניים שיש עוד נוסחאות".
אבל לא כולם מסכימים שמדובר בניצחון גדול. "בנט מומחה בלהראות הישגים", טוען בן ארי, "אפשר לראות את זה במסע הבחירות לרשויות — הם הצהירו מראש לאיזה הישגים יגיעו. מה ההישגים של בנט? הסחף. אני המצליח. תצטרפו למצליח. וזה עובד לו — הוא יצא בהצהרות שיוריד משמעותית את שכר הלימוד, בסוף לא הורידו כמעט בגרוש. הם אנסו את המוסדות להוריד 10% משכר הלימוד ואין לנו מושג מאיפה ניקח אותם. אבל היה צריך לעשות תמונה. אז עשו תמונה של טלפנייה, וקראו לזה 'מרכז לבירורים'. הרבה אנשים התקשרו, אבל אמרו להם 'תשאירו את הפרטים ונחזור אליכם'. הם עדיין מחכים שיחזרו אליהם. העיקר שבנט עשה מסיבת עיתונאים והכריז על הרפורמה בשירותי הדת".
מהבחירות לרשויות המקומיות ומהקמפיין שהתלווה אליהן ניתן ללמוד לא מעט דברים על דמותו המורכבת של בנט — יזם היי–טק שיודע להיות עממיקו; ילד טוב חיפה שלא מהסס להשתטות לפעמים כדי לפנות לצעירים; אך יותר מהכל, בולט מקומה הבלתי ניתן לערעור של איילת שקד בכל התהליך התדמיתי של המפלגה.
"מספר חודשים לפני הבחירות לכנסת ישבתי עם נפתלי בנט ואיילת שקד בפגישה", מספר דאום, "הם התלבטו אם להקים מפלגה חדשה או לרוץ על השלד הבורסאי של הבית היהודי. אמרתי להם שני דברים, באחד צדקתי ובשני טעיתי טעות מרה: האחד, שהם חייבים להתמודד במסגרת מפלגה קיימת, אחרת יקבלו 7,000 קולות, והשני, שלאיילת שקד אין דרך להתמודד בבית היהודי. לא יצביעו לה. האמת היא שאיילת חשבה כמוני למשך חצי שעה, אבל למזלה הרב זה עבר לה. וזו בעיניי הבשורה החשובה ביותר של נפתלי בנט: איילת שקד. הנוכחות של אישה חילונית צעירה ודעתנית בצמרת מפלגת הבית של הציונות הדתית היא מדהימה. ראיתי אותה לפני חודשיים יושבת בכנסת עם כעשרה גברים, רובם אגב שמנים עם קרחת, ודנה בתקציב הישיבות. היא הכתובת שלהם, ובאופן כללי היא אחת הבשורות המרעננות שהיו לימין מזה זמן רב. בנט יודע שאין שום משמעות למהלך שהוא מוביל — הפיכת הבית היהודי ממפלגה של רבנים למפלגת ימין כל–ישראלית, אם אין בצמרת שלה מקום לאישה כמו איילת שקד".
עד כמה הצטרפותם של איילת–שקדים נוספים במפלגה קריטית להמשך דרכה? על כך יש ויכוח לא קטן. מהסקר שנערך השבוע בקרב הציבור הדתי–לאומי עולה כי 51% מהמשיבים לא מעוניינים שהבית היהודי תצרף נציגים חילוניים נוספים למפלגה.
על כך אומר הפרשן הפוליטי של "מעריב", שלום ירושלמי: "נפתלי בנט מקדים את הציבור שלו. הוא רואה את התמונה הפוליטית מלמעלה והציבור עדיין רואה אותה מלמטה. הציבור הדתי–ציוני של בנט אוהב אותו עם כוכבית. הוא מקבל את הרוח החדשה, אבל לא מתמסר לה עד הסוף. הרתיעה מהציבור החילוני עדיין קיימת, וגם איילת שקד הפופולרית לא מצליחה לשנות לחלוטין את התמונה. לפי הסקר בנט צריך לעשות עבודת חריש עמוקה".
על משקלה הסגולי של שקד בין מצביעי הבית היהודי ניתן ללמוד ממחקר קלפיות שערך פרופ' כהן, זמן קצר לאחר הבחירות בינואר 2013. כך למשל, הוא איתר למעלה מ–800 קלפיות שבהן זכו מפלגות השמאל–מרכז ביותר מ–70% מהקולות ומצא שמפלגת הבית היהודי עלתה בהן מ–1.5% קולות ב–2009 ליותר מ–3% קולות ב–2013. כהן המשיך לחקור את עליית אחוזי ההצבעה בקלפיות מובהקות נוספות של עולי חבר המדינות ושל מצביעי ליכוד חילונים. המסקנה הייתה כמעט בלתי נמנעת: כחמישה מנדטים של מצביעי הבית היהודי הגיעו מאוכלוסיות לא דתיות. "התוצאות האלה הן הדבר הכי חשוב מבחינת הציונות הדתית", מסביר כהן, "ביום ששמו מועמד שהוא מספיק קרוב ללייט, פתאום הגיעו המוני קולות שתמיד חלמנו שיבואו. אבל לטווח הארוך עשויה להיווצר בעיה: מכיוון שכרגע זו מפלגה מצליחה, בפריימריז הבאים נראה הרבה קומונרים לשעבר שירצו פתאום להיות חברי כנסת. הבעיה היא שלא יהיה מקום לכולם, משום שאיילת שקד תגיד, ובצדק, שצריך להוסיף עוד חילונים למפלגה כי הם מביאים בוחרים. ועל זה יהיה מאבק גדול".
מהרבה בחינות נראה שהמאבק כבר החל: לפני שבועיים פורסמה באתרי האינטרנט ידיעה על ישיבת סיעה במפד"ל שבה הציעו חברי הכנסת יוני שטבון ומוטי יוגב להקים מועצת גדולי תורה שתהווה גב תורני למפלגה. התגובות באינטרנט לא איחרו לבוא, והן נעו בין אנשים שהיללו את המהלך לבין אלו שטענו שחזרנו לימי קפולסקי.
"אין ספק שיש משהו חדש שהתחיל", מסביר פרופ' כהן, "אבל הוא נתקל חזיתית במשהו ישן שממשיך. המפלגה מפוצלת, ולא רק על הקו של תקומה מול הבית היהודי. אנחנו רואים את זה בהצעה להקים מועצת גדולי תורה, בגמגום סביב התמיכה ברב סתיו, בבחירות לרבנות שבהם אנשי המפלגה לא הפסיקו לדבר בשני קולות, ובבחירות לירושלים שבהן לא דיברו בכלל. שני מנדטים של תקומה מטריפים את הדעת של המפלגה, וסוחבים אליהם את שטבון ויוגב. בשביל מה עשו את כל התהליך הזה, בשביל להקשיב בסוף לרב טאו? גם ככה היו אנשים שלא הצביעו בגלל אורית סטרוק. האנשים האלה יושבים בתוך המפלגה ורק מבריחים מנדטים".
אתה לא חושב שאתה קצת מזלזל בכוחו של הציבור החרד"לי, שגם הוא הצביע בהמוניו למפלגה?
"שנים אני צועק את זה וכל הזמן אומרים לי שאני טועה. סוף–סוף ב–2012, במכון הישראלי לדמוקרטיה הציעו אפשרות להזדהות בסקרים כחרד"לים. רק שני אחוז מהאוכלוסייה הזדהו ככאלה. אז נניח שיש חרד"לים שלא רצו לקרוא לעצמם ככה ויש לנו 3%, אבל זהו, אין אף חוקר שחושב שהם יותר. זה אומר שמתוך כלל הציונות הדתית, שמונה כ–12% מהאוכלוסייה על פי ההערכות הכי פסימיות, הם תופסים לא יותר משליש. הסיבה שנוצר רושם שהם הרבה זה כי הם מאורגנים, יש להם רבנים, הם שולטים בבתי הכנסת והכי חשוב — במערכת החינוך".
בן ארי מצדו טוען שאסור להקל ראש בחרד"לים כגורם מכריע ביצירת הלכידות של המפלגה: "המון חרד"לים הצביעו לבנט בטיפשותם ובאווילותם", הוא אומר, "הרבנים האלה הרימו את שולי גלימתם ורצו מחוג בית לחוג בית ואמרו שבנט ישמע להם בכל ענייני ההלכה. כשהוא חיבק את הקונסרבטיבים הם לא ידעו מה לעשות עם הכובע שלהם. מי מינף את בנט אם לא הרב שמואל אליהו וכל הגרעינים התורניים? הבסיס של הכוח המפלגתי הוא כן החרד"ל, ואת זה בנט מבין. בגלל זה הוא צריך גם למחוק אותי. אני — לא חנין זועבי — מאיים עליו".
על פי ההערכות, את שיאו של הפיצול הרעיוני שקיים במפלגה אנחנו עתידים לראות ממש בחודשים הקרובים: "מושב החורף הקרוב יבער בסוגיות דת ומדינה", משער פרופ' כהן, "הבעיה של הבית היהודי היא שיש במפלגות האחרות נציגים דתיים שהם חופשיים מרבנים וממועצות של גדולי תורה, כמו עליזה לביא ואלעזר שטרן ושי פירון. הם יתקפו אותם כל הזמן. הם יחליטו מה שירצו, והבית היהודי יהיה תקוע עם המריבות הפנימיות והפילוג שלו".
ולאן מועדות פניו של בנט? דווקא בסוגיה הזו קיימת כמעט אחידות דעים:
"מה שנפלתי בנט עשה זה לייצר פלטפורמה שבציונות הדתית עדיין לא הבינו", אומר דאום, שוו בנפשכם למשל מצב שבו נתניהו הולך להסדר מדיני שכולל פינוי יישובים וליברמן יוצא אשם במשפט. זו סיטואציה ריאלית. במצב הזה, בבחירות הבאות לבית היהודי יש 30 מנדטים. זו תהיה מפלגת הימין הגדולה".
"אני מהמרת שהוא הולך חזק לכיוון הישראלי, אומרת עמרוסי, "יש מצב שהוא חותר להיות הליכוד הבא, וההשערה שלי כיום היא שהמאבק על רשות הממשלה יהיה בינו לבין לפיד וברקת. גם הוא וגם ברקת באו מההיי טק ומדברים לישראליות. וזה יהיה מאבק מעניין, כי פתאום מדובר בדור שלנו, אנשים בסביבות גיל ארבעים".
"נפתלי בנט מכוון להיות ראש ממשלה", מסכם סגל, "בבחירות הבאות בלי שום ספק הוא ירצה לעבור את הליכוד. נתניהו ובנט אולי משתפים עכשיו פעולה אבל עם הזמן היחסים ביניהם ילכו ויידרדרו. בנט הוא האיום הכי גדול שיש היום על הליכוד. לא סתם הוא מכוון לנושאים כלכליים, לעשירונים הנמוכים, למזרחיים המסורתיים אחרי סוף עידן ש"ס. אני מנחש שנראה פנייה מאוד משמעותית לקהל בוחרי ש"ס הלא חרדים, וניסיון לגבות מנתניהו את מלוא המחיר על הצורך לשמור על קשר עם העולם. לא שנתניהו הולך להסדר מדיני, אבל בנט בתור חבר קבינט יכול להגיד את הדברים באופן הרבה יותר ימני מנתניהו. אסור לשכוח שאנחנו מדברים היום על פער של 8 מנדטים בין המפלגות. כל מה שבנט צריך הוא להעביר 4 מנדטים מהליכוד ולא להשאיר אף מפלגה מימין אליו".
האם יצליח? ימים יגידו. ועל זה היה אומר ראש הממשלה הסיני: מוקדם מדי להעריך.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר במגזין מוצש מבית מקור ראשון
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
