"להסתובב עם מצלמה זה כמו להסתובב עם נשק"
לנשים ביו"ש נמאס לראות את פעילי השמאל והאנרכיסטים מתעדים לבדם את המציאות בשטח. התוצאה: מתנדבות של סוכנות הידיעות 'תצפית' מצלמות את האירועים, ומעבירות לכל העולם את הצד של צה"ל ומדינת ישראל. כך נראית מלחמת המצלמות על דעת הקהל
התיאור הדרמטי הנ"ל לא לקוח מחייה הסוערים של צלמת עיתונות מסורה, אלא של נשים בשלל גילאים ביהודה ושומרון שיוצאות אל השטח לגמרי בהתנדבות, כדי לתעד את המציאות שנגלית לעיניהם מנקודת מבט ישראלית וציונית.
הנשים האלו הן חיילות השטח הנאמנות של סוכנות הידיעות 'תצפית', הפועלת על בסיס כ-140 צלמים נטולי שכר שחיים בשטחי יו"ש ומוכנים להקדיש מזמנם לעניין. הסוכנות, שהוקמה על ידי אמוץ אייל, שמה לה למטרה לתעד ולהפיץ תמונות וסיפורים מהשטח אל התקשורת, ולספר את הסיפור האמיתי של ההתרחשות ביו"ש, כפי שהוא נשקף מנקודת המבט של המתיישבים ושל צה"ל. כשליש ממתנדבי תצפית הן נשים.
ציפי שליסל, בת 48, מתגוררת בחברון. אמא ל-11 ילדים, וסבתא (בינתיים) ל-11 נכדים. במקצועה היא בהחלט לא צלמת, אבל בחייה היא מגלמת הרבה מסיפור המאבק של היישוב היהודי המתחדש בחברון. אביה, הרב שלמה רענן ז"ל, נרצח בביתו שבשכונת אדמות ישי (תל-רומידה) בעיר, בידי מחבל פלשתיני חמוש בסכין. בנוסף, היא ומשפחתה חוו פינוי מביתם ששכן בשוק.
החיבור שלה ל'תצפית' התחיל לפני כשנתיים. "לקראת ספטמבר 2011, היה מהלך שלם של חששות מפני מה שעתיד לקרות, כי הערבים הודיעו אז שהם עומדים להכריז באו"ם על הקמת מדינה פלשתינית. גם פה, המועצה נכנסה ללחץ והקימו את 'ועד מתיישבי יהודה' שלא כל כך החזיק מעמד, אבל בזכותו יזמנו קורס צלמים".
צריך להבין, היא מוסיפה, כי "מלחמת המצלמות הפכה באותה תקופה להיות מאוד דומיננטית פה. ארגון 'בצלם' חילק בחברון מצלמות כמעט לכל ילד. מול הבית שלי יש ערבי עם מצלמה שמצלם אותנו באופן קבוע. בנוסף, יש כאן נציגים של ארגונים בינלאומיים כמו CPT ו-ISM, ועוד כל מיני ראשי תיבות. כולם, מהמיסיון ועד האנרכיסטים, מצוידים במצלמות, והרגשנו שלנו אין מענה לכך. הבנו שצריך שיהיו פה כמה שיותר אנשים שיראו את התמונה גם מהצד שלנו, הצד של צה"ל".
ועד המתיישבים שהוקם אז פנה לפורום המשפטי למען ארץ ישראל וזה חיבר אותו ל'תצפית'. "עשינו קורס לצלמים אליו הגיעו כ-20 איש, וכך זה התחיל. בהתחלה 'תצפית' סיפקו לי מצלמת וידיאו, ועם הזמן רכשתי מצלמה בעצמי".
"צילמתי הרבה התפרעויות של ערבים מחלון הבית שלי. כשיש הפרות סדר בעיר, אפשר לצלם אותן מהשכונה שלנו, שהיא גבוהה יחסית. אנחנו מצלמים אותם זורקים על החיילים אבנים, זורקים דודי שמש. רק אתמול הייתה אצלי בבית אשה מאיטליה שכותבת ספר על הסכסוך היהודי-ערבי. היא סיפרה לי כמה היא מזועזעת מדברים שסיפר לה ידיד שלה שביקר בקסבה, ותיאר אלו דברים עושים הילדים היהודים בחברון לערבים. הצעתי לה לראות סרטים שאני צילמתי, שהיו לי על המחשב בבית. היא הייתה בשוק. הבינה שאין בכלל מה להשוות בין רמת האלימות וההתארגנות שלהם, לבין מה שעושים אצלנו".
את חושבת שבעזרת הצילום שלך את מצליחה לעשות שינוי?
"אני לא יודעת. אני מרגישה שבנושא ההסברה אנחנו כמו טיפה בים, בתוך המלחמה הזו. אני מרגישה לפעמים שצריך עוד לפחות מאה כמוני. קרה לי לא פעם שנקלעתי לאירוע בטחוני שהיו בו המון צלמים ערבים ואנרכיסטים, ומהצד שלנו הייתי רק אני. ואני לא יכולה לתפוס מזווית אחת בודדה את כל מה שמתרחש. בנוסף, יש לי גם משפחה ובית, ולא תמיד אני יכולה לקפוץ לכל אירוע שקורה. אנשים מבינים שזה חשוב לצלם, אבל חוץ מלהבין צריך גם להתגייס ולהיות כל רגע בהיכון, וזה לא פשוט. ההבנה כמה מה שאנחנו עושים הוא מעט מול המתקפה התקשורתית של הצד השני מתסכלת לא פעם, אבל אני מרגישה כמו חייל בקרב. הקרב על הלגיטימיות של הקיום של העם שלנו בארץ הזו".
ענבל גרוס, 32, היא אם לארבעה מבית-אל. מחנכת ורכזת תקשוב במקצועה. "בעבר למדתי צילום ומשאבי למידה, והתעסקתי קצת עם צילום בתור תחביב, אבל לא באופן מקצועי", היא מספרת.
לתצפית הגיעה דרך הודעה שקיבלה לפני כשנה במייל היישובי, בה נכתב שמחפשים מתנדבים לצילום. "כשהייתי בחופשת לידה בבית עם תינוק קטן, קיבלתי הודעה שיש עבודות בגבעת האולפנה בבית-אל, אחרי שהתושבים כבר פונו משם. בעלי במקרה היה בבית, אז הוא נשאר עם התינוק ואני יצאתי לצלם. השומר סירב להכניס אותי, ונאלצתי לטפס ברגל על ההר מסביב. עקפתי את השער ופשוט נעמדתי על הצוק שמעל גבעת האולפנה במקום ממנו ראיתי מצוין. כשהפועלים ראו אותי, הם הפסיקו את העבודות. נראה שזה היה להם מאוד לא נוח. צילמתי את התמונה המפורסמת עם הטרקטור שהתפרסמה בכמה וכמה כלי תקשורת, והוכיחה שלא מנסרים את הבתים כמובטח, אלא פשוט הורסים אותם. האירוע הזה נתן לי הרבה מוטיבציה".
מה המניע שלך לצאת ולצלם?
"בתור צרכנית תקשורת, חוויתי גם את התסכול. תמיד קומם אותי שיש דברים שמוצגים בצורה לא נכונה, מוטה לכיוון נקודת המבט הפלשתינית, וזה מה שגרם לי לנסות להראות גם את הצד שלנו. לדעתי אנחנו מחוללים שינוי בסיקור. אירועים בהם נוכחים גם צלמים שלנו, מוצגים בישראל ובעולם בצורה אחרת".
אהוד אמיתון, מנהל הדסק העובד מול התקשורת הישראלית ב'תצפית', מספר כי "צלמות 'תצפית' פרושות בכל יו"ש. מדרום הר חברון, דרך חברון וקריית ארבע, גוש עציון, ירושלים ומזרח ירושלים, ביישובי בנימין והשומרון, בבקעת הירדן ויישובי אזור מעלה אדומים. המציאות בה אנחנו עובדים, סיקור אירועים ביטחוניים, פינויים והפגנות, נתפסת כלפי המתבונן מבחוץ כמתוחה ואולי אף כ'גברית', אך מתנדבות 'תצפית' לא חוששות להיכנס ל'לב הבלגן' ולהביא משם את התמונות שלא פעם משנות את המציאות התקשורתית". הוא אומר.
מיכל לוז, 25, מבינה על מה הוא מדבר. היא סטודנטית, ילידת בית-אל המתגוררת כיום בירושלים. "יצא לי כבר לצלם הפגנות בהן ערבים יידו לעברנו אבנים וחיילים ירו בתגובה באוויר ממש לידי, אלו לא מצבים שנקלעתי אליהם לפני כן. יצא לי גם לחטוף גז מדמיע לפרצוף תוך כדי צילום".
"מאוד חשוב לי להפיץ את האמת" אומרת לוז, "זה חלק שאני יכולה לקחת במלחמה על הארץ. בנוסף, מבחינתי להסתובב עם מצלמה זה כמו שאבא שלי מסתובב עם נשק. זה סוג של הגנה. היו לי גם אירועים שראיתי ודיווחתי עליהם ראשונה, כמו התפרעויות ליד שער שכם או תאונות דרכים".
"הייתי רוצה להעלות למודעות של אנשים, של כל מי שיש לו סמארטפון, כמה זה חשוב לפקוח עיניים, ואם הביטחון האישי מאפשר, גם לצלם. לצלם, לצלם, לצלם ולהעביר הלאה אל התקשורת. כל כך הרבה דברים חשובים קורים אצלנו בשטח, שאנשים מסביב פשוט לא מודעים להם וזה חבל. כי צילום יכול לשנות מציאות".
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
