זכות השיבה: להיות יהודי בפולין זה אין
בשקט–בשקט, בין אנדרטאות אפורות לבתי קברות מתפוררים, הופכת היהדות לטרנד החם בפולין: אלפי פולנים בעלי שורשים יהודיים וגם סתם סקרנים וחובבי ציון מגלים את היהדות רק עכשיו. ישי פלג הצטרף לכנס תרבות יהודית בקטוביץ ופגש שם נער בן 16 שחוגג בר מצווה, צעירה קתולית שהחליטה פתאום להתגייר ורב שמלמד עברית על כוס בירה
הוא ניגש היישר למרכז הקבוצה, אל ולודק כץ, ראש הקהילה היהודית בקטוביץ, פולין, שהיה באמצע סיור המציג את העיר לאורחים הרבים שבאו ל"שבתון", מעין כנס דתי־תרבותי בסוף השבוע. היו שם שלושים או ארבעים איש, שמיעוטם הציגו סממנים יהודיים: כיפה, ציציות מתנפנפות, מטפחת לכיסוי ראש, פאות מיטלטלות, זקן. לא דיברנו עברית, רק פולנית ואנגלית, אבל לכולם ברחוב היה ברור: כאן הולכים יהודים. הניאו־נאצי לא פקפק לרגע.
הוא היה ב"היי" – אלכוהול או סמים, לא ברור – ובתוך שניות התקדמותו למרכז הקבוצה הפכה לדחיפות. לאחר רגע התברר שבין שיניו אחז משהו שנראה כמו סכין קפיצית מקופלת, ומישהו דחף אותו חזק, למטה, אל המדרכה. הוא נפל על גבו. אדם, קצין במשטרת קטוביץ שהוא גם חבר בקהילה היהודית, נקרא למרכז העניינים במהירות. הוא הרחיק את התוקף, וזה ברח מהמקום מלווה בחברו. כשהגיעו שני שוטרים במדים דיווח להם אדם על מראהו של הבחור.
יהושע (ג'וש) אליס, רב העיר קטוביץ, סיפר שכבר פגש אותו פעם. הניאו־נאצי חשף בפניו את צלב הקרס שעל חזהו, ושאל אותו אם המצרכים שנשא כשרים. הייתה להם שיחה קצרה שנגמרה מהר. כשאני שואל אותו אם חש מאוים, ג'וש עונה שלא.
זאת אחת מהדרכים שבהן פולין זוכרת את היהודים. יש מחנות, שהם אתרי הנצחה וזיכרון; ויש אנדרטות קטנות – בקטוביץ היא עומדת במקום שבו היה בית הכנסת לפני הכיבוש הגרמני; ויש בתי קברות מתפוררים, מתפרקים; ויש מדי פעם יהודים שהולכים ברחוב כשהם נראים יהודים, והכל מביטים בהם כבפלא, ואחד – שיכור, ניאו־נאצי, בשום אופן לא מעיד על הכלל – עלול לתקוף אותם".
קטוביץ שוכנת בשלזיה עילית, בדרום־מערב פולין, לא הרחק מקרקוב או להבדיל מאושווינצ'ים. 400 אלף תושבים, ועוד מיליון או שניים בפריפריה הקרובה, מעין גוש דן שקטוביץ במרכזו. כמו חלקים גדולים מהמדינה, העיר עוברת בשנים האחרונות שיפוצים נרחבים: כספים רבים מוזרמים ממדינות האיחוד האירופי כדי להכין את פולין להצטרפות לגוש האירו ולאיחוד. מעין “תוכנית מרשל" למזרח אירופה, כמו זו שזכו לה מדינות מערב היבשת לאחר מלחמת העולם השנייה: הרחובות משופצים שוב ושוב, תחנות רכבת מפוארות נבנות, קניוני ענק צצים בכל עבר. כשאני מגיע לעיר ביום סתווי באמצע אוקטובר, כיכר השוק (רינק) שבורה לחלוטין. בקצה הרחוב נראה בניין הספודק הענק מהתקופה הסובייטית, ששופץ ב־2011. בקצה האחר בנייניה הנטושים של תחנת הרכבת הישנה. במרכז, הכביש השבור של הרינק.
השיפוצים ברחוב ה־3 במאי (צ'ה גו מאיה), בדרך לתחנת הרכבת החדשה ולקניון הענק שבנו לידה, מגיעים לסיומם בימים אלו. צ'ה גו מאיה דומה מעט לרחוב יפו המשופץ בירושלים: הטראם של קטוביץ עובר בשני הכיוונים במדרחוב נאה, שאורות קבועים במדרכותיו. נותר רק להתקין את הפנסים על עמודי התאורה. אם תביטו שמאלה, מעט לפני הפנייה לרחוב ואבלסקה, תוכלו לראות דלת כתומה, ולידה שלט צנוע המציין את קיומה של קהילה יהודית במקום. גרפיטי מכוער ליד הכניסה מסמן שניאו־נאצים יודעים לקרוא גם שלטים צנועים.
אני מגיע לעיר כאורח של ארגון "שבי ישראל" כדי להשתתף בשבתון מיוחד שהוא עורך למען יהודים המתגוררים בפולין. לדברי מיכאל פרוינד, ראש הארגון ומייסדו, עשרות אלפי יהודים ופולנים בעלי שורשים יהודיים חיים כיום במדינה. רבים מהם כלל אינם יודעים זאת, ורבים מאלה שיודעים אינם מעוניינים בכך, וחיים ככל הפולנים האחרים. אבל מעט מגלים שסבא היה יהודי, או שסבתא הייתה יהודייה, ומתעניינים. “שבי ישראל" מאפשר להם ללמוד, להתקרב, באמצעות שליחים כמו ג'וש אליס. “הנאצים ועוזריהם ביקשו למחות כל זכר יהודי מאדמתה של אירופה, אך בכל זאת משהו הצליח איכשהו לשרוד", אומר פרוינד. “יש כיום צימאון אמיתי בקרב פולנים צעירים עם שורשים יהודיים ללמוד לעומק על המורשת הדתית והתרבותית שלהם. התעוררות כזאת לא הייתה עולה על הדעת לפני 30 שנה, אבל נגד כל הסיכויים זה קורה - ואנחנו חייבים לסייע בכך בכל דרך אפשרית".
בשבתון המיוחד צפויים להשתתף כ־60 איש, אומר לי ג'וש בבוקר יום שישי, אחרי שאני מטפס במדרגות בית הקהילה שמגני דוד חרוטים עליהן. חלק מהמשתתפים אינם בעלי שורשים יהודיים, אך הם מתעניינים ביהדות. כולם ישבו סביב השולחנות, יאכלו ויברכו, כולם יתפללו את תפילות השבת. רובם מגיעים מהסביבה הקרובה והרחוקה, גם מוורשה, שבה קהילה יהודית שבה כמה מאות אנשים.
שני סטודנטים ישראלים נכנסים בסביבות עשר בבוקר לבית הקהילה: עידו ורועי. הם לומדים כאן רפואה – בפולין קל יותר להתקבל ללימודים, הם אומרים – ועוזרים לרב ג'וש במה שאפשר. עידו נכנס למטבח כדי להכין חומוס, ורועי ואני הולכים לקנות מצרכים. אין הרבה אוכל כשר בקטוביץ. המקום הראשון שאנחנו הולכים אליו הוא המכולת בפינה, “סקארבק", כדי לחפש כוסברה: “קולנדרה", בפולנית. אין להם. רועי אומר שכוסברה, בפולין, היא לסנובים. נחפש אותה אחר כך בקניון.
בינתיים אנחנו צועדים ל"דובאי", חנות חלאל שנמצאת הרחק, מעבר לספודק. היא נראית כמו כל מכולת שכונתית בישראל. גם הריח דומה. אנחנו קונים שני מכלי טחינה, ואני קונה חלבה. מתברר שהיא מיוצרת בירדן, ואם הייתי קונה את החלבה הסמוכה לה על המדף הייתי קונה מוצר מלבנון. חתיכת מתנה להביא לארץ. כשאנחנו הולכים לתחנת הטראם אומר רועי שבעליה של “דובאי" הוא עיראקי במקור.
אחר כך מספר לי ולודק כץ שבעיר אין קהילה מוסלמית גדולה. כ־300 איש בסך הכל, הוא אומר. 100 מהם חדשים ו־200 נמצאים בקטוביץ לפחות דור אחד. הם אינם קיצוניים, ואינם מעוניינים במהומה שתביא איתה מלחמת עדות מקומית. יש שיתוף פעולה גדול, לדבריו, בין ראשי הקהילות - הקתולית, היהודית והמוסלמית.
בקניון – גדול, צבעוני ויפהפה - קנינו כוסברה ופלפל אנגלי, וחזרנו לבית הקהילה. ההכנות היו בעיצומן: בנות “באר מרים", קבוצת בנות יהודיות החיות ולומדות בקטוביץ ומקיימות פעילויות יהדות ותרבות לחברי הקהילה, הגיעו כדי לברר עם הרב אם הגבינה שקנו כדי להכין בה כיסוני בצק, פיירוגי, היא כשרה. היא לא. הרב ג'וש יוצא איתן לחפש מצרכים כשרים.
השיחות והדרשות במהלך השבת מתנהלות בפולנית, לעתים בתרגום סימולטני לאנגלית ולעתים לא, והתפילות, הברכות והשירים נאמרים בעברית. יש מי שמבינים חלק מהמילים. היתר פשוט ישירו עם כולם, או יקראו את התפילות מהעמוד השמאלי בסידור הדו־לשוני, שם נכתב הנוסח העברי באותיות פולניות.
לפני תפילת שישי בערב מתכנסים כולם בבית הכנסת עם ראש העיר קטוביץ ונציג הכנסייה הקתולית – שניהם חובשים כיפה לכבוד קביעת המזוזה בדלת חדר האוכל שהפך לבית הכנסת למשך השבתון. גם הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך, הגיע. הוא נשאר למשך השבתון כולו, גם אחרי שנציגי העיר עוזבים.
שודריך מוביל בפולין פעילות יהודית שעיקרה תמיכה ביהודים החיים במקום, ותמיכה ביהודים המתים. בתי הקברות בפולין הם עניין מרכזי בעיסוקיו: האחריות על טיפוחם, או למצער על השמירה עליהם מפני מעשי ונדליזם, מתחלקת בין קהילות יהודיות מקומיות ובין ראשי הערים והעיירות הסמוכות לכל בית קברות. הקהילה היהודית בקטוביץ ממונה על הטיפול בכמה עשרות בתי קברות בסביבות העיר. ראש הקהילה כץ עסוק במהלך יום שישי בטיפול טלפוני בהשחתת מצבות באחד מבתי הקברות הללו. לדבריו, המשחיתים היו ככל הנראה בני נוער חסרי מעש, שהיו עושים את אותו הדבר גם בבית קברות נוצרי אילו לא הייתה שמירה. המשטרה העירונית מקיימת מדי פעם סיורים בבתי הקברות היהודיים, אבל הרוב המוחלט של הקברים הם “קברים ללא קרובים". כאן, 99 אחוזים מהיהודים המתים הם ללא בני משפחה חיים.
כץ מספר ששיתוף הפעולה עם ראש העיר מוצלח למדי. אחד מהבניינים החשובים של העירייה הוא פאלאץ גולדשטיין, בניין מעוטר זהב שהיה שייך לאחת ממשפחות היהודים החשובות של העיר עוד מהמאה ה־19. היום העירייה היא הבעלים, וכשנערכים אירועים רשמיים במקום – גם אם אין כל קשר לקהילה היהודית – כץ זוכה להזמנה רשמית, בתור ראש הקהילה שחבריה היו בעבר בעליו של הבניין. זו רק דוגמה אחת: רועי, הסטודנט לרפואה, מספר שפעם התבקש להזמין את ראש הקהילה, לצד כומר קתולי, לאירוע שבו שרפו את הגופות ששימשו את הסטודנטים באוניברסיטה המקומית. שותפות בטקסים ובאירועים רשמיים: זו עוד דרך שבה פולין זוכרת את היהודים.
לאחר סעודת שישי חגיגית מתקיימת שיחה – על טהרת הפולנית – עם ד"ר לורנס ויינבאום, איש הקונגרס היהודי העולמי, שלמד היסטוריה בפולין בשנות ה־80 ומאז מתעניין מאוד במדינה. אחרי השיחה הוא אומר לי שסיפר לקבוצת היהודים הפולנים – רובם בני ארבעים, חמישים ויותר – על מאמר שפרסם בפולנית בסביבות 1990, ובו כתב שלדעתו אין עתיד לקיום יהודי בפולין, ושעל כולם לעזוב או שייטמעו וייעלמו. עכשיו, אמר, אני חושב מעט אחרת. הייתי כותב את המאמר באופן מרוכך יותר.
לא כולם בקבוצה הסכימו איתו, למרות שהם עצמם השתתפו בשבת שחגגה או לכל הפחות הציגה את מה שהרב ג'וש מכנה “התחדשות יהדות קטוביץ". מריוש אופלקו – או כמו שהוא מעדיף להיקרא כעת, משה לטרמן – הוא בן 64. לפני 13 שנה גילה את יהדותו, ולפני כחצי שנה חגג בר מצווה בישראל, ועלה לתורה בכותל. “מה שהאמנת בו אז", אמר לטרמן לוויינבאום, “זה נכון. יש פעילות, אבל אין עתיד".
כמו לטרמן, גם כוכב השבתון הזה חגג בר מצווה מאוחרת: שמו קרול, בן 16, והוא עלה לתורה במהלך השבת בפעם הראשונה. לפני שבירך את הברכות עצר הרב ג'וש את הטקס, וסיפר כיצד התגלתה יהדותו של קרול. “אבא של קרול ניגש אליי לפני חצי שנה, ואמר שהוא מתעניין ביהדות כי אבא שלו היה יהודי", סיפר ג'וש לנוכחים. “הסברתי לו שאם אבא שלו היה יהודי, הוא לא נחשב יהודי. הוא אמר, ומה עם אשתי? אמרתי, מה עם אשתך? והוא ענה: סבתא שלה הייתה יהודייה. איזו סבתא? אמא של אמא שלה. אז היא גם יהודייה, אמרתי לאבא של קרול, וגם הילדים שלך יהודים".
במשך חצי שנה למדו בני המשפחה על היהדות אצל הרב ג'וש, בבית הקהילה. הם למדו מעט עברית והשתתפו בתפילות, בסעודות השבת ובמסיבות החגים. לרגל השבתון החליטו לחגוג בר מצווה לקרול. בשבת עלה לתורה, וביום ראשון, בתפילת שחרית חגיגית, קיבל ממיכאל פרוינד זוג תפילין, תרומת “שבי ישראל". הרב ג'וש והרב שודריך סייעו לו להניח אותם על זרועו ובין עיניו, כמו שכתוב בתורה.
קרול בחור שתקן. הוא לא דיבר הרבה במהלך האירוע ופניו לא הסגירו את מה שהרגיש, מלבד חיוך קטן מדי פעם. קשה להאמין שהוריו היו כופים עליו את כל האירוע מתחילה ועד סוף. אבל ייתכן גם שאין לו רצון גדול להיות יהודי. בניגוד לאחרים מבני הקהילה, הוא כלל לא צריך להתגייר: מבחינת בני העם היהודי, קרול יהודי אם ירצה בכך ואם לא. אבל מצדו, אם לא ירצה, תמיד יוכל לחזור לחיים פולניים רגילים.
הדילמה ההפוכה לוכדת את קרולינה, 28, בת להורים קתולים בני עיירה סמוכה לקטוביץ. מאז שהתבגרה התעניינה ביהדות וביהודים. היא הגיעה לקטוביץ במקביל לרב ג'וש, למדה במסגרת הקהילה על היהדות, תרגלה מעט עברית והחלה בהליכי גיור. “קשה להתגייר במקום כזה", אומר ג'וש, וויינבאום מהקונגרס היהודי מסכים. כדי להתגייר לפי דרישות ההלכה דרושה קהילה יהודית מתפקדת. את רוב הפרקטיקות לא לומדים באמצעות שינון, אלא באמצעות מעשה. צריך לחיות בקרב קהילה דתית השומרת על רוב המצוות, ולא מספיק ללמוד מרב אחד, שמנהיג קהילה שחציה גויים וחציה נעה על הציר שבין חילונים גמורים ובין דתיים־לפעמים.
קרולינה החליטה שהיא הולכת על זה, ובמשך כמה שנים הייתה חברה בקהילה והתקדמה בלימוד ההלכה ובהליכי הגיור. השנה נסעה לישראל, להתנדב בבאר שבע ובקיבוץ בדרום. היא חזרה מאושרת: מזג האוויר בישראל, והשפה, והאנשים. עיניה זורחות ופיה צוחק אפילו כשהיא מספרת לי על יומה האחרון בתל אביב, כשנגנבו ארנקה ודרכונה והיא נאלצה לכתת את רגליה למשטרה ולשגרירות פולין. אבל בינתיים היא לא יכולה להמשיך לגור בארץ, ובפולין היא לא יכולה להתגייר. כמה ימים לאחר השבתון עזבה ללונדון, שם אולי תיפתח בפניה אפשרות הגיור בקהילה היהודית המקומית.
ויינבאום אומר שזוהי הסלקציה השלילית האופיינית לקהילות היהודיות בפולין. מי שחזק וברצונו להתחבר לעם ישראל או ליהדות - עוזב. נשארים החלשים, מי שקשריהם לקהילה היהודית ספורדיים, מקומיים. מי שרוצה להתחתן עם יהודים, לשלוח את ילדיו לחינוך יהודי, להתחבר לציונות ולישראל – עוזב לוורשה הגדולה, או לחו"ל.
במוצאי שבת, לאחר קונצרט כליזמר והקרנת סרט במרכז קהילתי קטן בהובלת בנות “באר מרים", יצאנו למועדון. בדקנו את הקאטופוניה – אחד השמות הכי טובים שאפשר לחשוב עליהם בשביל מועדון בקטוביץ – אבל הוא היה מלא ורועש מדי, כראוי לשמו. הלכנו לארכיבר. בירה בעשרה שקלים: חיים טובים יש ליהודים בפולין.
כמו בבדיחה: קהילה יהודית יוצאת לבר. בין המשתתפים - עיתונאי וסטודנט לרפואה מישראל, קרולינה שבתהליכי גיור, מרים שמדברת עברית, פולנית ואנגלית, וחברה הטוב יואל, חסיד מודז'יץ מוורשה, שמבין עברית אבל מדבר רק פולנית, אנגלית ויידיש כדי לא לזהם את לשון הקודש בדיבור חולין, ומדליק סיגריה בסיגריה לאחר צאת השבת כדי לכסות על מה שהחסיר.
היו עוד, כולל מוניקה מוורשה, שעובדת במכון לשימור מורשת יהדות פולין. על כוס בירה ז'יווייק היא מספרת לי על עבודתה: היא עורכת דין, ובמקביל היא גם פועלת במכון, המשמר בתי כנסת ובתי קברות יהודיים בכל רחבי פולין. היא מבקרת בירושלים כמה פעמים בשנה, ואוהבת את העיר מאוד. למה לא תעלי לארץ, אני שואל אותה כשאני שומע את העברית הלא רעה שבפיה. והיא מסבירה: כאן אני עורכת הדין היהודייה היחידה כמעט. זה מביא פרנסה. בארץ לא יהיה לי יתרון כזה.
גם מיכאל פרוינד וג'וש אליס מגיעים לבר. ג'וש מתיישב לידי עם כוס בירה, ואני שואל אותו על אחת המשפחות שהגיעו לשבתון: גבר במראה חסידי, אישה נאה, בת בסביבות גיל 18 – יפה, גבוהה, בלונדינית – וילד קטן, בן שלוש. ג'וש מספר לי שיש עוד בן, בסביבות גיל 16, שלא הגיע. הוא לא מתעניין ביהדות. למשפחה אין שורשים יהודיים, הוא מסביר – ולמחרת אראה איך בתפילת שחרית, כשכולם מניחים תפילין, האב יושב בכיפה על ראשו ומתפלל ללא תפילין. אני שואל את ג'וש איך הוא - יהודי מאמין, שומר מצוות, רב - מוביל קהילה כל כך מגוונת, כל כך לא אורתודוקסית. הוא עונה שהוא בא מקנזס סיטי שבמיזורי.
ג'וש בן 36, נשוי לאישה יפהפיה ומגדל תינוק חמוד. כבר שנים לא נמצא בקנזס. הוא למד בקולורדו, בניו יורק, בירושלים, והגיע לקטוביץ לפני “שלוש שנים, חודשיים וכמה ימים" כדי לחדש את הקהילה היהודית במקום, שנחלשה מאז מותו של רב הקהילה הקודם. אבל כשגדל בקנזס סיטי, הוא אומר, למד אהבת ישראל מהי. “יש עשרים אלף יהודים בקנזס", הוא מספר. “מכל הזרמים. רפורמים, אורתודוקסים, חב"ד. הכל. אבל כולם ביחד".
אני לא מבין. כל יהודי קנזס סיטי מתפללים בבית כנסת אחד? הרב ג'וש מסביר לי שלא, אבל יש רק בית ספר אחד, שכולם לומדים בו, והנהגת הקהילה מכילה את כל הזרמים: רפורמים לצד חסידי חב"ד, אורתודוקסים לצד קונסרבטיבים. האירוע החגיגי השנתי של הקהילה התקיים בבית הכנסת הרפורמי. הכל היה כשר לפי האורתודוקסים, אבל כולם התארחו יחד אצל הרפורמים.
ג'וש מדבר עברית מעט מגומגמת, ומדי פעם מחפש את המילים. האנגלית שלו שוטפת יותר, וגם הפולנית שלמד בשנים האחרונות, אבל גם בהן הוא מדי פעם מאט, מחפש את המילה הנכונה, ובפולנית הוא לא מתבייש לשאול, לבקש עזרה מחברי הקהילה שלו. “מצאנו את הרב אליס דרך אשתו, שגדלה בקטוביץ והייתה מעורבת בתוכניות של ‘שבי ישראל' לפני שהם נפגשו", מספר מיכאל פרוינד. “מאז שנכנס לתפקידו בקטוביץ, הרב ג'וש הפיח חיים חדשים ואנרגיה בקהילה. הוא מנהיג רוחני צעיר ודינמי, וכולנו פועלים בהתלהבות רבה למען התחדשות החיים היהודיים בקטוביץ".
במהלך השבת הבחנתי איך בני הקהילה מביטים בג'וש בהערכה. “למדתי הרבה מהילד שלי", הוא אומר לי בבר כשאני שואל אותו איך הוא מארח חברים לא יהודים בקהילה היהודית. “אני צריך לפעמים לאסור עליו דברים, ולעשות את זה באהבה רבה. ככה אני מתנהג גם עם הקהילה. אני שומר על הכללים, אבל באהבה".
ביום ראשון בבוקר, לאחר תפילת שחרית, יצאה הקהילה באוטובוס לבנג'ן (בנדין), עיירה סמוכה. השמש זורחת בחום פולני, מאירה את הבתים הצבעוניים בשקט של יום המנוחה הקתולי. כמעט אין אנשים ברחובות, מדי פעם חולפת מכונית. הקהילה היא קבוצה רעשנית, מובחנת, אך ביום ראשון אין מי שיבחין.
לפני המלחמה חיו בבנג'ן 27 אלף יהודים, כמחצית מתושבי המקום (ולודק כץ אומר שהעיירה הייתה יהודית לחלוטין, וששאר התושבים גרו בכפרים הסמוכים, ונחשבו לתושבי בנג'ן רק בשביל הסטטיסטיקה, “כדי שהעיירה לא תיחשב ליהודית"). אנחנו הולכים לרחוב ללא מוצא המכונה בראמה (שער) צוקרמנה, מבוא שהיה שייך למשפחה יהודית. הבתים ישנים, מלפני המלחמה, ואפשר לדמיין את החיים היהודיים שהיו כאן. עכשיו יש על המרפסות צלחות לוויין המכוונות לשמיים, אבל אז בוודאי הייתה על מרפסת אחת בת רב המביטה למטה אל אחיה המשחקים ברחוב, וממרפסת אחרת הביט בן השוחט אל בת הרב, ובמרפסות האחרות היו כובסות ומסעדנים ושרברבים ומוכרי אמבטיות וצלמים ושוטרים וגנבים ויהודים, כולם יהודים.
בלילה שבין השמונה לתשעה בספטמבר 1939 שרפו כוחות האס־אס את בית הכנסת בבנג'ן. היום עומדת במקומו כצלקת אנדרטה קטנה, בשולי הכביש הראשי, שהוקמה בתקופת השלטון הקומוניסטי. בינה ובין פארק קטן הנמצא במעלה הגבעה, ליד הכנסייה ובית הקברות הקתולי, יש שדה מצבות יהודיות הפזורות בין העשבים. המצבות נוטות, מתפוררות, אבל הן שם. פולין זוכרת את היהודים.
במורד, במבוא צוקרמן, אנחנו נכנסים לתוך בניין שמרפסתו היא היחידה שאין עליה צלחת לוויין. עד לפני כמה שנים זו הייתה דירת מגורים רגילה, אך אז – לאחר מעבר דירה וכניסת דיירים חדשים – התגלה שעל הקירות, מאחורי שכבות של סיד, צבע ורהיטים, צבועים ציורי קיר יהודיים. אולי זהו סיפורה של יהדות פולין של ימינו: בבית פולני קתולי התגלה לפתע שורש יהודי מוסתר. עבודות השחזור במקום הפכו את הדירה למוזיאון קטן אך מרגש, ויש מי שמביא קבוצות להביט במקום ולפעמים אף להתפלל בו. אין שום דבר מפואר בבית הכנסת שבבראמה צוקרמנה. הוא היה בסך הכל בית כנסת פרטי קטן, עם קומה אחת לגברים וקומה אחת לנשים, שהיה חשוב דיו לתושבי השכונה כדי שיציירו על קירותיו פסוקים ומראות מארץ הקודש בחובבנות ברורה, בלי כל חידוש או טעם מיוחד. אבל בדרך חזרה מבית הכנסת הזה, כשתעברו בין בתיה של בנג'ן, כבר תחפשו בעיניכם סימנים למזוזה שהייתה פעם על דלת זו או אחרת, או שתביטו בבנו של הרב ג'וש הולך ברחוב, צעדים ראשונים, מתלמדים, ותחשבו על הילדים היהודים ששיחקו פעם בלב העיירה. לצד הזיכרון של מה שהיה ואבד, לצד הצלקות שהותירו היהודים בפולין, צומח עכשיו בית כנסת חדש. עדיין לא מפואר, עדיין מתנסה, מגומגם, אבל הוא כאן, וגדל. בזמן שפולין זוכרת את היהודים, היהודים בפולין נזכרים גם הם. וחוזרים.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
