התבוללות באלבמה: טקס נישואים עם הרב והכומר
בתי הכנסת נאבקים כדי לשרוד, מסעדה כשרה אי אפשר למצוא ועל חתן יהודי לבת אין בכלל מה לדבר. יהודי אלבמה, מיעוט נכחד בתוך אחת הקהילות הנוצריות ביותר בארה"ב, מדברים בגילוי לב על היומיום המורכב, על הסכסוכים, על החרדה מהעתיד ועל הנחמות
אלא שכמה דקות לאחר מכן הכאב הופך לתסכול גלוי. שטיין יושבת בקצה הספה, מוקפת בעשרה מכ-400 תושביה היהודים של העיר האנטסוויל שבאלבמה, שמנהלים ביניהם שיחה ערה על גורל הקהילה המקומית. מבטה מרצד בחלל החדר. קשה לא להבחין בסערת הרגשות שמתחוללת בתוכה.
עד שפתאום, ברגע אחד, המבוכה, הכאב ואולי גם הבושה על אורח חייו של הבן הופכים להתקף זעם, מלווה בדמעה או שתיים שזולגות על לחייה. "אתה יודע, תפסת אותי היום במצב רגיש מאוד", היא אומרת. "אני מרגישה שאני פתאום צריכה להתגונן, להתנצל בפניך על הבחירה של הבן שלי, ואתה לא מתאר לעצמך כמה זה כואב לי. אתה לא יודע כמה לילות לא נרדמתי מעצם המחשבה על כך שהנכדים היחידים שלי יגדלו לא יהודים. אבל אתה יודע מה? אני עשיתי את הכי טוב שיכולתי. מאה קילומטר הייתי נוסעת איתו בכל יום ראשון כדי שהוא יוכל ללכת לבית ספר יהודי. בבית חגגנו את כל החגים היהודיים, הייתי לוקחת אותו לבית כנסת ואפילו את בר המצווה שלו עשינו במצדה".
14 אלף קילומטר מפרידים בין אתר המורשת היהודי בדרום הארץ לחול הזהוב ועצי הדקל המפורסמים של חופי הוואי - שתי תחנות מרכזיות בציר החיים של בנה המהנדס בן ה-31. מן העבר האחד בר המצווה במצדה, אולי התמצית המזוקקת ביותר של החוויה היהודית בחגיגה אחת; מן העבר האחר, החתונה הלבנה שערך הבן בחופי הוואי, לפי מיטב המסורת הנוצרית. הרב מפה, הכומר משם.
כאבה של שטיין אמיתי, מכמיר לב. כאבה של אם שעשתה למען חיזוק זהותו היהודית של בנה יותר משעושות מרבית הנשים החילוניות בישראל ובארצות הברית. רק דבר אחד היא לא חשבה לעשות: לקום ולעזוב. אם אפשר אז לישראל, ואם לא, אז לניו יורק, לניו ג'רזי, לפלורידה או לכל מדינה אחרת בארצות הברית שבה היה בנה גדל בסביבה שופעת יהודים, ולא כיהודי היחיד במסיבה.
אלא שהאפשרות הזאת, היא מודה, מעולם לא חלפה בראשה. ולא רק אצלה. גם שאר האנשים שמגיעים באותו בוקר שבת לביתה של מרים טרודו בלב האנטסוויל שבצפון מדינת אלבמה לא הרהרו מעולם באפשרות; שלושה דורות של יהודים מקומיים שקשורים לעיר בעבותות של גאווה גדולה ותחושת שייכות עמוקה.
לא לוקח יותר מדי זמן להתאהב בהאנטסוויל. עיר מטופחת, שקטה, מוקפת בנוף ירוק ובמרחבים פתוחים, שמציעה לתושביה איכות חיים נדירה גם במונחים אמריקניים. אי של תושבים לבנים ומשכילים, שלא מזכיר במאום את שאר חלקי אלבמה הענייה והשחורה. בתים צמודי קרקע, רחבי ידיים, מוקפים במגרשי גולף מטופחים וגם בכמה אגמים מלאכותיים. האווירה נינוחה, התושבים נעימי סבר. ההתנהלות איטית, שום דבר לא בוער, והכל במחיר שברוב המדינות בארצות הברית אפשר רק לחלום עליו.
לא במקרה הפכה האנטסוויל שם נרדף לאיכות חיים גבוהה. העיר, באמצע שום מקום, נחשבת מאז אמצע המאה הקודמת לאחד ממרכזי פיתוח הטילים וחקר החלל של ארצות הברית. במקום פועל כבר עשרות שנים אחד ממרכזי המחקר הגדולים ביותר של סוכנות החלל האמריקנית, מרכז המחקר על שם מארשל, וכן מרכזי פיתוח טילים מרשימים. יתרונה הגדול של העיר, כך נראה, הוא במיקומה המבודד, שמאפשר לחוקרים לערוך את ניסוייהם הרחק ממרכזי האוכלוסייה העירוניים.
מסביב התפתחה תרבות שלמה: מוזיאונים, מרכזי מבקרים, מודלים של טילים ומעבורות חלל שממוקמים ברחבי העיר, מסעדות יוקרה, מרכזי קניות מטופחים, בתי ספר טובים - והכי חשוב, אוכלוסייה לבנה, אמידה ומשכילה, שעברה למקום בעקבות היצע העבודה.
אחד מהם הוא ג'רי פישמן, אסטרופיזיקאי ובעל דוקטורט בחקר החלל, שבמשך ארבעים שנה עבד כאחד החוקרים הראשיים במרכז סוכנות החלל האמריקנית בהאנטסוויל. העבודה כחוקר מוביל בנאס"א הייתה משתלמת; בנוסף לבית המטופח שבו הוא ואשתו ננסי מקבלים את פניי, מחזיקים בני הזוג בני ה-70 בעוד שני בתי נופש ומרבים לנסוע ברחבי העולם.
באחת מנסיעותיהם להונג-קונג קיבל פישמן את פרס "שאו" היוקרתי, המוענק בכל שנה למי ש"הציג פריצת דרך מדעית או אקדמית יוצאת דופן". לכבוד הגדול הנלווה לקבלת הפרס, המתואר לא פעם כ"פרס נובל של המזרח", הצטרף גם פרס כספי נדיב של מיליון דולר שפישמן חלק עם מדען נוסף.
לצדו יושבת אשתו ננסי. סיפורה דומה לסיפורם של לא מעט יהודים אמריקנים שמשפחתם היגרה לארצות הברית ממזרח אירופה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים. ננסי, במקור מלודז', גדלה בבית עם מודעות יהודית חזקה. הוריה לקחו אותה ל"היברו סקול" פעמיים בשבוע. בחגים הלכו כל בני הבית לבית הכנסת, בפסח הקפידו על אכילת מצות וביום כיפור צמו. את שתי בנותיה, ליסה וג'ודי, קיוותה לגדל באווירה דומה. אלא שהחיים בהאנטסוויל, לשם עברו לפני 45 שנה, הציבו בפניה אתגרים חדשים.
"כמו מרבית הילדים היהודים באלבמה, ג'ודי גדלה בלי שפגשה עד לשלב מאוחר של חייה ולו ילד יהודי אחד", נזכרת ננסי, מורה בהכשרתה. "המציאות הזאת הייתה לא פשוטה עבורה. היא גדלה בתחושה שהיא שונה משאר הילדים, ולכן כל הזמן ביקשה להתערות ולהיות כמו כולם. היא כעסה מאוד, לדוגמה, כשבראש השנה וביום כיפור לא שלחנו אותה לבית הספר. היא לא הבינה למה בפסח היא הילדה היחידה שצריכה להביא מהבית מצות ולא לאכול את האוכל של כולם. לא אשכח איך בשלב מסוים היא ניגשה אליי ושאלה אותי,'אמא, בת כמה אני צריכה להיות לפני שאני יכולה להיות נוצרייה?"
ומה ענית לה?
"אמרתי לה שהיא צריכה להיות גדולה מאוד-מאוד. אבל אני זוכרת שזה היה רגע קשה, כואב מאוד. בהתחלה אני זוכרת שכעסתי מעצם השאלה, אבל זה היה מובן. היא הייתה ילדה סגורה וביישנית, שהרגישה כל הזמן שאנחנו מבדלים אותה משאר החברים שלה לכיתה, וזה יצר אצלה תחושות קשות. צריך להבין שבמשך כל השנים בבית הספר היסודי היא הייתה הילדה היהודייה היחידה בבית הספר".
ניסיתם לשמור בבית על אורח חיים יהודי?
"כן. את כל החגים חגגנו. היינו הולכים לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור. בפסח לא אכלנו לחם. הייתי מדליקה נרות בערב שבת, עשינו ארוחת שישי בכל הזדמנות שיכולנו ואפילו חגגנו לה בת מצווה בבית כנסת".
אלא שבהאנטסוויל זה לא מספיק. הסיכוי למצוא חתן יהודי במדינה שבה שיעור היהודים עומד על קצת יותר מעשירית האחוז שואף לאפס. "לא מזמן בדקו את קהל המתפללים בבית כנסת המקומי לאורך השנים", מספר ג' רי, "ומה שראו הוא שבית הכנסת התבגר מאוד ושהדור הצעיר מתרחק ממנו. אנחנו רואים היום מצב שבו הצעירים היהודים אדישים לדת או שהם אנטי-דת. הם פשוט לא רוצים להיות מעורבים יותר".
במציאות כזאת, גורלה של ג' ודי היה כמעט בלתי נמנע. "כשפגשנו את ההורים של בעלה הנוצרי הסכמנו מיד שלא נתעקש שהם ינהלו אורח חיים יהודי", מספרת ננסי. "למעשה, הסכמנו שבחתונה שלהם יהיה גם רב וגם כומר, אלא שהרב שלנו מהאנטסוויל סירב לחתן אותם אלא אם כן הם יתחייבו לנהל אורח חיים יהודי בבית, והבעל של ג'ודי סירב לכך. אז בסוף מצאנו רב אחר".
עד כמה מפריע לכם שהיא נישאה לגבר נוצרי?
ג'רי: "לננסי זה הפריע הרבה יותר מאשר לי. לי היה חשוב קודם כל שהבנות שלי יהיו בריאות ומאושרות. השאלה אם הן יתחתנו עם בעל יהודי לא ממש הייתה אצלי בעדיפות עליונה".
ננסי: "בהתחלה זה היה קשה מאוד. דאגתי, ידעתי שזה הולך להיות סוף השושלת היהודית שלנו. מצד שני אני יכולה להגיד שבעלה הוכיח את עצמו כבעל טוב וכאבא טוב, ואני אוהבת אותו. אני גם שמחה ששלוש הילדות שלהם קשורות הרבה יותר לצד היהודי שלהן מאשר לצד הנוצרי, אף שיש להן בבית עץ אשוח וכשהן הולכות לבית של ההורים שלו הן הולכות לכנסייה".
ואף על פי כן, הם מודים, גם בדיעבד הם לא מתחרטים על הבחירה לגדל את בנותיהם במדינה הדרומית מעוטת היהודים. ולא רק בגלל מקום העבודה של ג'רי. "החיים בהאנטסוויל קלים הרבה יותר", הוא מסביר. "אתה הולך לבנק, לסופרמרקט, לדואר, ואין בשום מקום תור. הכל שקט, הכל רגוע, אין אלימות, אין פשיעה. גם מזג האוויר פה אידאלי, ובחורף לא קר מדי".
מה לגבי אירועים אנטישמיים? יצא לכם להיתקל בדבר כזה?
ננסי: "מעולם לא. דווקא בתור ילדה, היה לנו בית נופש באנאפוליס שבמרילנד, ואני זוכרת שכשהיינו מגיעים לשם השכן היה תמיד צועק לעברנו 'יהודים מלוכלכים'. מקרה אחר קשור לאחי הבכור, בוב, שכשהיה תלמיד בבית ספר יסודי בוושינגטון היה לו חבר טוב שיום אחד אמר לו שההורים שלו לא מסכימים שהוא ישחק איתו, כי הוא יהודי".
סיפורם של בני הזוג פישמן לא חריג, והוא מאפיין יהודים החיים בקהילות מבודדות יחסית, הרחק מריכוזי הקהילות
של הערים הגדולות ביותר בארה"ב. באחרונה פרסם מכון המחקר "פיו" סקר חסר תקדים בהיקפו המציג תמונה קודרת במיוחד בנוגע למצבה של הקהילה היהודית של ארצות הברית: לפי המחקר החדש, היא נמצאת בשלבי גסיסה של ממש. הנתון הבולט ביותר שעלה מהסקר מצביע על שיעור גבוה במיוחד של נישואי תערובת, כ-58 אחוז מכלל יהדות ארצות הברית.
בקרב הזרמים הלא אורתודוקסיים עומד שיעור הנישואים מחוץ לדת על לא פחות מ-71 אחוז; זאת לעומת 17 אחוז בלבד שנישאו ללא יהודים ב-1970. אם זה המצב בקרב הקהילה היהודית כולה, שמרביתה מרוכזת באזורים משופעי יהודים כמו ניו יורק, ניו ג' רזי, פלורידה וקונטיקט, אז כשמדובר בקהילה מבודדת כמו זו שבאלבמה מובן ששיעור נישואי התערובת גבוה בהרבה.
עוד עולה מהסקר כי שני שלישים מיהודי ארצות הברית אינם משתייכים לשום בית כנסת או קהילה דתית, ואילו רבע מהם השיבו כי אינם מאמינים באלוהים. בהתאם לכך אין להתפלא כי לא פחות משליש מהיהודים סיפרו שבחג המולד האחרון קישטו את בתיהם בעץ אשוח.
התמונה מטרידה במיוחד כשמגיעים לדור הצעיר. מהסקר עולה כי בקרב ילידי 1980 ואילך, לא פחות מ-32 אחוז הגדירו עצמם כ"חסרי דת". כשני שלישים מתוכם אף הצהירו כי אינם מעניקים כל חינוך יהודי לילדיהם.
אף שבעיית ההתבלוללות מטרידה את ראשי הקהילה היהודית של ארצות הברית מזה עשרות שנים, הרי שהטלטלה שיצר הסקר החדש הורגשה היטב מניו יורק במזרח ועד קליפורניה במערב. באלבמה הבעיה חריפה במיוחד: זו אחת המדינות בעלות ריכוז היהודים הנמוך ביותר בארצות הברית, עם פחות מ-10,000 יהודים בסך הכל מתוך אוכלוסייה כוללת של כחמישה מיליון תושבים. מה שאומר שעל בשר כשר יכולים התושבים המקומיים רק לחלום, שלא לדבר על מסעדה כשרה או מרכז קהילתי.
לפני כמה שנים נפתחה במקום שלוחה ראשונה של חב"ד, מימוש חזונו המפורסם של הרבי מלובביץ' שלפיו בכל מקום שיש בו יהודים צריכים להיות גם שליחי התנועה הדתית. הבניין של חב"ד בבירמינגהם בירת אלבמה, שעתיים דרומית מהאנטסוויל, מרשים בגודלו. במקום פועלים בית תפילה, מטבח, חדר לימוד וגן ילדים שמאכלס כ-80 ילדים יהודים בסך הכל.
לייבל ברקוביץ', שליח התנועה לאלבמה, מעדיף להסתכל על חמישית הכוס המלאה. "אתה יודע, דווקא משום שמדובר בקהילה יהודית קטנה כל כך, אתה פוגש פה אנשים שכשהם גרו בניו יורק או בקליפורניה לא עשו שום דבר כדי לשמור על הזהות היהודית שלהם, ופתאום ברגע שהם עוברים לאלבמה הם מבינים שהם צריכים לעשות משהו כדי להתחבר ליהדות מחדש. אנשים אומרים לי שאין שום סיכוי שהם היו מגיעים אלינו בכל מקום אחר, אבל ברגע שהם עברו לאלבמה החליטו להצטרף אלינו".
אתה מתאר מציאות כמעט אידילית.
"תראה, אין באלבמה מה שקהילה יהודית צריכה כדי להתקיים. בתי הכנסת נאבקים לשרוד, אין מסעדה כשרה בכל אלבמה, אין בית ספר יהודי, ופעם בחודש אנחנו עושים בבית חב"ד סעודת פלאפל ביום ראשון בצהריים. ברגע שיש פה תושב יהודי שמתעניין בדת, התפקיד שלנו הוא לעזור לו".
וכמה משפחות כאלה היו לך פה?
"היו לנו לא מעט מקרים של משפחות שהלכו והתחזקו. אבל צריך להבין שברגע שהם מחפשים סביבה יהודית תומכת, המטרה שלנו היא לנסות למצוא להם כזאת מחוץ לאלבמה. וזה מה שאנחנו עושים. הייתה לנו משפחה אחת שעזרנו לה לעבור לקהילה היהודית האורתודוקסית באטלנטה. למשפחה אחרת עזרנו לעבור לקהילה היהודית של פלורידה. ברגע שהם מוכנים לעבור אנחנו עוזרים להם עם בית הספר היהודי, מקשרים אותם לאנשים בקהילה המקומית".
אבל אם אותן משפחות היו נשארות באזור, היו לך היום עשר משפחות דתיות, ואולי במקום להעביר אותן לקהילות אחרות היית יכול להצמיח כאן קהילה דתית משלך.
"זה נכון שאם היו לנו עשר משפחות דתיות הייתה לנו קהילה, אבל אני לא חושב שזה הוגן לבקש ממשפחה שרוצה להתחזק מבחינה דתית להישאר לבד כדי שבעתיד תהיה פה קהילה יהודית. אני לא חושב שזה הוגן לבקש מהם להישאר בקהילה שנכון לעכשיו לא יכולה לתמוך בצרכים הדתיים שלהם. התפקיד שלנו הוא למצוא את היהודי שצריך השראה דתית ולספק לו אותה, לקחת אותו צעד אחד קדימה. המטרה שלי היא לא לבנות פה קהילה אלא לעזור לכל יהודי שרוצה להתחבר מחדש לזהות היהודית שלו. אם אין לי פה מניין בשבת זה לא אומר שנכשלתי, כי לא זאת המשימה שלי".
ברקוביץ' מספר שבתחילה התנגדו התושבים המקומיים לכניסת חב"ד לאזור, התנגדות מובנת אם לוקחים בחשבון את מאפייניה החילוניים של הקהילה היהודית המקומית. אלא שמאז, הוא מספר בגאווה, הפך המקום לדופק החיים של הקהילה, עם מנין קבוע בערבי שבת ו-75 יהודים שבאים לארוחות הפלאפל החודשיות.
בעוד חמישה דורות, אתה חושב שהקהילה היהודית פה תמשיך להתקיים?
"במצב הנוכחי, אין להם שום סיכוי לשרוד".
יש להניח שגם בארגון "נפש בנפש" הפועל למען עלייה יהודית מארצות המערב, לא יחלקו על דברי ברקוביץ'. "כל הניסיונות והמאמצים של חברי קהילות יהודיות ברחבי ארה"ב לשמר בשארית כוחותיהם את החיים היהודיים בקהילתם ראויים לשבח ולהערכה", אומר ארז חלפון, סגן יו"ר ארגון "נפש בנפש". "עם זאת, לצערי, הדרך המוצלחת ביותר להבטיח עתיד יהודי לילדיהם ולנכדיהם היא עלייה למדינת ישראל. הנתונים על שיעורי ההתבוללות הגבוהים של יהודי צפון אמריקה מאוד מצערים ומדאיגים".
"נפש בנפש" הוא ארגון עצמאי ללא מטרות רווח שהוקם בשנת 2002 בידי טוני גלברט, פילנתרופ ואיש עסקים יהודי מארה"ב, והרב יהושע פס, במטרה להפיח חיים בעלייה לישראל ממדינות המערב ולהסיר במידת האפשר את המכשולים הכלכליים, הלוגיסטיים, התעסוקתיים והחברתיים שחווים עולים בתהליך הקליטה בישראל. יותר מ-38 אלף עולים חדשים עלו לארץ מארה"ב, קנדה ואנגליה בעשר שנות פעילות הארגון, בסיועו ובהובלתו.
"מזה שנים שאנחנו ב'נפש בנפש' עוסקים בעידוד העלייה לישראל, ומקיימים מאות סמינרים ומפגשים אישיים בקהילות יהודיות גדולות וקטנות ברחבי ארה"ב כדי להציג בפני היהודים שם את כל המידע הרלוונטי על אפשרויות העלייה", אומר חלפון. "אנו רואים קשר ישיר בין עבודתנו ועבודת כל העוסקים בעלייה ובין שמירת זהותם היהודית של הדורות הבאים והבטחת עתידו ושגשוגו של עם ישראל במדינת ישראל".
בינתיים, בביתה של מרים טרודו, האווירה נעימה: שילוב של הפתיחות היהודית והחום הדרומי. על השולחן בסלון צלחות עם תותים, בייגלה, עוגיות, וגם קופסת חומוס וקרקרים לניגוב. במבט ראשון מדובר בסוג של מפגן כוח יהודי מחמם לב. זוגות-זוגות שנגד כל הסיכויים הצליחו בכל זאת לשמר קהילה יהודית במקום שיש בו יותר כנסיות מחנויות מכולת.
יהודים בודדים בין המון נוצרי, שהפכו את היהדות למרכיב מרכזי באורח החיים שלהם. לחלקם תפקיד פעיל בבית כנסת המקומי, אחרים מתנדבים בחברה קדישא, ויש גם מי שקמו בשש בבוקר כדי לקלף 40 קילו של תפוחי אדמה להכנת לביבות למסיבת החנוכה.
אלא שהניצחון, קשה שלא להתרשם, הוא ניצחון פירוס. את מחירו ישלמו הדורות הבאים, שניצבים בפני סכנה כמעט ודאית של התבוללות; ניצחון שביטויו המוחשי ביותר הוא הקשר העמוק שפיתחו התושבים היהודים למקום, קשר שגורם להם לפסול באופן מוחלט כל מחשבה על מעבר לאזור יהודי יותר.
"גדלתי בעיר פיירלון בניו ג'רזי, שהיא אולי אחת הערים בעלות ריכוז היהודים הגדול בארצות הברית", מספרת פרן ברזדה, מורה בשנות החמישים לחייה. "אני מדברת איתך על עיר שבכל רחוב שני בה אתה יכול למצוא בית כנסת, מה שאומר פחות או יותר שלהיות יהודי שם זה כמו להיות בפטיסטי בדרום". לאחר שסיימה לימודי הכשרה כמורה מצאה עבודה באלבמה.
החיים כיהודייה היחידה באזור עימתו אותה עם מציאות חדשה. "אני זוכרת שבהתחלה היו מניחים על השולחן שלי בחדר המורים כל מיני פתקים כמו 'אנא האמיני בישו המשיח. אנחנו רוצים שגם את תלכי לגן עדן'. אבל זה לא רק זה. כשאתה עובר לדרום אתה לומד לחיות עם מציאות שבה כל דבר הופך לתפילה. יש אסיפת מורים, אחד מהמורים מעלה בעיה בבית ספר והמנהל אומר מיד:'בואו נחזיק ידיים ונתפלל'. אתה מגיע לפגישה עסקית, מגישים אוכל, כולם מחזיקים ידיים ומתפללים יחד. ככה זה בדרום, אנשים פה הרבה יותר דתיים מאשר בכל מקום אחר. כשאתה נפגש עם מישהו בפעם הראשונה, השאלה שהוא שואל אותך כבר בהתחלה היא לאיזו כנסייה אתה שייך".
הנוכחות הגדולה שיש לישו ולכנסייה בחיי התושבים המקומיים, מספרת ברזדה, הולידו אצלה מעין תגובת נגד יהודית. "פתאום הבנתי שאם אני לא רוצה להיות אחת מהם אני צריכה להיאחז ביהדות בכל הכוח", היא אומרת. "וזה אחרי שבמשך כל חיי לא הייתה לי שום זיקה ליהדות, לא הלכתי לבית הכנסת, לא חגגתי את החגים. ופתאום פה, בדרום, כשאני מוקפת בכל כך הרבה נוצרים וכנסיות, חזרתי לשורשים היהודיים שלי".
מה שלא מנע ממנה למצוא חתן נוצרי. "הבעל שלי תומך ומבין מאוד", חשוב לה להדגיש, אולי להתנצל. "יש לנו מזוזה בבית, אני מדליקה נרות שבת, אנחנו חוגגים יחד את ליל הסדר ובראש השנה וביום כיפור הוא בא איתי ועם הבת שלנו לבית הכנסת. אז עכשיו, לקראת חג המולד, הסכמתי ללכת לקראתו ולשים בבית עץ אשוח. אם הוא הולך לקראתי 11 חודשים בשנה אין לי שום בעיה ללכת לקראתו חודש אחד בשנה".
כמה דקות לאחר מכן ניגשת אליי אחת הנשים, שמבטלת את ההיגיון מאחורי דבריה של ברזדה בבוז מופגן. "מה שהיא לא מבינה זה שברגע שהיא מכניסה הביתה עץ אשוח זה סוף היהדות של הבת שלה", היא אומרת. "שוויתורים לבעל עושים במסגרת הדת ולא מחוץ לדת. שמי שמכניסה הביתה עץ אשוח, לא משנה מאיזו סיבה, מכניסה לבית שלה את ישו. ומשם כבר אין דרך חזרה".
ברזדה, חשוב להדגיש, היא לא היחידה במפגש שמדברת על היתרונות הגדולים שבלהיות יהודי מבודד מוקף בנוצרים, טענה שנובעת אולי מניסיון לשכנוע עצמי. "אף פעם לא הרהרתי בזהות היהודית שלי עד שהגעתי לפה", מדגישה שרה, רוקחת בהכשרתה, שעברה לאלבמה מצפון ניו יורק. "אין לי ספק שאם הייתי נשארת בניו יורק לא הייתי חוזרת ליהדות ולא הייתי מבינה את החשיבות הגדולה של להיות יהודייה. ודווקא פה גיליתי את היהדות, כשלפני כמה חודשים חזרתי מטיול שלישי לישראל. כשנגמר הטיול פרצתי בבכי, הרגשתי שאני לא רוצה לעזוב את ישראל, הרגשתי שזה הבית שלי".
"כשאתה יהודי במקום כמו אלבמה אתה הולך עם סטיקר שמודבק לגב שלך באופן קבוע", ממשיך את דבריה טד רוברטס, גבר בשנות השבעים לחייו, שמגיע למפגש עם אשתו. "אם הייתי עובד בחברה בניו יורק, נניח, ובחברה היו באופן טבעי עוד עשרה או עשרים יהודים, אף אחד לא היה מתייחס אליי כשונה. אבל פה כולם מכירים אותי כ'טד היהודי'. לכן אני חושב שלהיות יהודי בסביבה כזאת מחייב אותך לרמה גבוהה הרבה יותר של מודעות ומוסר פנימי, כי כולם בוחנים אותך כל הזמן בזכוכית מגדלת. אתה תמיד מרגיש שאתה מייצג לא רק את עצמך אלא את היהדות כולה".
"אתה יודע, מה שקורה פה עם הקהילה הרפורמית זה ממש אסון", אומרת לי - רגע לפני שכולם מתפזרים - מלי רוזנטל, אישה מטופחת בשנות השישים המאוחרות לחייה. את הדברים היא מבקשת לומר לי בצד, לבד, לא בנוכחות כולם. "מה שהם עושים ליהדות זו פשוט טרגדיה", היא מתקשה לכבוש את זעמה. "אני מדברת איתך על זה שבמסיבת חנוכה הם הזמינו עוף ממסעדה לא כשרה. אני מדברת איתך על זה שבתפילות יום שישי יש להם מקהלה שהסולנית שלה לא יהודייה בכלל. הם לא מבינים שיש ויתורים שאי אפשר לעשות. הם לא מבינים שבשם הרצון לקרב יהודים הם מקריבים את היהדות. הם לא מבינים שאי אפשר לגדל ילדים יהודים בלי ללמד אותם מילה אחת בעברית".
ויש מי שהחליטו לא לקחת סיכונים. אחד מהם הוא נתן, בנה של מרים טרודו, שהחל לאחרונה בתהליכי עלייה דרך ארגון "נפש בנפש". "מאז שאני ילד תמיד רציתי לעלות לישראל. אני מרגיש שזה הבית האמיתי שלי", הוא מסביר.
את הקשר לישראל ספג נתן על ברכיה הישראליות של אמו, ילידת אילת שהגיעה לארצות הברית בעקבות בעלה, טייס מסוקים אמריקני שהוצב באילת בסוף שנות ה-80. "עוד כשהוא היה ילד הייתי לוקחת אותו בכל יום ראשון להיברו סקול אורתודוקסי בנשוויל שבטנסי, שעתיים וחצי נסיעה לכל כיוון", נזכרת מרים. "אנשים חשבו שאני משוגעת, אבל לא הייתי מוכנה בשום אופן לשלוח אותו לבית כנסת רפורמי. לא הייתי מוכנה בשום אופן להיות חברה בבית כנסת שאת תפילת יום השישי שלה מלווה להקה עם עוגב וזמרים נוצרים עם גלימה ששרים בעברית'שמע ישראל'. מבחינתי זה קונצרט, לא בית כנסת".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
