הרב יעקב עדס: גאון, אנרכיסט, מופת
”יש אנשים שלא חיים בעולם הזה, הם ירח, לווין. אי אפשר ללמוד מהם שום דבר אבל בלעדיהם החיים שלנו היו תפלים מאד“. יהודה יפרח על הלימוד הלילי עם המקובל הכי מיוחד בישראל
עוד ב-nrg יהדות:
- המיינסטרים החרדי יוצא למחאה נגד הגיוס
- סוצ‘י 2014: חב“ד מככבים באולימפיאדה
- בעלי עסקים בירושלים: משגיחי הכשרות לא עובדים
בשניה הראשונה משהו נראה לי לא הגיוני. היד נשלחת אוטומטית להרים את הטי-שירט, חולצת סוף המסלול שמכסה את הגלוק התחוב מאחור בחגורה. בכל זאת עתניאל, בכל זאת התנחלות חביבת שהידים.
אני מסתובב, קולט אותו ונרגע. הוא נעמד מולי, וואטס זיס דם קרייזי מן?
מי כבודו? אני שואל.
יעקב עדס, הוא עונה. וישר יורה: אולי יש כאן בחורים שרוצים ללמוד תורה?
בטח יש, רבנו, הגעת הרי לבית מדרש.
אז אולי כבודו יאסוף את מי שרוצה ונמסור שיעור?
אני לא יודע מה גרם לי להיענות לו באותו הרגע. אבל החוויה הייתה בלתי נשכחת. האיש הוא פנומן בלתי נתפס, גאון בסדר גודל שקשה להעריך. כל נושא הלכתי שלא זרקנו לאויר נענתה בשיעור בנוי לתלפיות, שכאילו נלקח מתוך ספר עם מתודולוגיה מסודרת שעבר כמה עריכות. יכולת לזרוק אותו לכל סוגיה שלא תרצה בש"ס והוא היה עונה כאילו הרגע סיים להכין שיעור כללי כראש ישיבה.
לקראת ארבע הוא היה פורש לפאתי בית המדרש, נשכב על הרצפה למשהו שמזכיר חצי שינה, ונעלם לפני ותיקין. עד הלילה הבא. ומאז, לילה לילה, בשתיים ורבע מגיע אליהו הנביא ללמד תורה.
באחד הלילות בקשתי ממנו ללמוד איתו בחברותא קבלה.
אתה חושב שאפשר ללקק גלידה וללמוד קבלה? הצליף בי
מה אני צריך לעשות כדי ללמוד איתך? הקשתי
אתה צריך שיהיו לך בחיים רק ארבעה דברים. שמים, ארץ, תורה ומצוות. כל השאר אין ואפס.
אני הייתי משוחרר טרי מצה"ל והוא הקסים אותי. שנים אחר כך פגשתי אותו כחזן בתפילות בכותל המערבי. תמיד זועק, תמיד עם פנים אדומות, תמיד נראה כמו בסוף של ספרינט פיזי ונפשי שלא נגמר, תמיד חי על הקצה, תמיד על הקשקש. תמיד עם טירוף של אהבה ולהט ותשוקה בעיניים.
שאלתי אותו שאלות על כל מיני הנהגות מוזרות, כמו למשל העובדה שהוא לא היה הולך עם טלית קטן בגלל שהוא היה כל כך מזוהם, והוא אמר: ממני אין מה ללמוד. אני לא דוגמה לכלום.
הביינ"ישים בעתניאל היו מתווכחים בלי סוף, תומכים או מתנגדים. כן תורת חיים, לא תורת חיים. אבל אני הערצתי אותו. הוא אנרכיסט, הוא פסיכי, הוא אדם קדוש, הוא אדם שרוט, הוא ספר תורה מהלך, הוא מופקר, הוא מופת. והכל בחבילה אחת.
יש אנשים שלא חיים בעולם הזה, הם ירח, לווין. אי אפשר ללמוד מהם שום דבר אבל בלעדיהם החיים שלנו היו תפלים מאד.
היום הוא יצא לאור, סיפר על הסאגה הטראגית שהייתה לו עם גרושתו, אם שמונת ילדיו. הצורה שבה הוא מתאר את הזוגיות שלו יכולה לזעזע את מי שמתבונן על הסיפור מבחוץ: "התקופה שהייתי עם רעייתי היא התקופה שבה היה לי הכי פחות ביטול תורה". השנים הארוכות שבהן הוא לא נגע בה נראות לו לא יותר מפרט ביוגרפי חסר משמעות בפרספקטיבה של הנצח.
החלטות אישיות קשות כמו גירושין הם אצלו נגזרת ישירה לפסק הלכה מתמטי דיכוטומי. אסור או מותר, חייב או פטור. הוא חי את הקוד הפנימי ברמת בהירות ובאינטנסיביות לא אנושית בכלל.
ואחר כל זאת, שיפוטיות כזו או אחרת ביחס לעולם הקסום והמוטרף של האש הבוערת הזו היא לא יותר מנסיון פתטי לאחוז במה שלא ניתן לאחיזה. דמויות שכאלו הם המקום שעליו אמר פעם ויטגנשטיין: מה שאין מה לומר אודותיו, יש לשתוק אודותיו.
ככה זה, אין מה לעשות. זה כנראה חלק מהסיפור: רציתם גאונים, רציתם ענקי נשמה, רציתם אנשים גדולים מהחיים? יש לזה מחיר.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
