המבול הוא עגול: תיבת נח - ממש לא מה שחשבתם
החוקר הבריטי-יהודי ד“ר אירווינג פינקל מספר על התגלית שמסבירה לראשונה: איך נכנסו חיות רבות כל כך לאוניית הענק המתוארת בתנ“ך?
לפי ההערכות המקובלות, במונחים מודרניים ממדי התיבה עומדים על כ-150 מטר אורך, 25 מטר רוחב ו-15 מטר גובה, כאורך מגרש כדורגל וחצי וגובה של בניין בן ארבע קומות. או שלא.
"האם תיבת נח הייתה עגולה?", זעקו בשבועות האחרונים כותרות כל העיתונים הגדולים בעולם - מהדיילי המייל הבריטי, דרך מגזין אטלנטיק, הניו-יורק טיימס, הטלגרף, הגארדיאן, הסי-אן-אן וכל רשתות החדשות הגדולות בעולם.
מי שעומד מאחורי מבול הדיווחים שהסעירו את העולם הוא ד"ר אירווינג פינקל מהמחלקה לחקר המזרח התיכון במוזיאון הבריטי. פינקל הוא מהמומחים המובילים בעולם לחקר תרבות מסופוטמיה העתיקה, עיראק של היום, ומתמחה בפענוח כתב יתדות. עבודתו האחרונה כללה פענוח לוח בן 3,750 שנה בערך, שנחשב בעיני רבים לעדות הקדומה המפורטת ביותר לצורתה של התיבה המפורסמת. זו, כפי שהוכיח פינקל במחקרו, הייתה עגולה - ולא כפי שסברו עד כה, ארוכה וצרה, ובמרכזה מבנה דמוי קובייה לאחסון אלפי מיני החיות שהוכנסו אליה, זוגות-זוגות. "מדובר באחד המסמכים האנושיים החשובים ביותר שאי פעם התגלו", הכריז בפני עשרות כלי התקשורת מכל העולם שסיקרו את גילויו המסעיר כפי שהובא בספרו החדש, "התיבה לפני נח".
פינקל , חשוב להדגיש, אינו הראשון שמבקש לנפץ את אחד המיתוסים הגדולים בתנ"ך, שגרסאות מקבילות לו הופיעו מאז ועד היום בתרבויות עתיקות רבות: מעלילות גילגמש המפורסמות, דרך סיפורי המיתולוגיה היוונית ועד לסיפור המבול בגרסתו הפרסית, המצרית וההודית. הקושי לקבל את סיפור הצלת המין האנושי מכליה בידי מי שבעת המבול היה אמור להיות בן כשש מאות שנה הוא ברור. כך גם הניסיון להבין כיצד תיבה אחת, 150 מטרים אורכה, הייתה גדולה מספיק כדי להכיל את מיני בעלי החיים כולם, שמספרם עמד לפי הערכות החוקרים על יותר ממיליון זנים.
אלא שפינקל, יהודי בריטי שגדל עם תשוקה גדולה לסיפורי התנ"ך, משוכנע כעת כי הצליח לשים סוף לאחד הפולמוסים העתיקים ביותר הנוגעים לשאלת מבנה התיבה. את התשובה לכך הוא שואב מלוח חימר עתיק שהתגלגל לידו לגמרי במקרה. גודלו של הלוח כמכשיר סלולרי מהדור הישן: 11.5 סנטימטר אורך על 6 סנטימטר רוחב, ובו שישים שורות בדיוק, מספר בעלת משמעות סמלית גדולה בתרבות הבבלית, לטענת פינקל. "כמו רוב המסמכים מהזמן ההוא, הלוח עוצב כך שיהיה לקורא נוח להחזיק אותו", הוא מסביר. בתוכן הכתוב על הלוח מופיע סיפור המבול כפי שהמין האנושי לא הכיר עד היום.
מדובר במסמך היסטורי מפורט, הכולל מידות ברורות, ומהן עולה באופן חד-משמעי צורתה העגולה של התיבה, המשתרעת על שטח של 3,600 מטר רבוע ומתנשאת לגובה שישה מטרים. התיבה, לפי התיאור, עשויה כסלסילת עץ ענקית, עטופה בחבלים עבים שאורכם המדויק מצוין בלוח ומחוזקת במוטות עץ. היא אטומה למים בזכות שתי שכבות נפרדות של זפת, מבפנים ומבחוץ.
"קיבלתי את הלוח מידי אדם ששמו דגלאס סימונס, שהביא אותו לראשונה למוזיאון בשנת 1985", הוא נזכר בראיון מיוחד ל"מעריב". את הלוח הנדיר ירש סימונס מאביו, לאונרד, חייל בחיל האוויר המלכותי של הצבא הבריטי, שבמהלך מלחמת העולם השנייה הוצב במזרח התיכון וחזר הביתה עם שלל ביזה ארכאולוגית. "הופתעתי מאוד לגלות שאחד מלוחות היתדות שלו מכיל בתוכו את סיפור המבול הבבלי", הוא ממשיך. "הסברתי לו שיעברו שעות רבות עד שאוכל לפענח את הכתב מהלוח, אבל הוא בשום אופן לא היה מוכן להשאיר לי את הלוח".
24 שנים חלפו בטרם זכה פינקל לשים את ידו שוב על הממצא. במהלך השנים ההן שכב הלוח בביתו של סימונס, והוצג בידי אביו לכמה חוקרים שסירבו לייחס לו חשיבות. "בשנת 2009 זיהיתי את סימונס בתצוגה במוזיאון שנקראה 'בבל: מציאות מול דמיון'. פילסתי את דרכי אליו בזהירות, ושאלתי אותו לגבי הלוח. לוחות היתדות בתערוכה כנראה פעלו עליו את קסמם, והוא הבטיח להביא לי את הלוח לבחינה מחודשת, וכך באמת עשה".
מתי אתה מבין שיש לך ביד תיעוד היסטורי נדיר?
"היו לכך שני שלבים. בשלב הראשון, כשהוא נתן לי את הלוח בפעם הראשונה, הבנתי מיד שיש כאן טקסט שקשור לסיפור המבול. השורות הראשונות היו כתובות כך שכל חוקר יכול לזהות את הקשר שלהן לסיפור התנ"כי. אז הבנתי שזהו מקור חשוב, אבל לא הבנתי עד כמה חשוב, בעיקר כי מסתובבים בעולם לא מעט מקורות העוסקים במבול. אבל בפעם השנייה, כשהוא השאיר לי את הלוח ויכולתי לעבור עליו בסבלנות, שורה-שורה, באור המתאים, במשך שנתיים - הגילוי היה ברור".
כמה מהטקסט היה ברור יחסית?
"יש שם שישים שורות, ארבעים מהן היו ברורות פחות או יותר, והשאר היו קשות לקריאה בגלל השבר בלוח. החלק הקשה ביותר בעבודה על הלוח היה המספרים, המידות שמופיעות בו, כך שאתה עובר מהשלב הראשוני של ההבנה הבסיסית לשלב השני של הבנה טובה יותר ועד לרמת ההבנה הכי טובה שאתה יכול. אתה קורא שורה אחת, נתקל בכמה מילים שאתה לא יודע, מגרד ומגרד בראש, עוזב את זה ואז חוזר אחרי כמה ימים ואומר 'זה בטח זה'.
"היו שני קשיים עיקריים בעבודה. הראשון הוא שהלוח שבור בחלקו, והשני הוא שזהו טקסט חשוב כל כך אך לא היה שום העתק שאפשר להתבסס עליו. במקרים דומים, של לוחות אחרים, לא פעם יש טקסט דומה השמור במצב טוב יותר במוזיאון אחר, מה שמאפשר להיעזר בו כדי לפענח את החלקים הלא ברורים בטקסט שלפניך. אבל במקרה הזה לא היה שום העתק לטקסט שהופיע בחלק השבור של הלוח. מנגד, השורות הראשונות, שכוללות את ההנחיות לבניית התיבה, נשמרו מצוין".
כמה אנשים בעולם יודעים לקרוא כתב יתדות, בימינו?
"זו שאלה קשה מאוד. אני לא יכול להגיד לך בדיוק. יש המון אנשים שיודעים קצת, יש אנשים שמסוגלים לקרוא ויש מעט מאוד אנשים שיודעים לקרוא באופן מושלם. אבל גם אם ניקח את כל האנשים בעולם שיודעים לקרוא כתב יתדות ברמות שונות, אני לא חושב שיש יותר מכמה מאות".
ניסית לדבר איתם, להתייעץ איתם?
"עבדתי לבד. ניסיתי לעשות את הכי טוב שאני יכול, זאת העבודה שלי. אני אמור להיות מסוגל לקרוא לוחות יתדות, ולכן לא הרגשתי שאני צריך להיעזר במישהו אחר".
כבר 144 שנים שסיפורו של נח התנ"כי שזור בסיפורי המסורת הבבלית. 80 שנה לפני שד"ר פינקל בא לעולם, חוקר בריטי ששמו ג' ורג' סמית חשף לעולם את עלילות גילגמש המפורסמות. אוסף הסיפורים, שנחשב לעתיק בעולם, מגולל את סיפורו של גילגמש מלך ארך שבדרום מסופוטמיה, מימי האלף השלישי לפני הספירה. העלילות מתועדות במסמך יתדות מהמאה ה-18 לפני הספירה, וכוללות כמה סיפורים בעלי מוטיבים הדומים לסיפורי התנ"ך, ובכללן גם סיפור המבול המפורסם. בתפקיד נח אפשר למצוא שם את אותנפישתים המסופוטמי, שניצל בחסות אזהרה שקיבל מאל המלאכות, המים והתבונה, אאה.
החשיפה של סמית הסעירה את העולם של שנת 1872, על רקע העדות המוצקה הראשונה לסיפור המבול התנ"כי בנרטיב המסופוטמי, וכל זה יותר מאלף שנה לפני הופעת הגרסה הראשונה של ספר התנ"ך העברי. סמית, בן למעמד הנמוך שעזב את הלימודים בגיל 14 והקדיש את חייו לחקר ארכאולוגיה עתיקה, בדגש על ההיסטוריה האשורית, הבין מיד את חשיבות לוח היתדות הנדיר. לפי כמה גרסאות, למקרא הנוסח המפוענח של הלוח הוא נתקף חרדה, קרע מעליו את בגדיו וקרא בהתרגשות: "אני האדם הראשון שקורא את זה לאחר יותר מאלפיים שנות עיוורון".
סמית לא בזבז זמן יקר, העלה את מסקנותיו על הכתב וכינס בתוך פחות מחודש את חברי ארגון חקר העתיקות של התנ"ך להרצאה מיוחדת שמשכה אליה את כל כלי התקשורת המקומיים, כמו גם את ראש הממשלה דאז, ויליאם גלאדסטון, שהגיע לחזות מקרוב בגילוי הנדיר.
אל מול פניהם המשתאות של עשרות החוקרים באולם קרא סמית את נוסח כתב היתדות המקורי, הנושא דימיון מפתיע לסיפור המבול התנ"כי, ובכללו גם תיאור שליחת היונה שאינה מוצאת מנוח לכף רגלה ונאלצת לשוב. בעקבות כך יצא סמית לכמה סיבובי חפירות ארכאולוגיים בשטחי עיראק העותמנית, ובמהלכם נדהם לגלות גרסאות בבליות עתיקות לסיפורי הבריאה, מגדל בבל ועוד, המזכירות בתוכנן את התנ"ך שהופיע רק אלף שנים לאחר מכן.
פינקל, שזקנו הארוך, רעמת שיערו הלבנה ומשקפיו העגולים משווים לו מראה ייחודי שמזכיר לרבים את אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר לקוסמים מסדרת "הארי פוטר", מנסה להסביר את התדהמה לנוכח גילויו של סמית. "בימים ההם כל אחד ידע את התנ"ך בעל פה, והגילוי שסיפור המבול האיקוני נמצא כתוב על לוח חימר ברברי שמישהו מצא במזרח התיכון, ושמקורו לפני כתיבת התנ"ך - היה בלתי נתפס", הוא מתאר.
כעת מבקש פינקל לראות בעצמו לא רק את ממשיך דרכו של סמית, אלא אף תלמיד שבמידה רבה עלה על רבו. הוא מאמין שלוח היתדות שפענח הוא מסמך בעל חשיבות גדולה אף יותר משל הממצא שהסעיר את העולם לפני 144 שנה. פינקל מתקשה לכבוש את ההתלהבות בעת שהוא מדבר על "אחד המסמכים החשובים שנמצאו אי פעם", ובו ההנחיה הברורה לגיבור הסיפור האכדי, אתרחסיס, לבנות תיבה עגולה.
"ככל שהתעמקתי בלוח, רעיון התיבה העגולה נראה לי יותר ויותר הגיוני", מסביר פינקל. "סירה עגולה לגמרי תיראה כמו קורקל (סירה דמוית סלסלת קש גדולה, צ"י), ואין ספק שהיו קורקלים במסופוטמיה העתיקה. הקורקל הגיוני גם אם לוקחים בחשבון שהתיבה לא צריכה לשוט ממקום אחד לאחר, אלא בעיקר לצוף מעל פני המים באופן שיבטיח את הישרדות נוסעיה. גם אם קשה לנווט אותה או לעצור אותה מלהסתובב סחור-סחור, זה לא משנה. כל מה שהיא צריכה לעשות הוא לשמור על מי שבתוכה יבש ובטוח. סירות עגולות מהסוג הזה נחשבו בטוחות במיוחד, מאחר שהן היו קלות משקל ולא שקעו אף פעם".
בעולם התעסקו בשבועות האחרונים בעיקר בסיפור צורתה העגולה של התיבה, אך בעיני פינקל דווקא גילוי אחר היה מרעיש יותר. "במבט ראשון, השורות השבורות 52-51 לא נראו מבטיחות מדי", הוא נזכר. "פני השטח של הלוח היו הרוסים כמעט לחלוטין בשורות הללו, מה שחייב אותי להיעזר בכל טכניקה אפשרית: למרק את הזכוכית המגדלת, להחזיק את הלוח באופן יציב, להזיז אותו בהתאם לאור ולצל. בסופו של דבר הצלחתי לפענח את המילים בשורה 51, שבה נכתב: "וחיות הפרא של ה. . .'"
ואז הגיעה שורה 52.
"זה היה ההלם הגדול ביותר שאחז בי במשך 44 שנות פענוח של כתבי יתדות", פינקל אינו מנסה להסתיר את התלהבותו. "שני הסימנים הראשונים שהצלחתי לפענח בשורה 52 נראו לי כמו 'סא' ו' נא'. כשחיפשתי בלי יותר מדי תקווה במילון האשורי אחר מילים שמתחילות בצירוף 'סאנא', גיליתי את הפירוש הבא וכמעט נפלתי מהכיסא: 'סאנא: שניים לבד, שניים-שניים'".
מבחינתו של פינקל מדובר בחוט נוסף שמקשר בין
ואחרי כל זה, ואולי דווקא משום שהצליח להגיע לסיפור התיבה בגרסתו הקדומה, לד"ר פינקל חשוב להדגיש שהיום, יותר מאי פעם, אין לו צל של ספק שהתיבה, שבמשך שנתיים פענח את מידותיה וצורתה המדויקת, לא רק שלא שטה אלא שכלל לא נבנתה; שסיפור הוא לא יותר מפולקלור עממי שקיבל צורה שונה בכל תרבות בה אומץ, ושייצג מערכת שלמה של אמונות דתיות ותפיסות חברתיות שלא תמיד היתה להן אחיזה ממשית במציאות.
אז אתה אומר שבסופו של דבר כל הרעש הגדול סביב הלוח המפוענח נוגע לסיפור עמים עתיק שאין לו יד ורגל במציאות.
"דעתי האישית היא שחשוב להבדיל בין התיבה למבול. מה שאני חושב הוא שתוואי השטח של מסופוטמיה, הכלוא בין שני הנהרות הגדולים פרת וחידקל, חווה הצפות קשות בתקופה שקדמה לסיפור המבול, כולל הצפה קשה במיוחד של מה שאפשר לתאר כגרסה מקומית של צונמי, ששטף את כל העולם שתושבי מספוטמיה הכירו. הידע הזה, בין אם במודע ובין אם לא, השפיע על הזיכרון ועל המודעות של התושבים המקומיים, שחשו פגיעים מול זעם האלים וכוח המים שהיו יכולים לשטוף אותם. הם באמת האמינו בכך אז, ולכן אני סבור שיש סיכוי ממשי שסיפור המבול מבוסס על הרס אדיר שאירע כתוצאה ממעין צונמי הרסני. אבל חשוב להדגיש שהצונמי התרחש ככל הנראה יותר מאלף שנים קודם לכן, ושהוא לא השמיד את כל העולם אלא רק חלקים ממסופוטמיה.
"לגבי התיבה, נראה לי שהמיתוס שלה קיבל אחיזה במציאות בחסות הזיכרון של הצונמי. המיתוס הזה, של האנושות שניצלת בחסות אדם אחד שבונה תיבה ושורד את המבול, מבוסס על זיכרון שלפיו האנשים היחידים ששרדו את הצונמי, או הצפות אחרות, הם מי שהיו על סירות בזמן ההצפות. זה לא רעיון דמיוני: הוא התבסס על הזיכרון שלהם. בבסיס התודעה שלהם התקבעה הידיעה שזה קרה בעבר, זה יכול לקרות שוב, אנחנו פגיעים והדרך היחידה לשרוד היא באמצעות סירה. וכל זה נקשר יחד לסיפור התיבה".
ומשם זה התפתח עד שהפך לסיפור מרכזי כל כך בתנ"ך?
"כשהסיפור ההוליוודי הזה הגיע לידיים של פילוסופים יהודים הוא הפך פתאום לגדול עוד יותר מהגרסה במסופוטמיה. כי בגרסה הבבלית האנושות נהרסה משום שהיא הייתה קולנית מדי, או אם תרצה מעצבנת, עד שהאלים החליטו להשמיד את הכל. במסורת היהודית הסיפור הוא שהכל נבע ממערכת היחסים שבין האדם לאל, ושהמבול בא בתגובה לכך שכולם היו חוטאים. כך שהם לקחו סיפור הוליוודי על 'ברוס ויליס' שמציל את העולם מכוחות גדולים, והלבישו עליו את המוטיב המרכזי של התנ"ך: החוטאים נענשים, והחוטאים הכבדים ביותר נענשים בחומרה הגדולה ביותר. המבול הוא דוגמה מצוינת לכך".
כדי לחזק את דבריו על המבול התנ"כי מביא פינקל שתי דוגמאות לחפירות ארכאולוגיות בערים אור וקיש שבדרום מסופוטמיה, שמצביעות, לדבריו, על אירוע בסדר גודל אדיר שנצרב עמוק בתודעת התושבים המקומיים.
"חפירות מתחת לבית הקברות המלכותי בעיר אור חשפו יותר משלושה מטרים של בוץ, שמתחתיו התגלו עדויות להתיישבות", הוא מספר. "גילוי דומה היה גם בעיר קיש בדרום עיראק. שני צוותי החפירות הסיקו שבאזור אירע מבול בקנה מידה תנ"כי".
אז אם הסירה לא נבנתה כלל, מדוע היה צורך לתאר בפרטי פרטים, כפי שאתה מעיד בעצמך, את הגודל המדויק, את מספר החבלים הדרושים, את מוטות העץ ואת סוג הזפת לאיטום?
"סיפור ההצפה והתיבה שמצילה את האנושות בדקה האחרונה הוא ככל הנראה הסיפור החשוב ביותר בתרבות הבבלית. מה שחשוב לזכור הוא שהלוח הזה נכתב בסביבות 1750 לפני הספירה, ובאותו זמן פחות או יותר, במאות ה-18 וה-19 לפני הספירה, היה מעבר מתקופה שבה הסיפורים הועברו בפי מספרי סיפורים לתקופה חדשה שבה סופרים החלו להעלות את הסיפורים שלהם על גבי לוחות.
"אני רואה את זה כך: במשך תקופה ארוכה מספרי סיפורים עברו מכפר לכפר, וסיפרו את סיפור המבול - שהאלים רצו להשמיד את האנושות. זה מיתוס הגיוני. מה שמעניין הוא שבגרסה הזאת יש הרבה יותר מידע ממה שאפשר למצוא בגרסאות דומות של סיפורים מהסוג הזה, ואם אנחנו מדברים על תיבה שאמורה להציל את כל סוגי בעלי החיים בעולם, אז זאת הייתה אמורה להיות הסירה הגדולה ביותר שהמין האנושי ראה אי פעם. אם אתה חושב על מספר סיפורים, מבחינה ספרותית זה בדיוק סוג הסיפור שהוא יספר לאנשים שמקשיבים לו".
אז זהו סיפור על סירה ענקית. למה יש צורך במידות המדויקות ובאורך החבלים?
"מה שאני חושב שקרה הוא שבתחילת האלף השני מספרי סיפורים סיפרו על המבול לאנשים שחיו ליד הנהר ושהיו בעלי סירות בעצמם - דייגים, סוחרים, כאלה שחצו את הנהר וכדומה - שרבים מהם החזיקו בסירות עגולות בעצמם. מה שקרה לדעתי הוא שמספר הסיפורים סיפר על הסירה הגדולה הזאת שנבנתה כדי להציל את האנושות, ופתאום אחד האנשים בקהל צעק: 'איך בדיוק הסירה הזאת נראתה?' הם לא הסתפקו בסתם מידע, הם רצו לדעת כמה גדולה הייתה הסירה, וכמה חומר נדרש כדי לבנות אותה. הם רצו את הפרטים המדויקים, וזה חייב את מספרי סיפור המבול להיות מצוידים מראש בכל התשובות - כמה חבלים נדרשו, מה היה הגודל של הסירה ועוד. מי שפתר את השאלות הללו היו תלמידים חכמים שהשאלה הוצגה בפניהם במסגרת הלימודים".
יש מי שירימו גבה לנוכח ההצהרה שלך שזהו אחד המסמכים החשובים ביותר שנמצאו אי פעם, בהנחה שכל סיפור התיבה הוא לא יותר מסיפור בדים.
"אני חושב שהחשיבות הגדולה של הלוח הזה נובעת מכמה סיבות. קודם כל, יש פה תיאור של המבנה העגול של התיבה, שהוא הגיוני מאוד, בניגוד למבנה של התיבה בסיפור התנ"כי ובעלילות גילגמש, שהוא לא הגיוני בעיניי. בניגוד לגרסאות אחרות, שמציגות דגם של סירה שצריכה לנוע ממקום למקום, המציאות היא שהתיבה הייתה צריכה לצוף במקום, והקורקל הוא הדגם הבטוח ביותר מהבחינה הזאת. כך שזו הייתה גרסה מוגדלת של דבר אמיתי שהיה חלק ממשי מהחיים שלהם.
"הדבר השני שהופך את הלוח למסמך חשוב הוא המדידות המפורטות וההגיוניות לבניית סירה אמיתית בגודל כזה, ואילו הדבר השלישי הוא התיאור של שנ יים-שניים - תיאור שהיה ידוע עד כה רק כחלק מהגרסה התנ"כית. העובדה שאתה קורא את התיאור הזה בלוח בבלי - זה יוצא דופן באופן בלתי רגיל.
"יש פה גם ניסיון אמיתי להבין אם הטקסט התנ"כי מבוסס על הטקסט הבבלי, איך זה עבד בדיוק, מה היה המקור, אילו רמזים יש לנו שמראים מה באמת קרה. זה החידוש הגדול, כי עד עכשיו אין חוקר שהוכיח את זה כפי שאני טוען עכשיו, והטיעון הזה מבוסס על היכולת לקרוא כל שורה וכל מילה מהלוח הזה ולהבין מה זה אומר לנו. זה דבר מופלא בעיניי".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
